הרגש הנעלם של מוטי

אף פעם לא תפסתי את עצמי כבחור רגיש, זה נכון. אני בדרך כלל משתדל לחיות את הרגע ולהניח מאחור את מה שקרה. מה שקרה זה מה שקרה, מה אני יכול לעשות עם זה עכשיו? אבל מה שקרה עם מוטי זה שונה, קשה לשכוח את זה. אני כל הזמן חוזר לזה בראש שלי. החתיכה הזאת מהאוזן של מוטי חוזרת אלי כמעט כל פעם שאני עוצם את העיניים. האמת היא שהוא ביקש ממני לספר את זה לפני שזה ממש קרה, אז זה בדיוק מה שאני עושה. הסיפור הזה, שבטח לא תאמינו לשום מילה ממנו, הוא בעיקר הסיפור של מוטי ולא ממש שלי. אם לא הייתי מבטיח לו, אז בטח לא הייתי מספר שום דבר, כי כמו שתראו, זה לא סיפור שיוצא לכם לשמוע בדרך כלל. אתם בטח תעקמו את האף ותגידו שזה לא הגיוני, אבל האמת היא שלא אכפת לי אם תאמינו בכלל. אני צריך לספר את מה שקרה איך שלא יהיה, אז קחו נשימה עמוקה. זה לא סיפור ארוך, כמה דקות ודי.

מוטי הוא הבן של השכנים, או יותר נכון הבן של השכן, כי היה לו רק אבא. כמו שהוא תמיד סיפר, לכל מי שהסכים לשמוע – אמא שלו לא נפטרה או עזבה את הבית או משהו כזה, היא פשוט נעלמה. יום אחד הוא קם בבוקר והיא לא היתה. פוף! אני לא יודע אם מוטי קיווה שהיא עוד תחזור יום אחד. הוא היה מדבר על זה במין שלווה כזאת, כאילו הוא כבר השלים עם זה שהיא לא תחזור. הוא היה טיפוס מוזר, מוטי, אבל זה בעיני היה הכי מוזר: אמא שלך נעלמה, איך אתה יכול להשלים עם כזה דבר? לא אכפת לך מה קרה? מה שנכון, מוטי הזה הוא טיפוס די אדיש. בכל מקרה, מוטי נשאר רק עם אבא, והאבא של מוטי, שבכלל היה המשפחה היחידה שהיתה למוטי, הוא לא היה בן־אדם נעים בכלל. גם מדבר לא יפה וגם מריח לא כל כך טוב וגם לא ממש אבא. כלומר, הוא בקושי היה חוזר הביתה. הוא היה מין מודד כזה של איזה מכון גיאולוגי ובדרך כלל נשאר לישון בשטח והיה חוזר רק בסופי־שבוע.

בכל מקרה, יום אחד מוטי דפק אצלנו על הדלת ונתן לי את המבט החשדני שלו. הוא יודע להסתכל עליך ככה באלכסון ואתה ישר מרגיש שמשהו לא בסדר. זה לא עשה לי חשק גדול כל כך, אתם יודעים, אבל הוא ביקש ממני לבוא איתו, ולא הרגשתי נעים להגיד לו לא. אני אפילו לא יודע למה הרגשתי ככה. מוזר כמה שהוא היה, יותר מהכל הוא היה מסכן, וריחמתי עליו. הוא לקח אותי לספסל בגינה, התיישב ונאנח. אני זוכר את האנחה הזאת, כי מיד רציתי לקום וללכת משם. בגלל שאתה החבר הכי טוב שלי, הוא אמר, אני רוצה לשתף אותך בסוד שלי. אבל תדע לך שזה עסק מסוכן, אז אתה יכול לקום וללכת עכשיו, אם אתה מפחד.

