ברעדה

בס”ד

כבר ממרחק עקבתי אחר ענן האבק שהעלתה מכוניתו בדרכי המדבר. דודי התעקש שנפגש במדבר ולא הסכים שאאסוף אותו משדה התעופה. קבענו את המיקום המדויק הזה משום שהיה הרחוק ביותר מכל מקום ישוב. כשהצטרף לאבק גם רעש טרטור המנוע חישבתי להתפוצץ, כל נים מנימי קצף לקראתו. אל המכונית רצתיעוד כשהיא נראתה מעבר לעיקול, בשביל המכוסה אבני חצץ. התנפלתי עליו לנשיקה ארוכה ועמוקה ובקושי אפשרתי לו לצאת מדלת הנהג של המכונית. חיכיתי לנשיקה הזו כל כך הרבה שנים ועכשיו הרגשתי כאילו האדמה רועדת מתחת כפות רגלינו.

*

דודי ואני נפגשנו במהלך השנתיים הראשונות מאז שעזב. אני קפצתי לחו”ל לבקר אצלו בשנה הראשונה, ואחר כך הוא חזר לביקור מולדת, אך מעולם לא יצא לנו להיות לבד כנאהבים. גם לא בחו”ל, ובטח ובטח שלא כאן. ובשלוש וחצי השנים האחרונות הקשר בינינו היה אלקטרוני בלבד.

הוא עזב לחו”ל עם הגל הראשון אחרי ה”שינוי”, חיפש לו חיים חדשים בברלין, ששמחה לקראת הישראלים המלומדים שחיפשו בה מקלט. היתה לו אפשרות להשיג אזרחות בזכות סבתו הייקית והוא ניצל אותה.

באותו זמן, כשהתחילו הרעידות, היינו זוג בורגני תל-אביבי רגיל, חיים בזוגיות שפרחה כבר שנתיים. אפילו דיברנו על חתונה. כל זה נקטע עם ה”שינוי”.

*

העניינים התחילו להשתבש בסוף החורף, לפנייותר מחמש שנים. כל הארץ התחילה לרעוד בשורה של רעידות אדמה בעוצמות הולכות וגוברות. בתחילה היו אלה רק רעידות קלות, והממשלה ופיקוד העורף פרסמו הנחיות להתנהגות בזמן רעידת אדמה. הגאולוגים נתנו עצות והתראינו בחדשות ובכל תוכניות הטלויזיה, אבל האמת היתה שגם הם היו נבוכים מכך שמוקדי הרעשים היו באזור תל-אביב ולא באזורי השבר הסורי-אפריקאי הצפויים.

גם חברי הכנסת של ש”ס התראיינו אצל כל מי שרצה לשמוע והאשימו את ההומואים המתועבים שגורמים לאדמה להשתולל. מאמרי התגובה המשמיצים את החרדים החשוכים לא אחרו לבוא, והריקוד התקשורתי הסתחרר בקצב הצפוי. אפילו היתה תוכנית הערב התורנית שהזמינה שני הומואים להתנשק בזמן שסיסמולוג מומחה מאניברסיטת תל-אביב והומו בעצמו, מדד את הסיסמוגרף שלו בזמן הנשיקה. למרבה הצער, הסיסמולוג הזה היה אני.

*

שנתיים לפני כן קיבלתי את המינוי במחלקה לגיאולוגיה וכבר הספקתי לגייס שני מאסטרנטים,  והמשכתי במחקר בנושא שהבאתי עימי מהפוסט-דוק ב-UCLA. החיים המקצועיים שלי היו אופטימיים כמו החיים האישיים שלי באותה תקופה. הכל היה רגוע, נוצץ ומלא אהבה.

כשטלפנה המפיקה של תוכנית הערב האהובה עלי והציעה לראיין אותי כמומחה לתחום, שהוא גם הומו, לא היססתי לרגע. כל ד”ר צעיר היה מת להתראיין כמומחה בערוץ 2, מה גם שבאמת אהבתי את התוכנית. מי ידע שההופעה הזו תשנה את חיי ואת חייהם של רבים כל כך?

