עַל פְּנֵי החָלָב הַכֵּהֶה

יש דירה, ואחריה עוד דירה, ואחריה עוד דירה – ושם אני גר. מהחרך אני רואה בַּמרחק את דרום העיר, ובינינו קדירה גדולה ושחורה של חָלָב כהה: הים.

אני נשכב על הספה ומביט למעלה. נדמה שהשָׁמַים הכהים מנסים לפלוש פנימה מבעד לדלת הזכוכית, להבריח את האור. מְספרים שבעבר פנתה הדלת הזאת דרומה, לצוק, אבל במסגרת ההשטחה הגדולה (20:67) היא קוּבְּעה בתקרה, אופקית ושקופה כמנהגן של דלתות כיום, והחרך תפס את מקומה בקיר הדרומי.

הנימוק המוצהר למבצע המונומנטלי ההוא היה ניטור עילי שוטף של משתנים בריאותיים אבל אני, כעובד ממשל, יודע את האמת: קשה הרבה יותר להסתיר חומרי לחימה כשיש לך דלת זכוכית בתקרה. קירות-הלבֵנים הארכאים הוחלפו באותה עת בקירות גבס, ואלה התחלפו בפרגודי בד. לכאורה נועדו הפרגודים האלה לשפר את זרימת האוויר – שוב, הגירסה הרשמית – אך למעשה היה זה אחד המהלכים במימושה של טקטיקת ביזור-המעקב; העובדה שכל תושב שומע את הנאמר אצל שכניו מונעת פטפטת וחריש-מזימות. אני מתעב את הפרגודים האלה, שמאלצים אותי לנקוט זהירות רבה בשיחותי בַּקשר, אבל בעניין הזה אין הנחות אפילו לעובדי ממשל. מדי פעם אני מנצל את החדירוּת האקוסטית הזאת להשתעשעוּת בשכנַי, בּאזוֹב ופְּריקְס, ומזמזם כאילו לעצמי את השורות הפותחות את ההמנון: קילוסים לְךָ, מק’בוטן / שליטנו הכביר / כי הודות למנהיגנו / אין האושר כה נדיר. אם הם ממילא מצותתים, אני אומר לעצמי, לפחות שיעמדו.

אני רעב, ועוד מעט אצא להצטיידות. אני שולף מהכיס את המסטיק האחרון שנשאר לי, פותח את האריזה וקורא בתוכה: עד גיל 21 תגיע לירח. כל כך מטופש, הרי כולם יודעים שהירח הוא מחוץ לתחום, ומי בכלל רוצה? אני מועך את האריזה, מעיף אותה לכיור ומכניס את המסטיק לפה.

לפעמים אני חושד בבאזוב, התרח הזקן; הרי אין יום שאני לא שומע את הצפצופים האלקטרוניים האלה מבעד לפרגוד האפור. פעם חשבתי שהוא פשוט מרגל של הדרום, אבל לפני שנתיים הוא הדפיס על הגג שלו כרזות חתרניות שקראו לשביתת נשק ולא נעצר באשמת ריגול, ולכן ההשערה הנוכחית שלי היא שהוא סוכן ממשל. אולי אפילו סוכן שמפקח עלי – הוא עבר לכאן בדיוק חודשיים אחרַי – והפציפיזם שלו הוא רק תרגיל, הסוואה, העמדת פנים. כמו הנחמדוּת שלו, שמחליאה אותי כל כך.

למען האמת, גם הנחמדוּת שלי מחליאה אותי. הצוערים שלמדו איתי במגמת ממשל ומגננה היו בוודאי אומרים עלי שאני לא רק “נחמד”, אלא גם “קצת ביישן” וכמובן “שוחר שלום”. הגינוי האחרון מופרך, כמובן, אבל בסוגיית הנחמד-ביישן עלי להודות שאני עסוק מאוד, יותר מדי, במה-יגידו ובשאלה אם מדברים עלי מאחורי הגב, והמוּדעוּת הזאת מכתיבה את התנהגותי במידה מופרזת. האפשרות שמישהו יתרגז עלי או ישנא אותי מפחידה אותי יותר מסוּפת-ברקים, וזו הסיבה שאני לא מנצל את ההיתר להתגורר עם עוד שניים-שלושה שותפים – עוד אחת מזכויות היתר של עובדי הממשל. כעס ושנאה מאיימים עלי, משתקים אותי, מנטרלים כל אפשרות להתרכז במשהו אחר.

עם הצוללות זה כמובן סיפור אחר.

את טילי הכתף אני מחזיק בחלל האיחסון שבתוך רצפת הבטון הישנה, שם הם מוגנים מתשדורות המכ”מ הטרחניות של האויב. הם נשלפים רק ברגעי אמת, כשאני מזהה את הֶבְהֵק הבועות הקטנות על פני החָלָב הכהה. כל תינוק יודע שנצנוץ בשמַים – כוכב זוהֵר; נצנוץ על המים – הרי זה צורֵר.

