הסיפור הזה אינו על דורון סקולניק

הסיפור הזה אינו על דורון סיקולניק. הדמות של דורון סיקולניק גם לא חשובה להתפתחות העלילה הראשית או העלילות המשניות בסיפור. למעשה, דורון סיקולניק לא מהותי או משני בשום צורה המצדיקה את אזכור שמו בסיפור.

הכל התחיל ביום בו הצל של דנה התעורר לחיים. היא כמובן לא הבחינה בתופעה מיד, אבל היה עקצוץ, קטן וטורדני, כמעט בלתי מורגש, בבוהן של כף רגלה השמאלית. התחושה שפקדה אותה הזכירה במעט התקף מיגרנה, לא בעוצמת הכאב, אלא בנחישות ובתבנית החוזרת שלו. דנה, בהיותה דמות מחושבת, בעלת מחשבה לוגית בלתי מתפשרת, הסבה לעיסוקיה מבלי להניח לתחושות חסרות הבסיס להטריד אותה. וכך עבר היום הראשון של שארית חייה בקצת יותר מעולם אחד וקצת פחות משני עולמות נפרדים לחלוטין.

במשרד התרגום שברחוב קינג ג’ורג’ בירושלים שרר באותו יום “כאוס התפתחותי”, כפי שכינו עובדי החברה בהשראת המנהלת, את המצב העגום של עשרות בקשות תרגום שוליות מלקוחות רועשים, חסרי מטרה מוצהרת או ידע מוגדר באשר למהות ועלות דרישותיהם. מנהלי הפרויקטים התרוצצו בזיעה קרה בין המדפסת למכונת הקפה וחזור חלילה והלקוחות באו והלכו והתלוננו על החום הכבד שעטף את העיר ועל מיני בעיות אחרות שתרמו בעיקר לזיעה הקרה של מנהלי הפרויקטים. עד שעת הצהריים דנה סיימה לטפל בשלוש בקשות לתרגום תעודות לימודים מאמהרית, הינדי ויוונית והחלה את הטיפול בתעודת יושר מפוקפקת, הכתובה בכתב יד מעגלי, עם מחיקות טיפקס גסות, של לקוח אוקראיני. מארנקו של הלקוח האוקראיני המקריח בצידי ראשו הציצו כרטיסיות צבעוניות עם תמונות של נשים עירומות פחות או יותר. על עיניו עטה הלקוח האוקראיני המקריח בצידי ראשו משקפי ראייה עם מסגרת שחורה דקה. בכל פעם שהוא רכן קרוב יותר לאזור הנשימה החופשית של דנה, קרו שני דברים במקביל:

1. אל אפה הגיע ריח ייחודי, שהזכיר לה את הניחוח שיש לבגדים שנשכחו במכונת הכביסה יותר מ- 24 שעות
2. הלקוח האוקראיני המקריח בצידי ראשו הסיר את משקפי הראייה כדי להיטיב לראות את אשר היה מונח לפניו

אבל קרה גם דבר שלישי, אליו דנה הפרגמטית החליטה להתייחס רק ברמת התת מודע: העקצוץ בבוהן כף רגלה השמאלית שלח גרורה של עקצוץ גם לאזור האצבעות האחרות.

ג’יימס מתיו ברי, כמובן, לא כתב את המחזה על הילד הנצחי מתוך דמיון מופרע ואהבה מעט חולנית לילדים. ההשראה האמיתית של הסופר הגיעה ממעמקי הכניעה לאותו עקצוץ שולי שהטריד את מנוחתו של זה. ברי, כמובן, לא הצטיין בפרגמטיות יתרה, והבחין בתופעה הזרה בשלביה המוקדמים. בעולם הרפואה, אבחון המחלה הוא צעד חשוב ביותר בדרך לטיפול בה. לא כך בעולם הזהות הרעוע. המחזאי חסר המזל נאלץ לחיות את רוב חייו צעד וחצי מחוץ לעולם ההבנה העצמית וגם נטול צל, דבר שגרם לא ללא מעט בעיות שיווי משקל וסימנים כחולים.

