יצורה

כול מקום זה אותו הדבר, אותו הבולשיט על הדף החדש שאני מקבלת, כשבאמת הם רק מוחקים את הכתוב ומשאירים אותי עם אותו הדף, מחוק, מקומט, ונקרע כול פעם שמשהו חדש מנסה להיכתב.

“ברוכה הבאה לבית סיפרנו אבלין.” אומר המנהל, יש לו מראה של מנהל סטריאוטיפי למדי, כרס גדולה נטלת מבטנו וחיוך מזויף מקשט את פניו כתכשיט זול. “אני סבור שפנימייה לנוער בעייתי ‘לשנות’ תתאים לך ככפפה ליד.” הוסיף בחיוך מתוח מידי.

“אני בטוחה” אני ממלמלת עליו באותו קול מתוק מזויף ותהה למה הוא לא מציע לי לשבת, תיק הגב מכביד עלי וכול מחשבותיי עסקות בכתפי הדואבות.

“אם כך יש רק מספר דברים שצריך לעבור עליה…” דפיקה בדלת נשמע וקטעה את מילתו של המנהל החדש שלי, הוא מלמל משהו, ‘יבוא’ או ‘יכנס’ לא באמת הקשבתי, כתגובה דלת החדר נפתחה וצומת ליבו הופנתה לבן אנוש החדש.

משכתי את חוט המחשבה שלי אל החדר, צבע לבן דוהה השאיר את הקיר אפור, שלט גדול של ‘גביעים’ היה תלוי על הקיר אבל אף גביע לא מצא את מקומו בחדר.

“אבלין? אבלין?!” קול שהפך להיות מוכר קרא לי, הסתובבתי והרמתי גבה על עבר המנהל שאת שמו הזיכרון שלי לא סיפק, תמיד אהבתי להרים גבה לאנשים, להתרברב בעובדה שאני מחזיקה ביכולת לעשות זאת, או להביא הרגשה של טמטום לשותפי לשיחה, ככה או ככה זה עופף אותי בהרגשה טובה שנעלמת עם החזרת הגבה למקומה. “זה דייויד, הוא החונך שלך, הוא יסביר לך הכול מכאן.” אמר, קולו מתחיל לחפור בראשי ואני ממהרת על עבר היציאה בהיותי זורקת מבט מהיר על עבר החונך שלי, מבנה גופו שרירי, שיערו מגולח בצידי ראשו ולפניו יש מבנה גס האופייני לנוער בעייתי. “אני לא יודע מה לימדו אותך בביתך, אבל כאן אנחנו אומרים ‘להתראות’ בסוף פגישה.” קולו של המנהל חזר והציק.

“המנהל, בבית שלי לימדו אותי שפוגשים את המנהל לאחר שעושים משהו רע, ומובן שאין בכוונתי לעשות משהו רע, אם כך מפגש נוסף עמך לא נחוץ לי.” אני אומרת בהודי משתעשעת בשפה הגבוה שלי ששמורה רק לאנשים בעלי סמכות וממהרת לצאת מהחדר לפני שיוסיף וידבר, אני שומעת התחלה של משפט אבל דייויד סוגר את הדלת לפני שמילותיו של המנהל מקבלות משמעות ומתחיל ללכת על עבר המסדרון השמאלי.

הצבע האפור כנירא אפיין את כול בית הספר, החלונות היו לבושים בסורגים, והמדים בהם הסתובבו כול התלמידים נתנו תחושה לא נעימה של כלא.

“את מתכונת להמשיך ולהבות ביופי הזה עוד ארבה זמן?!” שאל דייויד באירוניה, קולו צרוד במקצת והטון מזכיר לי משהו שאני לא מסוגלת להדביק לו שם, אני זורקת מבט אחרון על העולם המשונה מעבר לסורגי החלון ומתחילה ללכת לעברו, “אל תתחצפי יותר מידי, העונשים לא נחמדים כאן, ממש גיהנום. ” הוא מוסיף, לשנייה אני מופתעת, אבל אני מחזירה לעצמי את הבעת הפנים הרגוע במהרה.

