כופר
היא ישבה ליד החלון בדירה הקטנה שבקומה השלישית, מביטה דרך הזגוגית על הגשם שלא פסק מזה כמה שעות.
תנועה של עצירת רכב ליד המדרכה הצמודה לבניין הסיטה את מבטה מטיפת מים שזלגה לה לאורך הזכוכית, ניגרת לתוך השלולית הגדולה שנקוותה על אדן החלון.
הם הגיעו.
ארבעה גברים יצאו במהירות מן הרכב, שניים מהם ניגשו לתא המטען האחורי של הרכב והוציאו משם חבילה גדולה עטופה ניילון כהה. ארבעתם מיהרו להיכנס לתוך הבניין.
היא מעכה את בדל הסיגריה במאפרה ונכנסה לחדר השירותים הקטן, בודקת את בבואתה במראה. שרידי הלילה הותירו כתמים שחורים מתחת לעיניה ושיערה היה מעט פרוע, אך עדיין הייתה יפה למדי.
נשמעה נקישה חזקה על הדלת והיא מיהרה אליה. כשפתחה אותה נכנסו הגברים במהרה כששני הגברים הנושאים את החבילה הניחו אותה במרכז הסלון על השטיח.
“אל תשימו את זה פה” אמרה, “זה מלכלך לי את כל השטיח”.
“תנקי אחר כך” אמר אחד מהם, “זה כבד”.
הגבר הנמוך שבהם רץ אל השירותים ומשם נשמעו קולות רמים של מיצי קיבה הניתכים לאסלה.
“מה יש לו?” שאלה
“ככה היה כל הצהריים” אמר המבוגר שבהם שהיה קירח לגמרי, “חטף איזה וירוס”.
“או סתם מהתרגשות” אמר הבלונדיני, שהיה גם הגבוה שבחבורה, וגיחך.
היא התבוננה בחבילה שעל השטיח.
“החורים מספיק גדולים?” שאלה בדאגה והתבוננה במבוגר הקירח,
“כן, אל תדאגי. לא היינו עוברים את כל זה רק בשביל לחנוק אותו”.
“תפתחו את זה ותשימו אותו על המיטה” אמרה.
הבחור הנוסף שישב בצד דומם כל העת, קם וניגש אל החבילה, ובתנועות קריעה מהירות פתח את הניילון השחור, ולעיניי כולם התגלה המטען שהיה מצונף בתנוחת עובר.
“קח את הניילון וזרוק אותו בפח שבמקלחת, הוא מלא בוץ”, אמרה לזה שקרע את הניילון.
הם התבוננו בנער הצעיר ששכב מכווץ כולו על השטיח. עיניו היו עצומות והוא לא זז.
“הוא חי?” שאלה.
“כן”, אמר המבוגר בלחש והתכופף מעל הנער. הוא הניח את ידו על מצחו. “הוא חם, ונראה שהוא נושם”.
“טוב, תניחו אותו על המיטה”, אמרה.
שני הבחורים הצעירים הרימו את הנער והניחו אותו על המיטה שניצבה בסלון ליד הקיר.
היא התבוננה בנער מוקסמת, בוחנת את תווי פניו העדינים, את גוון עורו המעט שזוף, את שערו החלק שהפתיע אותה בצבע הענבר העמוק שלו.
“זה באמת הוא, הא?” אמרה בחרש.
באותו הזמן נכנס לחדר מכוון השירותים הבחור הרביעי, כולו חיוור ועיניו שקועות. “אני לא יודע מה יש לי” אמר, “אני מרגיש נורא”. הוא התקרב למיטה והביט בנער. “הוא בסדר?” שאל.
“התרחק ממנו” אמר המבוגר. “מה שחסר לנו ולעולם זה שתדביק אותו במה שיש לך”.
הבחור, שניכר עליו שהיה חולה, נסוג כמה צעדים אחורה והתיישב על הספה הקטנה שהייתה צמודה לקיר הנגדי.
הנער המשיך לשכב, עיניו עצומות והוא לא נע. הם התבוננו בו, מקיפים את המיטה.
לרגע הייתה דממה בדירה הקטנה ורק הגשם מלווה את השתיקה המודאגת.
הבחורה התיישבה על המיטה והניחה את ידה על ראשו של הנער. היא הסיטה בעדינות קווצת שיער ממצחו וליטפה את לחיו תוך כדי. לאחר מכן לקחה שמיכה שהייתה זרוקה בערימה מרופטת בקצה המיטה וכיסתה איתה את הנער.
“אני לא מאמינה שאני נוגעת בו” אמרה, והפנתה את ראשה אל המבוגר, “הוא כל כך צעיר וכל כך עדין”.
אסור לנו לאבד אותו” הוסיפה בלחש, “אסור..”
הם הוסיפו לשתוק כשהיא יושבת על המיטה ושלושת הגברים עומדים ליד המיטה מתבוננים בדממה. הבחור הרביעי שישב על הספה הקטנה אמר “אולי ננסה להעיר אותו?”.