לא שיש כאן תינוקות, באירופיקה; זה פשוט מין ביטוי כזה ששרד מתקופות קודמות.

וכשזה בא, ההבהק, אני יודע שאין מה למהר. הטילים האלה, שיוצרו במזרח אירופיקה שנים ספורות לפני השלישית (20:14), מדויקים להפליא, ויפגעו גם בְּצוללת שכבר החלה להתרחק דרומה. איכון מיקומה של צוללת כזו קל מאוד, הודות לאותן בועות קטנות שפולטים כלי השיט המיושנים האלה.

הבועות הגדולות עולות רק אחרי הפגיעה ויוצרות מין גייזר קטן, ואז אני מניח את המטול על הרצפה ומדמיין את נשימותיהם שם למטה, בפנים, משוועים לאוויר. ההרגשה הזאת מוכרת לי, כי מדי פעם אני מנסה את זה על עצמי באמבטיה, מתוך הזדהות; צולל, והעור מצטמרר והלב מתחיל להשתולל. בזכות הניסויים האלה אני יודע שכל שיגור מעלה את רמת הריגוש הכוללת ביקום שלנו, והאמת? יש בידיעה הזאת משהו מרומֵם.

באותם רגעים נדירים של מגננה התקפית אני כבר לא עודד נבון אלא סטילמן, ולא רק ביני לבין עצמי אלא גם בַּקשר, בקולו העמוק של מקדואל שמבשר לי: “פגיעה יפה, סטילמן, יישר כוח”.

בחור קצת ארכאי, מקדואל, אבל אפשר להבין אותו – מספרים שעוד הספיק ללחום בַּשלישית. אין לי מושג מה שמו האמיתי, ולפעמים אני משתעשע בניחושים: יאיר, מל, ינקי, סטיוארט. אבל גם הוא, מן הסתם, אינו יודע מה שמי האמיתי. מה שבטוח, הוא לא חושב שאני מִשוחרי השלום.

רק לעתים רחוקות אני יורד מכוננות – באישור שלו, כמובן – ויוצא להצטייד במצרכים בסיסיים. זה מה שאני עומד לעשות עכשיו. המַשנע שלי מיושן להפליא – ג’יפ צבאי עתיק שהותקנו לו מדחף וכנפיים – אבל אין ספק שיש לו קסם משלו. אני אוהב להיכנס לתוכו, לגעת בפלדה הקרה, לתת לגוף להתמסר לטרטור ההתנעה הראשוני, ואז להתרומם מעל הדירות של באזוב ופריקס, האנשים היחידים שאני פוגש מאז שסיימתי את הלימודים במגמה – טוב, ‘פוגש’ היא מילה קצת מוגזמת – ולהציץ להם. הזמן שאוּל: היעדרות של עשרים דקות ויותר מִדירת-מוצב היא עילה מספקת להרשעה בעוון בגידה.

הלימודים במגמה היו משעממים להפליא: הרבה דקלומים, מעט שינון של חומר צבאי, ושעות על שעות של צפייה בטלוויזיה. המדריכים היו חמוצים תמידית, מה שהפך את השהות במתקן לסיוט, עבורי. בשיעורים השתדלתי לא לדבר, ובתורנויות שטפתי את הכלים ואת הרצפה בלי להוציא הגה. למרות זאת ננזפתי שוב ושוב, וכל התנצלות נענתה בצרחות ובאיומים. כך למדתי שמוטב לומר “נכון”, “בסדר”, “או-קיי” – רק לא להתנצל. אני זוכר גם תגרה אחת בין שני צוערים, משהו שהתחיל ב”אמא שלך בגבס” – אחת מאותן קללות נושנות שלא נמחו מן העולם למרות ריקונן-מתוכֵן במסגרת עיתוק הנקבות (20:50). תוך שניות הם היו על הרצפה והגבוה הֵטיח במרצפות, שוב ושוב, את ראשו של הג’ינג’י. הרגשתי את המחנק המוּכר הולך ומתעצם, ובסופו של דבר התעוררתי בחדרי, כשלידי רופא המִתקן ואחד המדריכים. “אתה בטוח שאתה בנוי לשירות הזה?” שאל אותי המדריך בחיוך, כאילו הייתי ילד בן חמש שנשאל אם הוא יודע ללכת. הנחמדות המזויפת שלו הרתיחה אותי, וידעתי שמבחינתו זו שאלה רטורית שהתשובה עליה שלילית.

“ברור,” אמרתי בלחישה. בחיים לא אתן למישהו הזדמנות להתאכזב ממני.