לקראת השעה 6 בערב תת המודע של דנה זעק בקול גדול, שכמובן הוטבע בזעקותיו של הגוי מאוקראינה, שחזר למשרד עוד 3 פעמים במהלך אותו יום עמוס. תחושת העקצוץ הפיזית אמנם לא הגיעה לרמה של כאב ממש אבל התנתקותו של הצל, יעיד ג’יימס מת’יו ברי, הייתה כעת בלתי נמנעת.

שלב 2:

בשלב זה אפשר כבר לסיים את הסיפור. הסוף, כמו בתיאוריות הדוגלות בדטרמיניזם, הוא בלתי נמנע. דורון סיקולניק יושב מול המחשב בביתו שבפסגת זאב ולוגם קפה קר מספל נטול ידית. הידית נשברה חצי שעה לאחר קבלת הפנים ביום הפתוח שנערך באוניברסיטה העברית 15 שנים קודם לכן. הקפה התקרר כתוצאה מעמידה ממושכת על השיש בזמן שדורון חיכה למים החמים במקלחת.

בשעה מאוחרת מן הרגיל דנה יוצאת מהמשרד ושמה פעמיה לכיוון תחנת הרכבת הקלה הקרובה. התחנה מרוחקת כ-10 דקות הליכה מן המשרד ובדרך כלל דנה מעדיפה לא להשקיע בהליכה ולעלות על האוטובוס. היום העקצוץ, שבינתיים השתלט על כל פלג גופה העליון, מדרבן אותה לפעילות גופנית קצרה. היא עוברת על פני הזמר האנונימי שבדרך כלל לא משקיע ביצירת קשר עין איתה ועוצרת לרגע. הזמר, שהחליט לארוז את הכלים להיום, ממשיך במלאכת הכנסת הגיטרה שלו לנרתיק ולא מפנה אליה את מבטו. אם לרגע היה מפנה את מבטו אל רגליה, וודאי היה מבחין בחוסר התאמה מסויים בין צעדיה לבין צילה המתארך עם השקיעה.

דנה מתחילה להבין שמצבה אינו כתמול שלשום ואפילו לא כלפני שעתיים. השעה היא שעת ערב מוקדמת והשמיים מכוסים ענני שרב כבדים. היא מבחינה בזרם האנשים בכיוון הנגדי, מתחילה לשמוע שפות ומבטאים בבליל הקולות סביבה. דנה היא אדם פרגמטי, באמת, היא מעולם לא שאלה בחור אם היא נראית שמנה בשמלה האדומה, מלבד הפעמים בהן היא באמת רצתה לדעת אם כדאי לה להחליף שמלה. את הקשר האחרון שלה היא סיימה בשיחה עמוקה בה פרטה את כל מענותיה ואף נתנה לבן זוגה התראה וזמן לחשוב על ערעור הולם.  היום בערב, בעודה פוסחת על תחנת הרכבת הקלה הקרובה למקום עבודתה, היא שמעה את הקולות ואף ניסתה לזהות תווי פנים בפרצופים המעורפלים שחלפו על פניה.

זה השלב שבו העקצוץ נעלם. הוא מפנה מקום לחידוד החושים ורצון עז בפעילות גופנית מוגברת.

שלב 3:

השעה היא שעת ערב מאוחרת, הצל של דנה הוא, כמובן, לא אנושי, וגם אינו מייצג חלק מעולם אחר, הצל של דנה תמיד היה ותמיד יישאר בגדר תופעה המושפעת ישירות ממיקומה של השמש בשמיים. דנה מתחילה להבחין בצל שלה גם בחושך.

