כשחושבים על זה, הבית ההוא עמד שם לכאורה תמיד, חסר ייחוד, חסר אופי ובלתי מורגש. שריד של העבר בין גורדי השחקים כאן בבריסל המתחדשת. כאילו הזמן עצר לרגע מלכת ופסח על בית אחד בין כל המגדלים הנוצצים.

אולי לזמן יש יחס מיוחד למקום הזה. ביתו של שען הוא היה, ואם תקשיבו היטב תוכלו עדיין לשמוע את תקתוק המחוגים. בזמנו, בתחילת המאה ה-19, היו עוברים בבית עשרות אנשים ביום, בחלוקים של טכנאים, בחליפות של מדענים או בצחוק של אלכימאים מטורפים למחצה, נושאים בידיהם חבילות עטופות, ספרים עבי כרס או תיקים צופני סוד.

עם הזמן שככה ההמולה, הבית נשכח, והשען סגר את הדלתות והגיף את התריסים. וכך הוא עומד שם עד היום.

יש מספרים שהבית הזה גדול הרבה יותר מבפנים מאשר מבחוץ, שיש בו אלף חדרים, שדלתותיו מובילות לעולמות אחרים. יש סבורים שהבית רדוף, ורוחו המוכה של השען האומללה, ואולי גם כמה רוחות אחרות, רודפות כיום את פרוזדוריו. יש סיפורים על גברים אמיצים ונשים נועזות שנכנסו פנימה ולא נראו עוד לעולם, ואחרים שיצאו ממנו עשירים, משוגעים או שניהם גם יחד.

והבית? הוא שותק, אפור חסר אופי, ורק דלתו נפתחת לפעמים, קורצת לעוברים ולשבים, מפתה אחד מהם להיכנס פנימה.

"הבית" הוא משחק תפקידים חי שבו קבוצות יכולות לשחק הרפתקה קצרה ומשתנה הנמשכת שעה אחת בדיוק. לא צריך ידע מוקדם, אין חוקים לשנן, וכל אחד יכול לפתוח דלת לשעה של חוויה מופלאה על כנפי הדמיון.

כל יום, מעשר בבוקר ועד שקיעת החמה, בחצר.