“עזבו אותו” אמר המבוגר הקירח, “הוא ישן. כל אחד היה מתעייף אחרי מסע שכזה. הוא מותש לגמרי”.
הבחורה נעמדה, “הוא צודק” פנתה לאחרים, “בואו נלך למטבח, אני אעשה קפה, הוא בטח יתעורר עוד מעט”.
הם כולם פנו למטבח ואחריהם, אוחז בבטנו, הבחור הרביעי.
היא ניגשה לקומקום, מילאה אותו מים ולחצה על הכפתור הקטן להפעלה. בינתיים האחרים התמקמו סביב השולחן הקטן במטבח. היא הסירה כמה ספלים מן המדף שהותקן מעל ראשה והחלה למלא אותם כפיות קפה וסוכר.
“היה קשה לפרוץ לשם?”שאלה.
“הרבה יותר קל ממה שחשבנו” אמר המבוגר שבהם. “הייתי חושב שמתקן כזה יהיה עם אבטחה מקסימאלית, אבל היינו צריכים לפרוץ רק כמה קודים ממוחשבים, כשהמעקף שלהם כנראה לא היה מסובך מדי, כי כלב האשפתות הזה” והוא החווה בראשו לכוון הבלונדיני, “התגבר על זה בלא שום מאמץ מיוחד”.
הבלונדיני חייך חיוך מלא סיפוק עצמי.
“ומה עם המכשיר עצמו? הבנתי שזה לא מסובך לתפעל אותו. היו בעיות?” שאלה.
“בהתחלה כן” ענה המבוגר, “קשה היה לכוון בדיוק 2000 שנה. המספרים קפצו כל הזמן. זה היה חייב להיות 2000 במדויק כדי שלא נגיע מוקדם מדי, או מאוחר. והמכונה זיהתה את השם שלו בלי בעיה. כנראה הוא היה היחיד בשם הזה בתקופתו. בכל מקרה בסוף הצלחנו. הוא אמור להיות בדיוק בן 12″.
“טוב שלא פספסתם בשנה” אמרה הבחורה, “עוד היינו צריכים לחגוג לו פה בר מצווה”. היא חייכה, והם ליווה את חיוכה בצחקוק מעט עצבני.
“זה היה מדהים” אמר הבחור השקט. “ממש עניין של שניות. מרגע שהפעלנו את המכונה עד שהוא הופיע על המשטח”.
“כשהאזעקה הופעלה כבר לא היינו שם” אמר הבלונדיני.
“לא יאמן” אמרה הבחורה, “מי חשב שזה ילך כל כך חלק. איך זה שלקח לאזעקה זמן?” שאלה.
“כי היא מתוכנתת לאתר הפעלות מתקופתנו לשם. זו ברירת המחדל שלה. יתכן ולקח להם זמן להבין שהייתה הפעלה בכיוון השני”, אמר הבחור השקט.
“מה גם שכנראה אף אחד לא העלה על דעתו שיפעילו את זה מבחוץ אז לא סנכרנו הפעלה ידנית חיצונית עם האזעקה” אמר המבוגר.
היא ערבבה את תכולת הכוס האחרונה לה מזגה את החלב, והניחה את הכוסות על השולחן.
“ברור שלא יעלו על דעתם” צחקה, “רק מטורפים כמונו ינסו משהו כזה”.
“הוא היה ער כשעבר”? שאלה.
“בדיוק לשנייה” אמר המבוגר, “אבל אז מיד נרדם, אפילו לא הייתי צריך להזריק לו”.
“זה היה צפוי” ענתה, “התאים לא תמיד עומדים בלחץ הזה, בעיקר בגיל צעיר”.
היא הרימה את הספל שלה ואמרה “לחיי הכופר המשתלם ביותר בהיסטוריה האנושית”.
“אמן” אמר הבלונדיני, וכולם צחקו.
הם הרימו את הספלים והשיקו אותם בקול חרסינה מצטלצל.
נורת הניאון הקטנה שהשתלשלה מן התקרה הבהבה לרגע, מה שגרם לכולם להרים ראשם אליה בשתיקה מתוחה.
“טוב” אמרה, “עכשיו שיש לנו את הבן, אנחנו צריכים להיות מאד מדויקים מה נבקש מהאב. אנחנו חייבים להיות מאד זהירים פה”. היא הדגישה מעט את המילים האחרונות.
“הוא בטח יודע כבר מה אנחנו רוצים” אמר המבוגר בשקט ונעץ את מבטו בשאר יושבי השולחן”.
“זה לא משנה” אמרה, “הבן שלו אצלנו, והוא יודע שאם יקרה לו משהו זה הסוף. כל מארג היקום יתמוטט”.
“ברור, אם זה יקרה כל הבריאה הייתה לחינם, לא? הוא לא ייתן לזה לקרות” הוסיף הבלונדיני.