“מי אמר שאני מחפשת נחמד?!” אני אומרת בטון לא נעים, הוא לא עונה ומשאיר חלל של שתיקה מביכה.

האמת היא שכמו כול יצור אני כן מחפשת נחמד, וכמו כול יצור אני מתנהגת כאילו אני לא זקוקה לו.

“אז תגיד לי…” אני שוברת את השתיקה, “זה הקטע בבתי ספר לנוער בעייתי, שבנים משיגים בנות בקלות מידי וכבר לא מציעים להם לסחוב את התיקים?!” אני שואלת, המשקל שבר אותי, הוא מבין ומושיט אלי את ידו, אני זורקת את התיק על כתפו, הוא לובש את התיק הכבד ואני מותחת את כתפי הנהנות מהרגשת השחרור.

“אז מה הבעיה שלך?!” הוא שואל כשאנחנו ממשיכים ללכת לכיוון לא ידוע.

“סליחה?”

מה הבעיה שלך, לכול אחד כאן יש בעיה, בכול זאת, בית ספר לנוער בעייתי לא?!” הוא מסביר, אני מהנהנת בהקלה ומחייכת חיוך ראשון מזה ימים.

“אני לא בעייתית, אני מיוחדת.” אני עונה לו, אנחנו יוצאים מהמסדרון ומגיעים למקום עם דלתות רבות, על כול דלת היה מספר, שש מאות שישים וארבע, שש מאות שישים וחמש, שש מאות שישים ושש.

“הגענו.” הוא אומר, מוציא מפתח ישן, מכניס אותו למנעול הדלת, מכניס עוד קצת, מסובב ללא הצלחה, מסובב בפעם השנייה והדלת נפתחת לרווחה וחושפת אותנו לחדרי, דייויד נכנס, זורק את תיקי. “אני ישאיר אותך לבד בביתך החדש להתעקלם, אני יחזור עוד כמה זמן להסביר לך כמה חוקים.” ממלמל, יוצא ומשאיר אחריו אותי עם המחשבות שלי, אני שמחה על הפרטיות, דייויד משרע הרגשה לא נעימה, זה מה שמשותף לנו, לנוער המיוחד.

כשאני נכנסת לחדר אני מגלה חדר צבוע צהוב, סלוטיפ דבוק על הקירות כמזכרת מהדייר הקודם, מיטה יחידה ללא סדינים קישטה את החדר הקטן, שולחן היה דבור לקיר אחד וארון לקיר השני, מה שהשאיר מספיק מקום לתיק אבל לא מספיק מקום לשנינו, אני מרימה את התיק על המיטה, מוציאה את תיק הרחצה שלי ופונה על עבר הדלת שבקלות אני יכולה לנחש מה מסתתר מאחוריה, אני פותחת את הדלת על השרותים, לצידים ממוקם כיור, שמעליו יש מראה, מולי מתגלה ילדה גבוהה, שערה השטני התנפח עד כלות, פנייה הארוכות מגרדות מאיפור והיא ממהרת לשטוף אותם במים הקרים, כשאני מסתכלת על עצמי שוב אני נראית אמיתת יותר, יותר מידי פגיעה, פניי הנקיות חשפו צלקת מכוערת בצד הלחיי השמאלית שלי, האיפור מצליח להסתיר אותה מאחרים, אני נירא שאני אף פעם לא ישכח.