כבר בצילומים הבחנתי בשינוי. הסיסמוגרף שלי רעד קלות כשהזוג החמוד והמצודד שהובא לאולפן התנשק והפסיק לרעוד מיד בתום הנשיקה. בפעם הראשונה ייחסתי את זה לשולחן הלא מקצועי עליו היה מונח הסיסמוגרף. אולם כשהם חזרו להתנשק בפעם השניה, התופעה חזרה על עצמה, וכבר לא הייתי בטוח כל כך שזה רק ארטיפקט. למנחה התוכנית הזחוח הצהרתי, כמובן, כאיש מקצוע, שלא נצפו כל רעידות – לשמחתם של כל אנשי הצוות והקהל שיכלו להרשות לעצמם, שוב, ללעוג לדתיים הפרימיטיביים. גם הסיסמוגרף שלי צולם לשם הוכחה, אך  נדרשה עין מקצועית לראות את החריגה בזמן הנשיקות, בודאילצד כל רעידות הרקע שהתרחשו באותו הקיץ.

באותו ערב סיפרתי לדודי על מה שראיתי. הוא, כמובן, צחק עלי, גם אני הייתי צוחק לו הייתי הוא. זה באמת היה רעיון מופרך ששייך לימי הביניים. למחרת במשרד שלי לא יכולתי לחשוב על דבר אחר. הייתי בטוח שראיתי נכון. ביליתי את כל אותו היום, עד השעות המאוחרות של הלילה, בתכנון ניסויים לבחינת העניין. אני בעצמי לא האמנתי שאני משקיע זמן בשטויות הללו, אבל הייתי חייב להפריך את התאוריה הזו, להוכיח לעצמי שזה היה צירוף מקרים בלבד. כשחזרתי הביתה ביקשתי מדודי להצטרף אלי למחרת למעבדה, לעשות כמה ניסויים ביחד. דודי כעס מאד. הוא לא הצליח להבין איזה מין ג’וקים נכנסו לי לראש והאשים אותי בהומופוביה עצמית. בסוף אחרי הרבה התחננויות הוא התרצה. העובדה שהניסויים שלי עמדו לכלול סקס במעבדה עזרה.

חמקנו למעבדה מוקדם לפנות בוקר. אלו היו “השעות השקטות” של האדמה, כשרעידות הרקע הרבות מאז תחילת “השינוי” שככו מעט. מאוחר יותר יכולתי לומר שאלו היו השעות בהן הכי פחות אנשים עושים סקס. התחלנו את הניסוי המדעי שלי מנשיקות שהפכו לוהטות יותר ויותר. המשכנו אחר כך במין אוראלי לפי תכנון מדויק ומתוזמן היטב. הכל נמדד ונרשם וזה איכשהו הפך את כל העניין למחרמן יותר. כשבוצעה החדירה גם אדם לא מקצועי היה יכול לראות את הרעידות של הסיסמוגרף במעבדה. לבסוף עם האורגזמה האדירה שחווינו כבר יכולתי להשבע שהאדמה רועדת תחת רגלינו.

המשך היום עבר עלי בהתרוצצויות ובתכתובות דוא”ל בין המכון הסיסמולוגי ומעבדות שנות על מנת להשוות עם רישומים ממקומות שונים בארץ ובעולם. לשם ההוכחה המדעית לא היה מספיק רק לרשום את הרעידות אלא גם להוכיח שהמוקד שלהן היה מתחת למעבדה שלי באוניברסיטה.

על מנת לקבל הוכחה חד משמעית שניתן לפרסם במגזינים מקצועים נאלצתי לחזור שוב על הניסוי. לא שסבלתי מסקס במעבדה, אבל אחרי הפעם הראשונה והמרגשת, הפעמים הבאות היו טכניות מאד. אפילו הפעם שהזמנתי עוד ארבעה חברים שלנו למעבדה להעצמת התוצאות.

*

למרות התוצאות החד-משמעיות אליהן הגעתי לבסוף, ואולי בגללן, התלבטתי מה לעשות עם הממצאים. מה בעצם הייתי צריך לעשות? לפרסם את המאמר בעיתונות המקצועית ולהסתכן בזה שהעניין יתגלה על ידי העיתונות הצהובה שלנו? זה בדיוק מה שאנחנו צריכים כרגע, עוד הומופוביה. אז מה? להזהיר את אחי ההומואים לשנות את דרכיהם? ומה אני מצפה מאיתנו לעשות, להפסיק לקיים יחסי מין? זה יהיה אבסודי. אז למי אכפת אם האדמה באמת רועדת מזה שהומואים עושים סקס. על מי זה משפיע בסך הכל? אז יש הרבה יותר רעידות אדמה בעוצמות נמוכות משהיו עד אז. למי אכפת? זה לא כאילו שמישהו נפגע מזה.