היא עדין צועדת, כל צעד שלה מצד אחד מקרב אותה אל הקץ ומצד שני מרחיק אותה ממנו. כל צעד מוחשי שהיא עושה מקדם אותה ב-10 סנטימטרים נוספים בשיטת המדידה המטרית, ובזווית של 3.14 מעלות למציאות. העולם אליו מתקרבת דנה אינו מקביל לשלה, הוא גם לא ממוקם על ציר הזמנים שמאפשר מסע בזמן, העולם הזה מתקיים בתוך העולם שלה, דנה מתקרבת אל עולם התהודה. בשיחת הטלפון עם אמה היא מתמצתת לה באריכות את הרגעים החשובים בסדר יומה מבלי להזכיר את הלקוח המקריח. האם מתעניינת בתפריט המועדף על דנה לאותו סופשבוע בו היא צפויה לבקר את ההורים בקריית אתא. לראשונה בחייה דנה מבקשת קובה לארוחת ערב. אמה של דנה מבחינה בגון קולה המוזר של בתה היחידה ושואלת למה זאת מתנשפת בכבדות. לראשונה בחייה דנה אומרת את המשפט: “התחשק לי לעשות הליכה”. השיחה נגמרת בחילופי ברכות ואמה של דנה מתנתקת את הטלפון בלי לדעת שדנה כנראה תמות בסוף הסיפור.

היא מעולם לא אהבה קובה. אתה אף פעם לא יודע ממה באמת מורכב המילוי.

בשלב בו הצל הופך מוחשי אפשר לנסות לתפור אותו בחזרה. הניסיון נועד לכישלון. התוצר היחיד בסיטואציה מסוג זה הוא זוג גרביים מגואלים בדם.

שלב 4 הראשון – לא האחרון אבל הארוך ביותר

עולם התהודה הוא עולם ההכרה. אם היינו יכולים לשרטט את החיים כמעגל, בדומה למעגלי חיברות המכילים זה את זה, עולם התהודה היה ריבוע בתוך מעגל החיים הנצחי. יש אנשים שמתקיימים בשני העולמות במקביל, אבל עם דריסת רגל גדולה בעולם התהודה, אלה אותם הטיפוסים שמוגדרים כבעלי “אינטליגנציה רגשית גבוהה” ו”הגיון בריא”. הם יודעים לרוב לאן הולכים ויודעים, לרוב, לבצע את השילוב בין הרצוי למצוי ובין התחושות להגיון. והם גם יודעים איפה מוכרחים להוסיף את ה”אספמיה” לחלומות. קבוצת האנשים ה”ממוקדים” נושקת לעולם התהודה אך מבלה את רוב חייה במעגל החיים הרחב.

 למעשה המונח הרפואי “עולם התהודה” הינו נגזרת של טעות כתיב שנעשתה בתום לב על ידי פקיד חרוץ פחות או יותר באחד ממוסדות בריאות הנפש אי שם. המונח המקורי, כפי שהגה אותו רופא צעיר ומבטיח שידע כמובן שהוא טוב מדי בשביל מקום שכוח אל אי שם, הוא “עולם התעודה”, מלשון “פינקל, צריך להכין באולם תעודה לכל חולה, בבקשה מהר”. אך כמנהג טעויות מסוג זה, הביטוי המוטעה התאים בקלות מפתיעה לטיב העולם אותו תיאר.

אפשר אמנם להתקיים בשני העולמות במקביל ללא הפרעות אישיות משמעותיות, אבל קיום הביניים הוא בגדר בלתי אפשרי. כשאתה צועד לעבר קו הגבול, כוח המשיכה שלו גדל ביחס הפוך למרחק שלך ממנו בכל רגע נתון. דנה צעדה אל העולם השני ועם כל צעד הסיכוי שלה לחזור בחזרה קטן ב-10 סנטימטרים, בחישוב לפי השיטה המטרית.