בדיעבד, אחרי כמה התנסויות בלחימה אמיתית, אני ממש שמח שלא פרשתי ברגע ההוא, ואפילו קצת עצוב לי שבגיל עשרים ישחררו אותי מהשירות. טוב שנשארה שנה שלמה עד אז.

קדימה, הצטיידות. הלוחם צועד על קיבתו, אומר הפתגם הנושן. אני מטפס על השרפרף, פותח את דלת הזכוכית, מטפס החוצה ונכנס למשנע, שואף את ריח הפלדה ומושך בידית. הרכב מטרטר ומתרומם באוויר. אני נעצר מעל הדירה הסמוכה, להציץ. הנה באזוב, שרוע כרגיל על הכורסה ומביט בקיר שמולו. אפילו לא הִבחין בצל הגדול שמכסה כעת את הדירה שלו. הוא נראה כל כך מצומק ועלוב – בטח לא כמו מרגל ולא סוכן בקֶבַע, כפי שאני חושד לפעמים.

מספרים שפעם היה לו מפעל להלבשה תחתונה, אבל עיתוק הנקבות הִנחית מכת מוות על שניהם – עליו ועל המפעל. מספרים גם שעד העיתוק הוא חי עם אישה, בדומה לגברים רבים אחרים בעידן ההוא. קשה לי לדמיין אותו לא לבדו, אבל בעצם, גם אותי קשה לי לדמיין לא לבדי, ולמרות האיבה שלי כלפיו אני קצת מרחם עליו כעת. לאבד בשנה אחת את כל מה שיש לך זה לא יכול להיות קל. הוא לובש כרגע רק מכנסי טרנינג, והידיים שלו מונחות על הבטן המקומטת, באזור הפופיק. פתאום הוא מתיישב, לוקח מהמדף שלידו קערה מלאה בעיסה חומה, ומתחיל לאכול. המבט שלו עדיין נעוץ בקיר, ואני מנמיך כדי לבדוק מה הוא רואה שם. הצצות היו משימה פשוטה הרבה יותר בעידן החלונות, לפני הפִּירגוּד הגורף (20:73); כיום אני נאלץ להסתפק במה שאפשר לראות מבעד לזכוכית. אני מצליח לזהות קצה של פס מתכת מוזהב, מחובר לפס דומה, ומשער שזאת פינה של תמונה, או כרזה. כעת המשנע נמוך מספיק ואני לוחץ על “עגינה”, קופץ בזהירות לגג ומציץ שוב פנימה. פסי המתכת אכן מקיפים תמונה, וכבר במבט ראשון אני מנחש שזוהי אישה. לא שיש לי מושג איך נשים אמורות להיראות אבל מה כבר יכול להיות בנאדם שאינו גבר? אלימינציה, ווטסון יקירי.

אני מצמיד את הפנים לזכוכית ומביט בפרצוף העצום, התָּחום מצדו הימני במפל של שיער חום-כהה. אפשר לראות כל פרט בתמונה הזאת, שהודפסה ברזולוציה גבוהה מאוד. עור הפנים כהה והשיניים גדולות, כאילו קצת מִדַּי, מה שמְשווה למושא הצילום מראה משונה אבל גם יופי מסוים ומוזר. האוזן הגלויה צרה ובהירה, ובתנוך תקוע חישוק מתכת גדול שבו משובצים חרוזי זכוכית בצבע טורקיז. העיניים קטנות, מוארכות. במרכזן עיגול כחול כהה מאוד ומעליהן, בתחתית הגבות, נחתכת התמונה.

עיתוק הנקבות לקח מכאן את כל המגזר הזה, שהיווה ככל הנראה יותר ממחצית האנושות. המין הנשי, על פי הסברה המקובלת, התפתח במהלך האבולוציה כחלק מהשיפור המתמיד בדפוסי הרבייה, ונדרש לפנות את השטח בשנת 20:50, כשהמודל הזוגי נעשה אנכרוניסטי ומיותר לנוכח כניסתן של שיטות רבייה מהירות וחסכוניות יותר.

כיום נתפס שיגור הנשים לירח כצעד סביר, כמעט טבעי – “דחיפה קטנה לתהליך האבולוציוני”, כפי שקראנו בספרי הלימוד – אבל אולי זה רק מפני שכך הורגלנו? אולי זה היה רעיון מעוות של מוח חולה? הרי ברור שאילו הוחלט לשגר לירח את כל הגברים, היתה מתפרצת כאן התקוממות חמושה ואלימה שאפילו כוחותיו של מק’בוטן היו מתקשים לדכא. וכיצד יתכן שבשום תיעוד היסטורי של אותו ארוע גורלי לא נזכרות המילים “הַגְלָיָה” ו”גירוש”?