אני פותח את תיק הרחצה כשתמונה נופלת משם, אני מתכופפת לרצפה ומסתכלת על התמונה שחופשת פנים מוכרות, שיער ג’ינג’י ארוך ומבט נוקב, אולי כבר הגיע הזמן להיפטר מהתמונה הזו, זיכרון יחיד לחיי הקודמים,לעצמי, אני מקפלת את התמונה בידי וזורקת אותה לאסלה, מזכירה לעצמי – אני אבלין שליג בת קווין שליג, נולדת לפני שש עשרה שנה בכדור האנושיים, עברתי תאונת דרכים מחרידה בגיל שלוש עשרה, איבדתי את הזיכרון ומאז אני משוטטת בפנימיות, ולפי מילויה של איימי, מנסה למצוא את עצמי.

הכול שקרים, כמובן, אבל אני מאמינה שאם אני יחשוב על זה מספיק אולי האמת תעלם ואני באמת אהיה רק אבלין שליג, נערה מתוסבכת.

כשאני ממצמצת, לשנייה אני מרגישה את עצמי, אני ממהרת לדחוף את עצמי עמוק לבפנים, אני אבלין שליג, אני מחייכת למראה, המראה מחזירה לי חיוך ואני מקלפת את בגדי ממני, המקלחת מגעילה כצפוי והמים הקרים מתקבלים על גופי בברכה, אני מנסה לא לחשוב, מצליחה לחשבו על לא לחשוב, זה טוב מספיק.

אני נותנת לעצמי לבזבז את הזמן, הגב שלי נגרר על הקיר ואני מוצאת את עצמי יושבת במקלחת עוצמת את עייני ונהנת מהזרימה של המים על גופי, טיפה, עוד טיפה, אני מתחילה לעקוב אחרי טיפה אחת שנגררת מהמצח לאפי, כשהיא תיפול מגופי אני יצא מאמבטיה, היא נופלת, אני נשארת.

הייתי יכולה להישאר כך לנצח, עד שאני שומעת קול צרוד מעבר למים, אני מכבה את הזרימה ומקשיבה. “תצאי אני מחכה, תצאי, האו תצאי.” אני צועקת משהו בתגובה, מתנגבת במהירות לובשת את אותם הבגדים ויוצאת על דייויד.

“חשבתי תביא לי עוד זמן להרגע.” אני ממלמלת בעצבנות, בינתיים שאני מנגבת את שיערי.

“נתתי לך שלוש שנים להרגע.” הוא אומר באותו קול צרוד, כשמראה פנים מעוצבן מאפיין את פניו..

“אמ, סליחה?” אני אומרת במבט לא מבין, כשחששות מתחילות להתכרסם בגופי.

“אני מבין שהיית צריך חופשה מהחיים הטובים, אני מבין שלהיעלם בהמצאה משימה זה נחשב ‘מגניב’ בימים הנוראים האלה, אבל החופשה שלך נגמרה, הזמן שלי נגמר גם, הגיע תורך, חמצמצה.” יש רק מישהו אחד שקורא לי בכינוי חיבה המטופש הזה, עכשיו אני גם יכולה לחבר את הטון המוכר שלו לפרצוף מוכר עוד יותר, אני כושלת לאחור, הוא יותר קרוב לדלת ממני, אבל לי היה יותר זמן להתרגל לעולם הזה, אני לא מוצאת את המילים לענות, הוא צודק, אני יודעת שהוא צודק, לברוח מהגורל זה כמעט בלתי אפשרי, ה’כמעט’ הוא הדבר היחיד שמחזיק אותי.

אני מזנקת אל עבר הדלת ויוצאת במהירות, דייויד אפילו לא מנסה לעצור אותי, אני פותחת את הדלת ויוצאת על עבר המסדרון שנירא צר מתמיד, אני שומעת אותו צועק “מצאתי אותך בין כול העולם, אני ימצא אותך בין בית הספר.” ואף שקולו לא השתנה, הוא נשמע לי מרושע פתאום, אני מתרחקת מהחדר החדש שלי, בחיים החדשים שלי, אני יתרחק מהכול רק בשביל לא לחזור לעבר, אני מפצירה לדמעה לרדת במורד עייני, הן מסרבות, כבר נהייתי אדישה.