*

ואז אנשים התחילו להפגע. הרעידה הגדולה הראשונה זיעזעה את תל-אביב, כמה צפוי, בסוף השבוע של מצעד הגאוה. עשרות אלפי הומואים מרחבי העולם גדשו את תל-אביב שטופת השמש של יוני ואלפי הומואים ישראלים נהרו לעיר מכל רחבי הארץ. כבר בימים לקראת המצעד היו כמה רעידות מורגשות. היו כמה בניינים ישנים לשימור שנתגלו בהם סדקים, אבל חוץ ממעט התרגשות ובהלה, לא היו נפגעים. אבל בלילה שאחרי המצעד בעוד העיר מוצפת בעשרות אלפי גברים שיכורים מוכי טסטוסרון, האדמה התחילה לזוע ברצינות. החדשות הכריזו על רעש בעוצמה של 5.4 בסולם ריכטר שמוקדו במרכז תל-אביב. כל העיר הזדעזעה למשך 42 שניות ולפחות 20 בניינים ברחבי העיר התמוטטו לגמרי, בעיקר בניינים משנות ה-40 וה-50 במרכז ובדרום העיר. נזקים נרשמו בכל גוש דן והיו גם נפגעים. קרוב לחמישים הרוגים ומאות פצועים בתל-אביב ובגוש דן רבתי הפכו באחת את השמחה הצבעונית והמנצנצת של המצעד להלם של חורבן מדמם. זו היתה רעידת האדמה החזקה ביותר שנרשמה אי פעם בתל-אביב.

*

כבר למחרת כשהמוזיקה השקטה התנגנה ברדיו ויום אבל לאומי הוכרז על ידי ראש הממשלה, התחלתי לפעול. התקשרתי לכמה דמויות מפתח בקהילה ולועד של אגודת הלהט”ב כדי לארגן קבוצת חשיבה פנימית בתוך הקהילה. הקשרים של דודי שלי, “קיסר חיי הלילה של תל אביב” עזרו לשכנע את האנשים להפגש. ככה זה, כשדודי קייזר מבקש ממך טובה, אתה לא מסרב.

בשבע בערב באותה השבת הסלון שלנו התמלא באושיות המגזר, אנשים שבטח גם אתם שמעתם עליהם בתקשורת. מספר אנשים עזבו בכעס עוד בהתחלה והאשימו אותי בהומופוביה, חרחורי מלחמה ורפיסות מחשבתית. אלו שהצלחתי לשכנע, בעזרתו של דודי, בנכונות המחקר שלי וממצאיו נשארו לדיון שהתלהט מהר מאד. צעקות עפו לכל עבר ושאלות קשות ניסרו את חלל האויר. כולם הסכימו פה אחד שאסור שהמידע יצא לציבור הסטרייטי ולאחר כמה שעות של דיון הוחלט על ידי “ועד הפעולה” שהתגבש בסלון לפעול בצינורות הפנימיים של הקהילה. להוציא קריאה, בחתימתם של הנוכחים, להפחית במין אנאלי.

הקריאה פורסמה עוד באותו הלילה באתרי ההכרויות של הקהילה ובקבוצות הפייסבוק הסגורות. אבל היתה עדיין בעיה קשה של אמון הציבור. הרוב חשבו שזה איזשהו סוג של מם הומוריסטי. גם אלו שהבינו שאנו מדברים ברצינות דרשו לראות מחקרים מדעיים שכותבים על התופעה. לא סתם נפגום בחיי המין שלנו, טענו בצדק. בדיון צ’אט בין חברי “ועד הפעולה” בבוקר למחרת הסכימו כולם בלב כבד שיש לפרסם את הממצאים בעיתונות המדעית.

המשימה הזו, שהוטלה עלי, התבררה כקשה מאד לביצוע. המאמר שלי היה חדשני, אפילו מהפכני, ללא ספק, אך מסיבות מובנות המגזינים המקצועיים לא התייחסו אליו ברצינות. העורך של המגזין הקבוע בו הייתי מפרסם את העבודות שלי רמז לי בעדינות שאפסיק להתעסק בשטויות ואחזור לתחומי המחקר ה”יותר פוריים” שלי. מגזינים אחרים זרקו אותי מכל המדרגות הוירטואליות מהן ניתן להזרק באימייל. גם ממגזינים אחרים, נחשבים פחות, קיבלתי הודעות סירוב נימוסיות. אף אחד לא רצה להתעסק בחומר הנפץ הזה.