אני משתעשע באנגרמה גירוש-שיגור. ברור לי שכל אלה הן תהיות אסורות, אבל השכונה המנומנמת הזאת ממילא נקייה מגלאֵי-מחשבות – לא שוָה את ההשקעה. “דחיפה קטנה לתהליך האבולוציוני”. נו, בטח. אני מתאר לעצמי שלמק’בוטן היו סיבות יותר טובות.

הפרצוף שבתמונה ממש עצום, הגדלה של 500% לפחות, ובמרכזו אפשר לראות את מִתאר-האף המעוגל, ולמטה את השפתיים הדקות, הלא-סימטריות, שמקיפות את השיניים ההן, הגדולות מדי. כל זה שונה מפרצוף של גבר אבל פחות מכפי שחשבתי; בסופו של דבר שתי עיניים, אף אחד, פה אחד – כמוני. פתאום אני מבין שהיא מחייכת;  אולי זו הסיבה שהעיניים כל כך קטנות. אני מסיט את המבט אל העיניים, לבדוק, אבל אז מבחין בתזוזה כלשהי.

לא בַּציור.

באזוב מביט בי וצועק. אי אפשר לשמוע מבעד לזכוכית אבל ברור שהוא צורח. שהוא רותח. מתפוצץ. בחיים לא ראיתי אותו ככה ועכשיו אני רואה שהחזה שלו עולה ויורד במהירות. הפרצוף שלו נפוח ואדום והוא תופס את קערת העיסה ומכוון אלי והיא חודרת דרך הזכוכית והשברים ננעצים בי מתחת לברך. אני מרגיש את ההתכווצות בבטן וברור לי שהפעם זאת ההתכווצות הרעה, לא ההיא הנעימה מהשיגורים. פתאום הוא מתכופף ומרים דלת ברצפה, ומיד ברור לי מה הוא עומד להוציא משם. אני קופץ בבהלה לתוך המשנע ולוחץ על “בטל עגינה – חירום”, והרכב מתרומם במהירות למעלה. הדירה של באזוב מצטמקת במהירות ואיתה שתי הדירות הסמוכות, שלי ושל פריקס, ולפתע מתרומם משם הֶבזֵק עצום כמו ברק הפוך אבל אני כבר גבוה מדי, רחוק מדי, ואין לו שום סיכוי להגיע אלי.

כעבור חמש דקות אני עוגן במנחת של מכונת המִמכר אבל לא יוצא מהמשנע, והמחשבה על חזרה הביתה באמצע הלילה מצמררת אותי, אפילו שיש לי שם עוד שבעה טילי כתף מוכנים לשיגור. הוא מטורף אמיתי, באזוב, והוא מסוכן. עכשיו זה ברור. לא אחד שכדאי להתעסק איתו.

ולא לגור לידו. לא, הוא לא נחמד. ובטח לא שוחר שלום.

ואני?

זכרון השיגור האחרון מציף אותי. שישה חודשים חלפו מהלילה ההוא, מאז שהייתי סטילמן בפעם השלישית והאחרונה. שישה חודשים רצופים שבהם אני עודד נבון האפרורי והבודד. התעוררתי באמצע הלילה ההוא ורצתי לחרך כאילו היא קראה לי משם, הצוללת. בחיים לא ראיתי מחול כזה של נצנוצים ובועות.

בלילה ההוא שיגרתי שלושה ולא עזבתי את החרך אחרי שהתפוגגו כל הבועות הגדולות, וגם לא אחרי שקיבלתי יישר כוח ממקדואל. רק כשעלה אור ראשון והֶאֱדִים את הים נשכבתי על המיטה, מיוזע ומותש מאוֹשר וחנוק מהתרגשות.

אבל כל זה כבר לא יקרה שוב לעולם. אם לא אסתלק מהשכונה אני גמור, ואם אסתלק – כנ”ל. 17.5 דקות חלפו מאז שעזבתי את הדירה שלי, ונטישת עמדה כמוה כבגידה, אבלאין חזוֹר; אני חייב לעוף מכאן, משכונת-הספָר הזאת, ולא להביט לאחור.

הצביטה בלב עזה ואיומה: לעולם לא אהיה שוב סטילמן. אולי באמת צריך לבדוק את העניין עם הירח אם אני לא רוצה לגמור בתור עודד נבון הנחמד, והקצת-ביישן, ושוחר השלום. והמֵת, אם באזוב יגיע אלי. אני יורק את המסטיק לכיוון המסוע של מכונת המִמכר, ושואל את עצמי אם הירח הוא באמת אופציה כל כך גרועה בשביל בחור כמוני, שכבר אין לו לאן לחזור ושנשארו לו רק עוד שנתיים עד גיל 21.