אני מפסיקה לרוץ, אני לא מסוגלת לחשוב בצלילות, חשבתי שהוא יוותר עלי במהרה, קיוויתי ש’הלכה הלכה’ יהיו מחשבותיו היחידות , הוא לעולם לא הקדיש לי מצומת ליבו, אף שהתחננתי עליה בצורה פאתטית כול כך, הוא היה צועק עלי על כך, אסור לי להראות חיבה, אף לא עליו, ‘תשנאי אותי, זה צריכה להיות הדרך שלך לאהבה’ היה מצווה, ואני מיליתי, לאחר זמן רב, אבל מיליתי.

הוא היה מספר לי על כול ההצלחות שלו, היה לו סיפור אהוב במיוחד, על קוסם רחוב מרהיב שבסוף כול מופע היה מבקש מתנדבים לקריאת מחשבות וחשיפת הנשמה, אף יד לעולם לא הייתה מתרוממת, הקוסם היה מבטיח לא לחשוף שום פשע ושום דבר רע על המתנדב, אבל גם אז, הקהל שמם.

בחלק הזה של הסיפור החיוך כבר היה מרוח לו על הפרצוף. ‘הקוסם טעה, הוא היה צריך להבטיח לא לחשוף שום דבר טוב על המתנדב.’ היה אומר וצוחק, הוא הרגיש גאה, להיות שליט של עולם כזה, שלא מתבייש לגנוב, לשתות עד אובדן חושים ולשנוא, הוא היה אומר שההצלחה שלו היא שאלו הדברים שמשווים גאווה לאנושות, בהמשך הסיפור הוא כבר היה מאושר, ‘הם מתביישים לאהוב.’ היה מחייך.’לבוא למישהו ולצעוק עליו עד כמה הוא נורא ועד כמה הם שונאים אותו היה דבר נורמלי, אבל להגיד למישהו שהם אוהבים אותו…’

אני מתנערת מהזיכרון כאילו התעוררתי מחלום רע, הוא היה השטן הכי טוב שאלוהים ידע אי פעם, אבא שלי, היה גאה בכול פרצת קנאה וזעם שהייתה לי, הכול היה לא נכון, וזה היה ההכי נכון.

“וולריה, מה את עושה?!” קולו של אבי התגנב מחוץ לחלקת האטמוספרה שלי,ממש בקצה העולם, חלמתי בהקיץ.

“מחכה לך.” אני אומרת בקול בטוח, לשקר הוא לימד אותי, אני אוספת את שיערי הג’ינג’י הארוך ונותנת לעצמי מראה מוכן..

“קוראים לה אבלין שליג, היא בת שלוש עשרה, תהרגי אותה בתאונת דרכים.” הוא אמר לי בקול דרוך. “היא מפיצה טוב בעולם.” מוסיף בלחישה גועלית.

“אולי אם תביא לה להישאר בעולם היא תשנה לרעה.” אני מציע, מנסה לשכנע את עצמי, בדיוק באותה מידה שאני מנסה לשכנע אותו, שבשבילי רועה זו המטרה.

“אין לה סיכוי, היא טובה מידי, צאי מיד.” הוא מוסיף ואני לא צריכה להסתובב לעברו בשביל לדעת שהוא נעלם.

כשאני מכווצת את עייני, אני יכולה לראות מרחוק את כוכב גן העדן, הכוכב בצבע לבן מזמין, ותמיד יש הרגשה שהילה זוהרת אופפת אותו, שמעתי סיפורים שקריר שם, שמעתי שנחמד, אני מנערת את ראשי כאילו זה יוצא מימנו כול מחשבה טובה, אני נשארת רגע ללא תוזזה, וקמה על רגלי, חם כול כך, תמיד חם בגיהנום, לפעמים בא לי ללכת לישון בכדור האנושים רק בשביל מזג אוויר, אבא אומר שזה בשביל שאנשים לא ילבשו ארבה בגדים, אבל אני יודעת שהחום הזה קיים בגלל שמצבנו מדרדר במלחמה, בגלל זה אני מקבלת ארבה משימות, בגלל זה הוא נותן לי מצומת ליבו.