מאיך שהוא דיבר, אתם יכולים כבר להבין שאפשר להתעצבן ממוטי ממש בקלות. אם הוא רוצה לספר לי משהו, לא שאני יודע למה הוא רוצה, אז שיספר. לא היה לי כוח למשחקים שלו. אני שונא כשאנשים נאנחים רק בשביל שתדע כמה קשה להם. הם יכולים במקום זה פשוט להגיד את מה שהם רוצים. או יותר טוב, הם יכולים לסתום את הפה וללכת משם. אבל סמוך על האנשים האלה שתמיד בסוף הם יגידו את מה שהם רוצים, גם אם אתה בעצמך תקום ותלך משם. הוא אמר שאני החבר הכי טוב שלו, אבל זה שטויות. מבחינתי הוא בכלל לא היה כזה חבר טוב. האמת היא שלפני זה לא חשבתי עליו בתור חבר בכלל. הוא היה סתם אחד מהשכונה שלא שמתי־לב אליו. נכון שפעם ביקשתי ממנו עזרה במתמטיקה, כי הייתי חייב ציון טוב בשביל להתקבל לתיכון, אבל מסתבר שהוא לא כזה מבריק במתמטיקה כמו שהוא אמר שהוא. בכל מקרה, הוא כמעט אף פעם לא היה בבית שלי, ואני בטוח לא הלכתי לבית שלו. הבית שלו היה הבית הכי מלוכלך ומבולגן שראיתי בחיים שלי. יש למוטי שיער פרוע כזה ומבט חשדן ובאופן כללי הוא נראה כמו אחד ששווה להתרחק ממנו, אבל אני נשארתי איתו על הספסל ורק קיוויתי שזה לא ייקח הרבה זמן. קיוויתי גם שכל העניין הזה לא קשור לאבא שלו. מה מפחד? שאלתי אותו. מה מסוכן?

אז הסתבר שמוטי המציא רגש חדש. רגש שעדיין לא ידוע בעולם. והרגש הזה, ככה הוא אמר לי, זה לא סתם רגש, אלא רגש־על. רגש שבקלות יכול להתמודד על האליפות של ליגת העל של הרגשות. רגש שכמו כלום יכול לעמוד שווה בשווה מול כעס, או מול שמחה. ביום טוב הוא יכול אפילו לתת פייט לאהבה.

אני לא יודע אם קרה לכם פעם שגיליתם שהילד הכי כלומניק בכיתה הוא גיטריסט גאון, או שהילד הכי מופרע בשכבה הוא אלוף הארץ בטיסנים או שהדוד השמן שלכם הוא מ”פ בסיירת צנחנים, אבל ככה גיליתי שלמוטי הזה, שקודם לא החזקתי ממנו בשום צורה, שתמיד חשבתי שהוא ילד מסכן שאין לו אמא ואבא שלו הוא בן־זונה שאתם לא רוצים להכיר, יש תחום התמחות, ושבתחום הזה – אין עליו. ברצינות. בדקתי אותו מימין ומשמאל. ישבנו על הספסל הרבה זמן, דיברנו על רגשות, וראיתי שהוא יודע עליהם פחות או יותר הכל: את ההשפעה הפיזיולוגית שלהם, ההיסטוריה שלהם, את אזורי המחיה שלהם, שילובים מוצלחים שלהם ושילובים לא־מוצלחים שלהם ועוד הרבה מאוד דברים שבכלל לא ידעתי שאפשר לעשות עם רגשות – כי מוטי לא רק דיבר על זה, הוא גם ממש הדגים והראה לי דברים. הוא סיפר לי על כל מיני אנשים, כל מיני סיפורים, והעיניים שלו רצו לכל הכיוונים. אני זוכר שהייתי מרותק לַפָּנִים שלו והמילים יצאו לו מהפה ישר אל תוך הלב שלי וחדרו עמוק. את כל זה, כמובן, מוטי סיפר לי בקול האדיש שלו, שאין בו טיפת רגש, אבל בעצם זה היה מין סוג של היפנוזה כזאת. כל התיאורים שלו היו חיים, כאילו ראיתי סרט. הוא ממש גרם לי להרגיש דברים.

בכל מקרה, אחרי כמה זמן אני כבר תפסתי ממוטי מומחה בינלאומי לרגשות. אפילו לא תיארתי לעצמי שאפשר לדבר על רגשות כל כך הרבה זמן. בטח לא עם גברים. מה שכן, הייתי בטוח שרגש חדש זה לא משהו שממציאים. אמרתי לו שאם זה משהו שקיים בתוכך, אז אתה לא יכול להמציא אותו. אם זה משהו אמיתי שמתקיים בעולם הזה, אתה רק יכול פתאום לשים אליו לב ולגלות אותו.

מוטי אמר שבאופן כללי אני צודק, אבל בגלל שאני לא מבין ברגשות שום דבר, אבל שום דבר, אני טועה לגמרי. רגש, ככה הוא אמר לי, זה לא משהו פנימי. זה משהו שיש לו זכות קיום משל עצמו. זה משהו שברגע שהמציאו אותו הוא מסתובב באטמוספרה, ויש כאלה שטוענים שאפילו מחוץ לאטמוספרה, ופשוט נוחת על אנשים, או על חיות או לפעמים אפילו על דברים דוממים. לפעמים, הוא אמר, אתה מסתכל על איזה בית או סלע ורואה שהם עצובים.