אבל לא היה ברירה, היה מדובר בענייני נפשות ממש. לבסוף שלחתי את המאמר שלי למגזין גאולוגיה, מהפחות חשובים, שיצא בהוצאה של אחד מהאוניברסיטאות האונגליסטיות שבארצות-הברית. המהירות שבה המאמר אושר לפרסום הפתיעה אף אותי. תוך ארבעה ימים הוא אושר לפרסום ואחרי שבוע כבר היה אפשר למצוא אותו ברשת.

*

המשך יוני עבר בשקט יחסי. רעידות האדמה החלשות לא פסקו, אך נראה היה שרבים בקהילה לקחו אחריות על מעשיהם, ונראה היה שהשגרה חזרה לרבוץ על המדינה מוכת החום. גם החודשיים הבאים עברו בשקט יחסי. היו כמה רעידות נוספות שהורגשו, לאו דוקא בתל אביב, אך אף לא אחת מהן גרמה לנזיקים משמעותיים. אולי היה זה בגלל שלא הצטבר מספר גדול של הומואים במקום אחד, אולו משום שרבים מאנשי הקהילה יצאו לנפוש בחו”ל או סתם בגלל הלאות הכללית של חום יולי-אוגוסט. הצלחנו לשמור על הסוד בתוך הקהילה וההרגשה היתה אופטימיות יותר ומלחיצה פחות, עם סיכויים לעתיד ורוד. אבל האופטימיות כסתה על שאננות. חודשיים נטולי ארועים גרמו להומואים השבים מארצות הניכר להאמין שהסכנה חלפה.

רעידת האדמה הגדולה של תחילת ספטמבר תפסה אותי בהפתעה. הפעם כל המרכז רעד בעוצמה של 6.3 בסולם ריכטר למשק שתי דקות ארוכות. האזהרות של מומחי הבניה לגבי איכות המבנים שנבנו לפני שנות השבעים בארץ התבררו כנכונות ביותר. היו מאות הרוגים ואלפים נותרו ללא קורת גג. כמעט ולא היה רחוב בתל אביב ללא בניין שנפגע ובניינים התמוטטו גם בערים אחרות בגוש דן ולכל אורך החוף. הרעידה הורגשה היטב בכל הארץ וגם במדינות השכנות. כותרות העיתונים צעקו בצבעי אדום ושחור בולטים והרדיו והטלויזיה הפכו למכונות “סיפורים אישיים טראגיים” מתובלות ברייטינג בצהוב בוהק.

*

הסוד קרס במהדורת החדשות ביום שלאחר מכן. כבר בצהריים קיבלתי שיחות בטלפון הביתי ובסלולרי מתחקירן חדשות 10 החרוץ. בשיחה הראשונה הכחשתי תוך שאני מנסה בהיסטריה ליצור קשר עם שאר חברי “ועד הפעולה”. בקשותיו החוזרות ונשנות ממני להתראיין זכו ל”אין תגובה” מצידי. אולם במהדורת החדשות ציטטו את המאמר שלי ממגזין הגיאולוגיה האונגליסטי. האורחים באולפן, ח”כ מיהדות התורה ומולו קולגה שלי מהאוניברסיטה העברית, דיברו בלהט בעד ונגד הממצאים שלי. הח”כ, הרגיל בצעקות, נהג באולפן כבתוך שלו והצהיר שיפעל להוצאת ה”הומוסקסואליסטים” מחוץ לחוק. כבר באותו ערב הוצף הטלפון שלי בעשרות שיחות נכנסות ומסרונים. הדוא”ל שלי קרס תחת מאות מכתבים שזרמו במהלך אותו הלילה. את הראשונים בהם עוד קראתי, אך כמות דברי הנאצה שכתבו לי, משני צידי המתרס, גרמו לי מהר מאד לותר על התענוג המפוקפק.

החלטנו לצאת מהעיר לנופש חבוי היטב אצל אימי בירושלים, חשבתי שאוכל להתחבא עד יעבור זעם, ללא טלפונים ומסרונים. זה לא שהיא התגברה על הנטיה של הבן ההומו שלה, הכבשה השחורה של המשפחה או שהיא התחילה לחבב את דודי. הייתי בצרה, וכשבן משפחה נמצא בצרה, אז עוזרים – ולא שואלים שאלות. כשראיתי את כתבת הרקע עלי בערוץ 2, בה הציגו אותי ואת דודי כזוג בלינים נהתנתים ללא מוסר, הבנתי שלא אוכל להתחמק.