היא נעצה בהם מבט מהורהר.
“אני הולכת לבדוק מה עם הילד” אמרה ויצאה מן המטבח.
היא חזרה אחרי כדקה. “הוא בסדר, עדיין ישן”.
“אולי באמת עדיף שלא יתעורר” אמר הבחור השקט, “יחסוך לו את הטראומה”.
“מה זה משנה?” אמר המבוגר, “עוד כעשרים שנה בחייו הולכים להעביר אותו את הויה-דלרוזה, המסכן הזה. הטראומה הקטנה הזו לא תשנה כלום לעומת מה שמחכה לו”.
אחרי כמה שניות נוספות של שתיקה המשיך המבוגר, “אז? אנחנו צריכים לשבת לנסח את הבקשה. לפחות בנקודת הזמן הזו אנחנו חסינים, הוא לא יפגע בנו לרעה כל עוד הילד אצלנו, ובטח לא יעז להתגלות פה. אבל ברגע שנחזיר את הילד, הכול תלוי בניסוח שלנו”.
“חייבים לעשות את זה עכשיו?” שאל הבחור השקט.
“כן”, אמר המבוגר. “חייבים לנצל כל רגע כל עוד אנחנו ביתרון”.
“כל אחד ירשום על דף את מה שהוא מבקש” המשיך, “ובנוסף נתנה את זה בהבטחה ששום רע לא יאונה לנו לעולם, בחיים הללו ובחיים שאחרי, לעולמי עד”.
“ברור” אמרה הבחורה.
לפתע הרצפה רעדה קלות, גורמת לכוסות לרקוד מעט על השולחן.
כל הנוכחים קפאו על מקומם.
“טוב” אמר המבוגר, “הוא גילה שהילד אצלנו”.
הם הביטו אחד בשני בדממה, חשים את האימה בצינת החדר, מנסים לעטות ארשת מלאת בטחון.
הבחורה פתחה מגירה בארון המטבח שמאחוריה והוציאה משם דפדפת ועט. היא תלשה דף והניחה אותו עם העט מעליו על השולחן לפני המבוגר, ואמרה, “קדימה, בואו לא נבזבז יותר מדי זמן”.
המבוגר רשם ראשון ולאחר מכן העביר בשתיקה את הדף לשמאלו, לבחור שעדיין נלחם בבחילה שלא הרפתה ממנו. הוא העביר לבלונדיני שהעביר לבחור השקט. הבחורה רשמה את בקשותיה אחרונה והחזירה את הדף למבוגר.
הוא עלעל בכתוב בקפידה ואחר הרים את ראשו לקבוצה שהקיפה את השולחן.
הוא התבונן בבחור הבלונדיני. “אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה” שאל.
“מאה אחוז” ענה הבלונדיני.
הוא התבונן בבחור החולני שישב מקופל מעט על הכסא בצד המרוחק יותר. “זהו?” שאל, “זה כל מה שאתה רוצה”?
“אני לא יודע”, ענה לו הבחור בקול חנוק מעט, מנסה להשתלט על הפעילות המואצת של מערכת העיכול שלו, שלא שקטה לרגע. “אני לא מסוגל לחשוב מעבר, לעזאזל עם זה. מצאתי את הזמן הכי גרוע בעולם להיות חולה”.
אחרי שהביט בכולם, הרים את הדף וקרא את תוכנו בקול רם, נועץ מבטו בנקודה מסוימת בתקרה. כשסיים, הניח את הדף על השולחן, כאילו חושש לשבור אותו.
עברו כמה שניות ארוכות בהם דממו. חוששים לנוע, דמם קופא בעורקיהם.
המבוגר שבהם שבר את השתיקה המתוחה.
“אנחנו זקוקים לסימן” אמר לאוויר החדר בקול רם. “תן לנו סימן שקיבלת את בקשתנו”.
דבר לא נע בחדר ולא נשמע שום רחש.
הבחורה הגניבה מבט למבוגר ואמרה בקול חלוש “הוא יכול לבוא ו..”
“לא” שיסה אותה הגבר, “אין לנו מה לדאוג. בנוכחות הילד יש לנו הגנה. הוא לא יכול לשלוח אף אחד נגדנו. בשביל זה הוא יצטרך לבוא בעצמו, ואם יבוא בעצמו, זו תהייה הפעם העשירית. והפעם העשירית לא תתרחש בגללנו”.
“מה עשירית?” שאל הבלונדיני.
“תשע פעמים הוא ירד לארץ והתגלה לאדם. והאמונה אומרת שכשירד בפעם העשירית יגיע סוף העולם, והוא לא יעז להביא את סוף העולם על כל האנושות בגללנו. אנחנו מוגנים”. הבלונדיני הנהן באיטיות כתגובה.
שוב הייתה שתיקה מתוחה בעודם ממתינים לתגובה כלשהי.
עשר שניות לאחר מכן היא הגיעה.