מה זאת אומרת נוחת? סתם ככה אני נהיה עצוב?

לפעמים, אמר מוטי. אבל בדרך־כלל זה לא סתם ככה. באיזשהו מקום זה כמו מחלה, אתה צריך להיות במצב מסוים כדי להידבק. אם מישהו יעלם לך פתאום, למשל, מישהו קרוב אליך, כנראה שתהיה במצב נפשי כזה שתוך רגע העצב ישתלט עליך. הוא ישתלט עליך כל כך חזק שלא תוכל להרגיש שום רגש אחר כמו שצריך. כמו שראית, גם אני יכול לגרום לך להרגיש כל מיני דברים שאני רוצה. אנשים יודעים לעשות מניפולציות אחד על השני ולהפעיל אצלם רגשות.

איך?

זה מה שנקרא מצב נפשי, או מצב רגשי. אם אתה מכיר מישהו, אתה יודע איך לגרום לו להרגיש שמחה או עצב. אתה יודע איך לגרום לו להגיע למצב מסוים, ואז הרגש הזה כבר ינחת עליו. ככה רגשות בנויים, הם נמשכים לכל מיני דברים. אני יכול אחר־כך לרשום לך את הנוסחא, מוטי אמר, אם אתה חושב שאתה יכול להתמודד עם כמה משתנים.

זה לא כזה מסובך. כל אחד עושה את הדברים האלה.

גם כל אחד הולך, אז מה? זה שאתה מזיז את הרגליים שלך לא אומר שאתה יכול לרוץ מרתון. רגשות זה לא משהו שמלמדים אותך בבית־ספר יסודי. אתה מבין, רגשות זה לא משהו בִּילְט אִין. אתה יודע מה זאת אהבה? אתה יודע איך אהבת־אמת מרגישה?

אהה…

אתה לא, כי אתה צעיר מדי. מי שאף פעם לא אהב, אתה לא יכול להסביר לו מה זה אהבה. מי שאף פעם לא קינא, קנאה אמיתית, אין לך איך להסביר לו מה זה. למה? כי הרגש הזה בכלל לא נמצא בתוך הבן־אדם, אז אין לו סיכוי להבין מה אתה רוצה ממנו. זאת טעות גדולה לחשוב שרגשות הם חלק ממך. זה לא במודע, אבל אתה רק משתמש ברגשות. מאמץ אותם לכמה זמן ואז עוזב. זה נכון שבכל אחד מאיתנו נשאר איזשהו זיכרון של רגש שהוא פעם חווה, אבל הרגשות הם לא באמת חלק ממך.

חשבתי על זה קצת, מנסה להתעלם מהנימה המתנשאת של מוטי. אתה אומר שבן־אדם יכול לחיות בלי רגשות?

באופן תיאורטי, כן, מוטי אמר. אפילו ניסיתי את זה כמה זמן. אבל זה כמו לחשוב על שום דבר – קשה להתמיד בזה לאורך זמן. נראה לי שהמאסטרים הגדולים יכולים באמת לא להרגיש שום דבר, אבל צריך הרבה מאוד שנים של אימונים. אני גם יכול לעשות את זה, אבל זה באמת לא שווה את המאמץ. תראה, המוח בנוי בשביל לחשוב, אבל המחשבה היא לא חלק מהמוח. בן־אדם בנוי להרגיש, אבל הרגש הוא לא חלק מהבן־אדם. אתה יכול לחשוב על שום דבר, כלומר לא לחשוב בכלל? זה קשה. אבל המחשבה היא לא חלק ממך, וגם הרגש לא. למשל, לפני שהמציאו את הגעגוע, מוטי המשיך, אף אחד לא היה מתגעגע. אף פעם. ראית בתנ”ך מישהו מתגעגע?

אבא של יוסף.

הוא היה עצוב, אבל הוא לא התגעגע. אתה בכלל יודע מה ההבדל בין עצב לגעגוע? הוא לא התגעגע. לא היה כזה דבר. לא בפנימיות של האנשים, לא בחיצוניות שלהם, לא בשום מקום – פשוט לא היה. בעת העתיקה היו מעט מאוד רגשות. זה לא כמו היום שכל אחד מרגיש משהו אחר כל דקה. ככה שאם אני אומר לך שהמצאתי רגש חדש, מוטי סיכם, אז תקבל את זה ככה ואל תתווכח סתם.