תיאמתי עם שניים מהחברים המפורסמים והאהובים ביותר ב”ועד הפעולה” ותוך תכנון מוקפד היטב הגענו להתראיין בחדשות ערוץ 2. הסברתי לציבור על המחקר שערכתי ועל תקפותו. בשיתוף עם השניים האחרים הסברנו לציבור על הפעולות שנערכנו אליהם בקהילה הגאה והצבענו על ההישג של חודשים יולי-אוגוסט. הקפדנו להדגיש את פן קבלת האחריות של הקהילה והבטחנו להגביר את המאמצים כדי למנוע השנות מקרים נוספים. מנגד הביאו שוב את הרב התורן שיתקוף אותנו מצד אחד ולא חסרו אנשים בקהילה שששו לתקוף אותנו מהצד השני, אך חשבנו שהצלחנו להרגיע בהסברים שלנו. מלבד כמה מקרי הומופוביה שהתפרצו במקומות המועדים, ושדוכאו ביעילות מפליאה על ידי המשטרה, נראה שהציבור קיבל בברכה את אופן הפעולה המרגיע והבוגר של הועד ושל הקהילה.

*

אולם דעות קדומות ופחדים קמאיים השתלבו זה עם זה ונעו בהיחבא מתחת לפני השטח. באופן אירוני, הרעידה הקטלנית הבאה זיעזעה את הארץ ביום כיפור בצהריים. הפעם כבר אי אפשר היה לרסן את ההמון הזועם. כוחות ההצלה שהיו עסוקים עד מעל לראש לא הצליחו למנוע את השריפה של הבית הפתוח בירושלים ורצח של זוג הומואים צעיר על ידי עשרות מתפרעים בגן מאיר בתל אביב. גם ברחבי הארץ נרשמו תקיפות של הומואים ואף לסביות. ראש הממשלה הוציא הודעה לעיתונות בה הוא מגנה את התקיפות ומבקש מהציבור לגלות סולידריות בתקופה קשה זו. למעשה הוא די שמח בארועים אלו שהסיטו את ההאשמות בדבר חוסר היערכות הממשלה בחודש האחרון, למקום אחר. גם על הדלת שלנו ריסס אחד השכנים ברחוב כתובת נאצה.

*

מכאן ואילך ארוע רדף ארוע. כעבור כמה ימים הוחתמו מספיק ח”כים כדי לכנס את הכנסת בפגרה לדון בנושא “השפעת הקהילה ההומו-לסבית על הגיאופיזיקה בישראל”, כפי שהגדיר זאת שר המדע. הדיון בכנסת, בחול המועד סוכות, היה סוער והסיסמאות הרגילות נקראו מצד לצד. הצד הראשון צעק את קריאות ה”חשוכים” וה”פרימיטיביים” ומולו קרא הצד השני את “סוטים”, “חולים” וכמובן “אסור מן התורה” המיתולוגי. הח”כים שזימנו את הדיון דרשו לחוקק חוקים כנגד “משכב זכר”. הם נופפו, למורת רוחי, במחקר שלי. המתנגדים, בעיקר מהמפלגות הליברליות החילוניות, הביאו מחקרים נגדיים מארצות הברית ואירופה, של חוקרים שחזרו על הניסוי שלי וקיבלו תוצאות שהראו שאין שום קשר בין סקס הומואי לרעידות סיסמולוגיות. ראש הממשלה, שהיה תחת לחץ לטפל במוכנות לרעידות אדמה, נאלץ לוותר על משמעת סיעתית והתיר לחברי מפלגתו להצביע כרצונם. אני זוכר את ההלם של חברי ההומואים ושל שופרות הקהילה כשהחוק לקביעת “משכב זכר” כעבירה פלילית, שהציע חבר כנסת מן הקואליציה, עבר בקריאה ראשונה.

בשבועיים הבאים היתה הקהילה כמרקחה. המשטרה אמנם חזרה לפעול נגד תקיפות הומופוביות, אולם קבוצה שהתכנסה לעצרת לזכרון הנרצחים ביום כיפור פוזרה על ידי המשטרה בתואנה של “שלום הציבור”. אנשים חשו שהאדמה לא רק זעה, אלא בוערת מתחת רגליהם. לחצים רבים הופעלו עלי על ידי גורמים בקהילה ופוליטיקאים מהזרם הליברלי להכחיש את ממצאי הניסוי שלי. כמה מאמרים של אושיות קהילה ובלוגרים פופולריים תקפו אותי אישית וקראו לי בשמות שהיו שמורים עד עתה לחברי כנסת חרדים, ספרדים בעיקר. מספר חבריי הפייסבוק שלי צנח פלאים וכמה ממכרי דאגו לבשר לי בשיחות טלפוניות ש”נפלתי על הראש”. גורמי שוליים בקהילה דרשו להחרים את ליין המסיבות של דודי, מה שהיה לעג לרש משום שגם כך הליין היה בבואה חיוורת של עצמו מימי טרום “השינוי”.