שלב 4 וכנראה האחרון

לצידי דרך יפו דוכני השוק הקטנים החלו להיסגר בזה אחר זה. קוי המתאר של העיר התמזגו זה בזה והשלימו את תמונת השלווה שאפפה את ירושלים בשעה מאוחרת זאת. דנה עברה על פני המאבטח בכניסה לתחנה המרכזית וחייכה במתינות. הוא היה איש מבוגר, עם זיפי עייפות בצידי פניו. ידיו נחו על משענת הכיסא בעדינות לא אופיינית לאדם האוחז בנשק לפרנסתו. קמט צחוק זעיר התפתל מקצה עינו השמאלית והתפוצץ בשלל קימורי אופי מחודדים על מצחו האיתן. דנה חלמה על עולם טוב יותר. העצים עמדו בצידי הדרך והיא חשה בהקלה את משב הרוח הראשון על קודקודה. החיים נפרשו לפניה על הדרך והיא חשה ציפור דרור לפני מעוף החופש הגדול.

היא ידעה שאם תמשיך להתקיים מעבודה משמימה ונטולת חן, היא לעולם לא תגיע להגשמה האמיתית, לעולם לא תכיר את צבעי החיים בקשת הקיום, לעולם לא תדע מה צופן לה העתיד האמיתי. מה היא מצאה בירושלים? בעולם המילים הסתמי. מתרגמים ממורמרים, הקרבה עצמית על מזבח הקריירה. איבוד צלם אנוש על טהרת הזהב. דנה התקרבה מרחק מסוכן ל”ארץ לעולם לא”: היא הגיעה לצומת דרכים בשכונת גבעת שאול עם רמזור מהבהב ולגבול בין שני העולמות.

כך מאבדים ההורים את ילדיהם אחרי הצבא. הצל הנעלם הוא אינו הגורם, הוא סימן, סימפטום, תוצאה. עוד ילד ועוד ילד ועוד ילד ועוד ילד. העקצוץ הפנימי מתחיל הרבה יותר מוקדם מזה המורגש, המקדים את התנתקות הצל. ובמאמץ מסוים, ניתן לזהות את סממני המחלה הראשונים בשלב הרבה פחות מתקדם.

דנה ממשיכה לצעוד ומנסה להאט. היא עוצרת לרגע ומתחילה שוב לנוע. היא מנסה להחזיר את השליטה על רגליה ועל חייה. לרגע ההגיון מתחיל לחזור למחשבותיה. היא מבינה שני דברים:

1. היא הלכה קרוב ל-7 ק”מ בקו אווירי
2. היא נמצאת במשבר מסוג כלשהו

חזה עולה ויורד בקצב אחיד ושלוש טיפות זיעה נאספות על אפה בזו אחר זו. ההגיון כמובן אומר שהיא לא יכולה להרגיש את שלב ההתנקות הסופי של הצל, אבל היא בהחלט מנסה, ללא הצלחה יתרה, למקד את מבטה בנקודה אחת, על מנת לא לאבד לחלוטין את האחיזה במציאות. התנתקות קיצונית ומהירה מדי תוביל, על פי כל העדויות, לדום לב כמעט ודאי.

ושוב היא מאבדת את המיקוד. חתול בודד יושב בפינת הרחוב השומם. האוויר מתמלא ניחוחות וצבעים והצורך בחיפוש משמעות מתגבר וסוחף אותה בגלי זעזוע עמוקים.

דנה שוב מתחילה ללכת, לוקחת צעד קטן אחורה בקלות יחסית ועוד שניים קדימה אל מעבר החצייה. היא מפספסת את נקודת החזור האחרונה ומגיעה אל נקודת האל חזור, ממנה היא תקנה כרטיס לכיוון אחד לסין ולעולם לא תחדל לחפש את עצמה.

ולחשוב שכל מה שהיא הייתה צריכה לעשות כדי לחזור אל עולם החיים זה לצעוד בקצב מהיר יותר חזרה – לרחוב קינג’ ג’ורג’.

דורון סיקולניק חש בעייפות המתגנבת אט אט במעלה עמוד השדרה שלו ומפהק בהפגנתיות. החתולה קופצת מברכיו ובורחת אל מרפסת הדירה אי שם בפסגת זאב. הוא מוודא כי דלת הדירה נעולה ועושה צעדיו למטבח על מנת להכין לעצמו כוס קפה נוספת.