מי המציא את הגעגוע? שאלתי.

מי המציא את הגלגל? מוטי איבד את הסבלנות שלו.

אתה יודע, התווכחתי בכל זאת, שזה מנוגד לכל הדתות בעולם.

מה נהיית לי פתאום דתי? אמר מוטי בעצבנות, כמו דארווין, כמו גלילאו…

רואה, התפרצתי לדבריו, הם רק גילו דברים קיימים, לא המציאו אותם.

בסדר, הוא התרגז, וכמה אנשים גילו דברים שאחר־כך התברר שהם היו שטות מוחלטת? אתה יודע מה? אני גיליתי שרגשות אפשר להמציא. אתה כזה עקשן, בחיי. תעצום את העיניים שלך ואני אראה לך שבכלל חבל על כל הדיבורים שלך.

אז עצמתי את העיניים ומוטי התחיל לספר לי כל מיני דברים. הקול שלו שוב חדר לי אל תוך הראש. בהתחלה הוא סיפר על האמא־הנעלמת שלו, אחר כך על כבישים מהירים, אחר כך על גמדים ורודים או על גמדים עם תחתונים ורודים והוא המשיך והמשיך עד שפתאום באמת הרגשתי את מה שהוא מדבר עליו. משהו פרץ אצלי בבטן ומילא אותי בחמימות כזאת. היו לי עקצוצים בעורף ובגב. הרגשתי שהדופק שלי יורד וחיוך דבילי נמרח לי על הפרצוף. זה נמשך רק כמה שניות, אבל זה היה חזק. מוטי לטש אלי את העיניים במבט חוקר, כמו מדען שמסתכל על שפן הניסיונות שלו. נו? הוא שאל.

תשמע, אמרתי לו, זה רגש חזק לאללה.

טוב, אה? מוטי חייך בסיפוק, אבל העיניים שלו התרוצצו לכל הכיוונים והמחשבה שלו לא היתה שם.

לא יודע אם טוב, אמרתי. זה מרגיש מוזר, איזה סוג של חדלון או משהו כזה. זה חזק.

למה אתה מתכוון ‘חידלון’? היה נדמה לי שסוף־סוף הוא קצת פחות אדיש.

לא יודע. זה מרגיש מוזר. יש לך שם בשבילו?

עוד לא, מוטי אמר, זה עוד מוקדם מדי.

תקרא לו חידלון. ניסיתי.

זה שם גרוע. מוטי התעצבן.

אחר כך שתקנו קצת.

לְמה הרגש הזה קשור? באיזה מצב נפשי צריך להיות בשבילו?

נראה, אמר מוטי, אני עוד בשלבי פיתוח.

אבל אם כבר המצאת אותו, אז לפי התיאוריה שלך יש לו זכות קיום משל עצמו וכל אחד יכול עכשיו להרגיש אותו.

עוד לא, אמר מוטי, זה רק אב־טיפוס. בגלל זה הייתי צריך לספר לך את כל השטויות האלה על הגמדים עד שהרגשת אותו. כשהוא יהיה מוכן, כל אחד יוכל להרגיש אותו בקלות, באופן יומיומי.

אז מה עוד נשאר לך לעשות? שאלתי אותו. צריך שהוא יישאר יותר זמן?

מה פתאום, הוא נעלב, זה החלק הכי קל. הייתי יכול להשאיר את זה אצלך הרבה מאוד זמן, אבל זה עוד מסוכן. הבעיה היא עם תופעות הלוואי.

איזה תופעות לוואי?

תראה, האמת היא שבכלל לא הייתי צריך להראות לך את הרגש הזה.

מה זאת אומרת? על מה אתה מדבר בכלל?

אתה פשוט עצבנת אותי עם העקשנות הטיפשית שלך והשאלות הדביליות האלה. הרגש הזה עוד לא מוכן ולהרגיש אותו יכול להיות עסק מסוכן.

מה יכול להיות מסוכן בלהרגיש?