חוקרי גיאולוגיה באוניברסיטאות בארץ נדחקו לבצע ניסויים שיפריכו את זה שלי. למרבה הצער הניסויים שבוצעו באוניברסיטת בן גוריון ובטכניון דוקא אוששו את הטענות שלי. הניסוי בטכניון הופסק באמצעו מחשש ליסודות בניין המחלקה. התוצאות אמנם לא פורסמו רשמית, כיוון שהקולגות שלי ידעו היטב מה סבלתי מאז פרסום המחקר שלי, אולם הן הודלפו על ידי סטודנטים משתי האוניברסיטאות וזכו לפרסום נרחב בכלי התקשורת. למרבה הפלא, הממצאים המחקריים הצביעו על כך שלסקס לסבי אין שום תופעות לוואי סיסמולוגיות.

כשבתום השבועיים החוק עבר בקריאה שניה ושלישית זו כבר לא היתה הפתעה. רק אכזבה.

הפלאש מוב שנחקק בזכרון ההיסטורי כ”טיין-אן-מן הישראלית” התארגנה בסודיות, מתחת לרדאר המשטרתי, כמחאה על החוק החדש. מפה לאוזן ובקבוצות וואטס-אפ מקומיות עברה ההודעה שב-30 באוקטובר תהיה עצרת מחאה מקורית בכיכר רבין. אלפי הומואים מכל הארץ זרמו לכיכר בערבו של אותו יום במטרה אחת: לבצע את מחאת הנשיקות החד-מיניות הגדולה בישראל. הנשיקה ההמונית התחילה בשש בערב על מנת שתוכל להכנס למהדורות החדשות. היו שגלשו לאקטים נועזים יותר וכמה עשרות בחורים צעירים זועמים פצחו בסקס אנאלי רב-משתתפים. לו פקידי ספר השיאים של גינס היו נוכחים בארוע, הם היו יוצאים ממנו עם פסקה בספר שכותרתה “האורגיה הגדולה בעולם”. עשרים דקות אחרי תחילת הארוע, כשהרעידות כבר היו מורגשות (אם כי לא קטלניות) המשטרה והתקשורת כבר היו במקום. מעט השוטרים שהגיעו הצליחו לעצור אנשים ספורים מלבצע את זממם, אך רבים אחרים כבר היו באמצע משגל לוהט כשההמון התחיל לזרום לכיכר. מה שקרה שם היה מרחץ דמים וסקס מתועד היטב. ערוצי הטלויזיה מכל העולם לא יכלו לבקש ידיעה סנסציונית יותר לפתוח בה את מהדורות החדשות. אם סקס מוכר וטרגדיות מוכרות, קל לתאר איך הגיבו הציבור ובעלי המניות לשילוב מרהיב של שניהם. ועוד בארץ הקודש.

*

בעקבות ארועי “טיין-אן-מן הישראלית” השר לבטחון פנים הכריז כי המשטרה הורתה לבצע מעצרים מנהליים של אנשים “המסכנים את שלום הציבור”. כלומר של הומואים. במהירות מסחררת הוגש הבג”ץ המתנגד לפעולות המשטרה, שעבר, ובאותה מהירות חוקקה הכנסת חוק עוקף בג”ץ. תוך שבוע מארועי הככר, חצי מחברי “ועד הפעולה” היו עצורים באבו-כביר או נמלטו לחו”ל. אלינו הגיעו בחמש לפנות בוקר ועצרו את דודי. נראה שאני זכיתי בחסינות עקב מעמדי המיוחד כחושף השחיתות בקהילה, אך לדודי זה לא עזר.

בתחילה כינסו את כל העצורים בחדרי המעצר הגדולים של מתקן הכליאה התל אביבי. נוהג זה הפסיק לאחר שאחת מקבוצות העצורים ביצעה גנג-בנג שנועד – והצליח – למוטט חלק מקירות בית המעצר. אמנם חלק מן העצורים נפגעו ואחד מהם מת מפצעיו, אך רבים נוספים הצליחו לברוח.