אחרי שנייה של מרמור ורחמים עצמיים אני קופצת למטה על כוכב האנושים, להרוג את אבלין שליג.

“וולריה, על מה את חולמת?!” הקול היה שייך לדייויד, אבל הטון בברור היה שייך לאבי.

“על כמה שאני אוהבת אותך.” אני אומרת בטון שהיה שמור רק לו, מזלזל ושונא גם יחד.

“אני באמת לא יודע מה עשית שאת מקללת אותי ככה חומץ, נתתי לך שלוש שנים לנוח, אבל זהו, הגיע הזמן לחזור הביתה.” הוא עונה לי, קולו היה מוכר וכול מילה הייתה מחושבת, מנסה להראות לי שהוא לא כועס ולהראות לי שאין בררה.

“טוב לי פה, אבא, תשחרר אותי!” אני מתחננת, איכשהו כול הזמן אני מתחננת עליו, חלשה שכמותי.

“את בבית ספר לנעור בעייתי, חומץ, ‘טוב’ זו לא מילה שתתאר את מצבך, וגם אם כן, טוב הוא לא מה שאני רוצה בשבילך, תחזרי הביתה.” הוא אומר, קולו מתחיל להיות עצבני, אני כבר לא רואה בו את הבחור השרירי שראיתי בדייויד קודם, רק את פניו הגסות ועיניו הרושפות.

“זה הבית שלי, לא כוכב ערום אפוף באש!” אני כמעט צועקת, מישהו עובר במסדרון, הוא מעיף מבט וממשיך ללכת, אדישות השתלטה על העולם, אבא אחראי לכך.

“קוראים לזה גיהנום, והוא צריך את היורשת שלו.” אבא שלי אמר לי, הוא נגע בזרועי ולפני שהספקתי לנער את ידו מידו אני מוצאת את עצמי בגיהנום, כוח העברה מחרפן, חום מוכר עופף אותי, ורצפה מלאה בעצמות שהיו פעם חלק מפרצופים מוצאת את רגלי, סירחון של עשן נכנס לנחירי וזה לא הרגיש כמו בית.

“האמת היא חומץ, שזמני אזל, לא היה אכפת לי שתעבירי עוד עשרות תקופות בקיבצוץ האנושים…” הוא מתחיל בקול כנוע.

“כדור האנושים.” אני מתקנת.

“כן… את צריכה להחליף אותי, את היורשת, את צריכה לדאוג שהממלכה הזו לא תיפול לתהום הנשייה..” שמץ הכניע ששמעתי בקולו נעלם ונשאר רק אותו טון מאיים.

“כאן זה תהום הנשייה!” אני מתפרת לדבריו בכעס.

“את יודעת למה התכוונתי חומץ, אל תתני לטוב לנצח!” הוא אומר, הכעס בקולו ברור.

האנושים טיפשים כול כך, אולי חסר להם יותר מידי ידע, אני מרחפת לי באיטיות, מנסה לסחוט כול שנייה, אני בלתי נראית לאנושים, בפעמים הראשונות שלי בכדור האנושים הייתי מתחזה לאנושית, אבל המשימות היו הופכות קשות יותר, פעם אחת תמונה שלי אפילו עלתה לאינטרנט, אחר כך האנושים התחילו להאשים על התמונה פשעים שאפילו לא הייתי קשורה עליהם, אבא גרם לזה להיעלם, השביע אותי לא להראות, אבל בזמן הזה שכן נראיתי הייתי כמעט ואנושית, הייתי מאושרת רק מזה שאנשים שעברו הסתכלו עלי וחייכו, הצפירות של האנשים כשלא הייתי מסתכלת לצדדים, הצעקות שלהם כשלקחתי אוכל בלי לשלם, כי לעולם לא ידעתי על משמעותו של כסף, גדלתי בגיהנום, עם תווית ‘יורשת’ גדול על המצח שגרם לכולם לכבד אותי מולי, ולזלזל בי בצורה מגוחכת מאחורי גבי, לא אהבתי אף אחד מהכוכב שלי, לא את האנשים, לא את אבא שלי, לא את עצמי.