מוטי נאנח, אין לך מושג. יכולות להיות אלף תופעות לוואי. רגשות יכולים להשפיע על בן־אדם במיליון צורות. רק תחשוב על אהבה, או כעס, ומה הם עושים לבן־אדם לאורך זמן. אתה יודע כמה מהר קנאה יכולה לגמור בן־אדם? רק תחשוב, אם לרגשות גמורים ומבוססים יש תופעות לוואי, אז על אחת כמה וכמה ברור שיש גם לרגשות ראשוניים, לא מוגמרים. זה כמו הבחור שהמציא את קרני הרנטגן, או הפולנייה הזאת שגילתה את הפולוניום. רק אחר כך הם גילו כמה שזה מסוכן. הפולנייה הזאת, מרוב ששיחקה עם זה, היו צריכים לכרות לה את הידיים ואחר כך גם את הרגליים. היא קיבלה בשביל זה גם פְּרַס נוֹבֶּל בכימיה וגם פְּרַס נוֹבֶּל בפיזיקה. כל הכבוד. נהדר. אבל אם אתה שואל אותי, אז לא תודה. אני אוהב את הידיים והרגליים שלי יותר מדי.

מוטי השתתק.

אני מפחד שגם אצלי יש תופעות לוואי. אני משחק עם הרגש הזה כבר די הרבה זמן.

איזה תופעות לוואי?

הוא הציץ לצדדים ואז אמר בקול חלש, אני נעלם.

נעלם? מה זה השטויות האלה?

מוטי השפיל את עיניו ושתק. הוא חשב קצת ואז הציץ שוב לצדדים. מוטי חצי הסתובב והרים קצת את החולצה שלו. חלק מהגב שלו לא היה שם. לא היה לי הרבה מה להגיד, או יותר נכון מרוב שהיה לי מה להגיד לא יכולתי להגיד שום דבר – משהו כמו רבע מהגב שלו פשוט נעלם. לא היה שם שום דבר. חשבתי אם לנסות לגעת שם, אבל מוטי ישר הוריד בחזרה את החולצה.

כמה זמן זה ככה?

לפני יומיים שמתי לב פעם ראשונה.

איך זה יכול להיות? איך רגש יכול לגרום להעלמות?

לא יודע, מוטי משך בכתפיו. אין לי מושג, אבל זה ככה גם בכף רגל שמאל שלי וגם קצת כאן, הוא הצביע על אחורי הגולגולת שלו. מתחת לשיער. אבל אתה אל תדאג, לא יקרה לך שום דבר מלהרגיש את הרגש הזה פעם אחת. באמת לא יקרה לך כלום… בכל מקרה היית חייב להרגיש אותו, הוא אמר, כי בשביל זה רציתי לדבר איתך. אחרת לא הייתי בא אליך בכלל. זה מה שרציתי לבקש ממך – שאם אני באמת אעלם יום אחד, שתוכל לספר לכולם. תספר להם בדיוק מה קרה. שאפילו אם לא יתנו לי שום נוֹבֶּל ושום דבר, שלפחות זה לא יהיה לחינם. אני רוצה לדעת שאני משאיר משהו אחריי, הוא לחש, לא כמו אמא שלי שסתם נעלמה. תגיד גם לאבא שלי, אם אני אספר לו הוא לו יאמין לשום דבר.

מה אני אגיד לכם, מוטי באמת נעלם. הסתבר שברגע שזה מתחיל, התהליך מאוד קצר. לא היה אפילו זמן ללכת לאיזה גוף רפואי שיעשה מחקר. תוך יומיים נשאר לו רק חלק קטן מהפרצוף ומהצוואר ובסוף בסוף רק חתיכה מהאוזן, וזהו. הוא נעלם.

אז הנה אני מספר לכם את הסיפור של מוטי שגם אם לא תאמינו, זה לא אכפת לי בכלל. פשוט לא היה לי נעים ממנו, שהוא בא ושיתף אותי בסוד שלו, רגע לפני שהוא נעלם, ואני לא עושה עם זה שום דבר. זה גם אולי בשביל אמא שלו קצת. בכל מקרה, זאת היתה המשאלה האחרונה שלו, אז אני עושה את זה ודי.

מהרגש הזה שהוא המציא אני לא זוכר כמעט שום דבר. אני זוכר שזה היה רגש חזק, אבל נשבע לכם שאין לי מושג איך לשחזר אותו. גם היום כל התיאוריה של מוטי לא נראית לי ממש הגיונית, אבל באמת לא הצלחתי להרגיש את זה עוד פעם. אולי הרגש הזה נעלם ביחד עם מוטי. לפעמים אני דווקא מנסה לחשוב על כבישים מהירים, על גמדים עם תחתונים ורודים, לפעמים אפילו נדמה לי שאני מרגיש משהו, אבל אז זה נעלם.