בחודשיים שנותרו עד לסוף אותה שנה חוקקה הכנסת גם את “חוק איסור תעמולה הומוסקסואלית” שביטל, למעשה, את ארגוני הלהט”ב, כולל קוי התמיכה שהיו בשיא נחיצותם והוציאם מחוץ לחוק. גם אתרי התקשורת של הקהילה, הפורומים ואתרי ההיכרויות נסגרו בחסות חוק זה, שלא לדבר על המועדונים והסאונות. “חוק מסכני הציבור” אפשר למשטרה לאסוף מידע על הקהילה וליצור רשימות של כל מי שהיה ידוע שהוא הומו. והדבדבן בקצפת האפליה היה “חוק הגנת הציבור מרעידות אדמה” שאפשר לא רק מעצר של הומואים, אלא גירוש מן הארץ של אנשים שהצהירו על עצמם בעבר שהם הומואים, או שנתפסו בפעילות מינית הומוסקסואלית. אפשרות ההצלה היחידה היתה להצהיר בחתימה על הפסקת כל פעילות הומוסקסואלית, כאשר עונשי מאסר, בבידוד כמובן, נקבעו בחוק למי שיפר את הצהרתו.

*

דודי יכל להגר, בקלות יחסית, לגרמניה ובתחילה חשבנו שנתחיל שנינו בחיים חדשים בארץ חדשה. אך אימי סרבה להצטרף אלינו ולהשאירה לבדה בארץ לא יכולתי. האחים והאחות שלה גרו בארץ, אבל כמוה גם הם היו כבר זקנים. לא היה לאימי אף אחד שיטפל בה, מלבדי. אחרי לבטים רבים וכואבים ודיונים ארוכים בהם העלנו הצעות נואשות יותר ויותר לפתרון, הבנו שאין ברירה.

היום העצוב בחיי היה היום בו נאלצנו להפרד. ליוויתי את דודי לנמל התעופה ובעיניים דומעות צחקתי על כמות המזוודות שארז. אפילו את נשיקת הפרידה שלנו לפני העליה למטוס מיהרו לעצור כמה “נשמות טובות”. הבטחנו לעצמנו שאסע לגרמניה כל כמה חודשים וגם שדודי יגיע מדי פעם, אבל בלב פנימה הבנו שנינו שנגמר פה משהו. שבועות הסתובבתי סהרורי בדירה שהיתה של שנינו מנסה להאחז בכל בדלי הזכרון שהיו זרוקים בין הקירות. הלכתי למעבדה בבוקר כמו זומבי וחזרתי לעוד ערב של שיחות טלפון לגרמניה שנקטעו בגלל הדמעות ונמשכו בהקלדות צ’אט עד השעות הקטנות של הלילה. עם הזמן תקשרנו פחות ופחות. זה פשוט נהיה כואב מדי לשנינו. היינו שומרים על קשר דרך הפייסבוק ומדברים שם פעם בכמה ימים, כבר לא היה אכפת לי שהמשטרה מצותתת. התרגלתי לחיים החדשים והריקים שלי.

*

שנה אחרי הרעידות הראשונות תל אביב שינתה את פניה לגמרי. רוב חברי כבר לא היו בעיר. חלקם הקטן היה עדיין במעצר, אך רובם יצאו לחופשות ארוכות בחו”ל, היגרו או מצאו מקלט מדיני במדינות ברחבי העולם. הרבה חברים, שכמוני היו בודדים ושבורים, עזבו את העיר הגדולה וחזרו לעריהם המקוריות בפריפריה. נוצר מצב חסר תקדים בו דירות רבות בתל אביב נותרו ריקות, אפילו דמי השכירות שלי ירדו. הגירה דומה אירעה גם בירדן, ולבנון. כמות ההומואים שנשארה בשטחי ארץ ישראל התנ”כית ירדה פלאים והסצינה ההומואית בשלש המדינות, שהיתה הנוצצת ביותר בכל המזרח התיכון, נעלמה כליל.

הרעידות הגדולות לא חזרו על עצמן. אמנם האדמה לא הפסיקה לרעוד, אולם בשלב ההוא זוג אחד עוד לא יכל ליצור לבדו רעידה בעוצמה גדולה. בהיעדר אתרי אינטרנט להיכרויות ולאור המעקב המשטרתי על הפייסבוק של “מסכני הציבור” אנשים חזרו לשיטות המפגש הישנות. מקומות המפגש הישנים היו מפוקחים על ידי המשטרה, אולם מקומות מפגש חדשים שצצו עברו מפה לאוזן. מי שיכל חזר לארון שהיה עמוק מאי פעם.