שנאתי את עצמי על היותי שונה, טובה כביכול, שנאתי את הגורל ששם אותי בכוכב הלא נכון, שנאתי את זה שיש פחוט מאחוז אחד של יצורים שלא מוצאים את עצמם בהתחלה בכדור האנושים, היורשים, שנאתי את זה שאני אחת מהם.

אז עכשיו אני בלתי נראית, מעופפת בין כול האנשים הפשוטים האלה, יתומים, עניים, מכוערים, ואני מקנאה בכולם, כולם אופטימים כול כך, אבא אומר שאופטימיות נובעת מחוסר ידע.

הרבה יותר מידי מהר אני מוצאת את עצמי על הכביש המהיר, מאלתרת את המכונית של אבלין במהירות, ילדה יפה שבטח לא מגיע לה למות צעירה כול כך. תאונות דרכים זו הדרך הקלה, לשבריר של שנייה אני הופחת לנראית, הם לא מאמינים למראה עיניים, האנושים תמיד מחפשים את העל טבעי, חולמים עליו ורוצים אותו באופן עז כול כך –כנירא שטימטום אנושי הוא באמת אינסופי- שהם יחפשו אחר כול דבר שנירא להם דומה לזה, דעתם מוסכת, ובום, הם מתים.

כבר מזמן שהפסקתי לחשוב על המצפון שלי, שאבי טוען שאינו קיים כלל, אבל לפעמים אני מרגישה אותו, מכרסם בי, אומר לי שאני בצד הלא נכון, כאילו שאני לא יודעת את זה כבר, אבל מישהו כבר החליט במקומי, אין לי סיכוי, כמו לאנושים- להחליט לבד לאן אני שייכת, בשבילי הצד כבר נבחר.

אני נראית לשנייה, הם סוטים מהמסלול, הכול עובד חלק, המכונית מתהפכת, צרחה, ראש שנפגע, צרחה, אני עוצמת עיניים, כאילו שזה יצליח להסתיר ממני את הזוועה, אני ממשיכה לעצום אותם במשך עשר שניות, כשאני פותחת אותם המכונית ממוקמת טוב על הרצפה, הפוכה ומעוכה, אני מרחפת על עבר אבלין, וידוי הריגה, אם היא לא מתה, פשוט חונקים אותה, היא לא מתה, אבל חנק לא יהיה נזקק כאן, המוות שלה במרחק שניות, במצב הזה, בין חיים למוות, היא רואה אותי.

“אני לא רוצה למוות.” היא ממלמלת עלי, כאילו כבר רואה את הקרניים הממוקמים עמוק בתוך ראשי, אני מנסה להימנע מלהסתכל לה ישר בעינים, במקום אני מסכלת על השריטה העמוקה שמצאה את עצמה בצד הלחי שלה, שכנירה הייתה משאירה צלקת “העתיד נירא כול כך מזהיר.” היא מוסיפה, אני לא עונה, אני אף פעם לא עונה. “אני מקווה שיש גן עדן.” את זה היא היא כבר לוחשת, המילים יוצאות יחד עם נשמתה האחרונה.

לפחות היא קיבלה עבר בכדור הזה, העתיד שלה כבר לא חשוב, הוא עדיין מזהיר, אי שם בגן העדן, הנצח שלי מלא במרמור עצמי ורחמיים, לשנייה אני חושבת למה לא, ובהחלטה פזיזה אני מכניסה את עצמי לתוכה, נשמה חייה לגוף מת