*

אולם נדמה שליטרת הבשר לא השביעה את התקשורת. את ההומואים הרבים בערוצים המסחריים החליפו עתה אנשים חדשים ששילבו את הצורך התקשורתי בצהוב זרחני באוירה ההומופובית שפשתה במדינה. שנה וחצי לאחר “השינוי” נשמעה הדפיקה גם על הדלת שלי: הציבור רצה קרבן חדש. לא עזר עוד המעמד שלי כחושף התופעה, לא עזרה ההצהרה שחתמתי בהתאם לחוקים החדשים, התקשורת רצתה לראות דם. הציבור רצה אותי מחוץ למדינה.

הייתי נואש. התחננתי יום שלם לאימי שתבוא לגור עם דודי ואיתי בגרמניה, אך ללא הועיל. “אני לאירופה לא חוזרת” היא אמרה. לא עזרו התחינות, האיומים, תאורי המציאות הקודרים שציירתי לה – היא לא הסכימה לשמוע על לעזוב את הארץ. אני לא גאה במה שעשיתי, במבט לאחור אולי הייתי נוהג אחרת, אבל הייתי צריך להחליט מהר. היה איום קיצוני,  והצעד שנקטתי היה קיצוני במידה לא פחותה.

נועה היתה דוקטורנטית חדשה יחסית במעבדה שלי. היא הצטרפה למעבדה שלי קצת אחרי שהתחיל כל הבלאגן בתקופה שהייתי דוקטור מבוקש בכותרות. היא היתה חכמה וחמודה ונהיינו מהר מאד חברים טובים. היא עזרה לי לעבור את החודשים מאז הפרידה מדודו והיא היתה האדם הסטרייט היחיד כמעט שיכולתי ממש לדבר עימו. כשסיפרתי לה על הרעיון המופרך שלי היא לא זרקה אותי מכל המדרגות, היא הקשיבה. היא ראתה באיזה מצב קשה הייתי והסכימה לשחק את המשחק. כשהגענו ביחד לאולפן הטלויזיה והצהרנו על אהבתינו קבל עם ועדה, הצלחתי לקנות לי שבועות ארוכים של שקט.

דודי כעס עלי בהתחלה. מה פתאום אני מחליף את האהבה שלו אלי באשה? היה לו קשה להבין מברלין הקוסמופוליטית את המציאות החדשה בארץ. המציאות נהיתה מטורפת וקיצונית יותר משהוא זכר. היתה לנו מריבה גדולה שהתחילה בשיחת סקייפ עמוסת צעקות והמשיכה בשורות ארסיות בצ’אט. דוקא בתקופה שהכי הייתי צריך אותו הוא ניתק קשר, הפסיק לדבר. שלחתי לו מיילים, ביקשתי סליחה בצ’אט וניסיתי אינספור פעמים להתקשר. מזל שהיה לי את נועה לנחם אותי ברגעי המשבר העצובים הללו.

אולם הדרישות של הנשרים החגים לא שככו וכך מצאנו את עצמנו יום אחד עוברים לגור ביחד. האמת, זה עשה לי טוב. עזבתי את הבית של דודי ושלי ושכרנו לנו דירה גדולה קרוב לאוניברסיטה. דירה שהזכרונות הכואבים לא מרוחים בה מקיר לקיר. היה לי למי לחזור הביתה בסוף היום, היה לי עם מי לדבר. לא עוד ארבעה קירות לבנים ובודדים. גם אימי היתה מאושרת מאי פעם.

כשדודי חזר להגיב למיילים שלי הכל כבר היה סגור. דבר הוביל לדבר ולבסוף התחתנו בחתונה מתוקשרת, ההומו לשעבר עם הדוקטורנטית היפהפיה שלו. היא באמת אהבה אותי ואני הייתי זקוק נואשות להרגיש אהוב ולא להיות לבד.

*

דודי ואני שמרנו על קשר, אבל אני שחררתי אותו, אחרי החתונה באמת לא היה טעם שיחכה לי. הוא היה בעיר רחוקה בארץ זרה עם אלפי הומואים סביבו, רציתי שיהיה מאושר. שיתחיל מחדש עם בחור טוב, באמת שהגיע לו רק הטוב ביותר. המשכנו לדבר פעם בשבוע, אחר כך פעם בשבועיים ובהמשך פעם בחודש. כשהתאומות נולדו כבר באמת שלא היה לי זמן לשמור על קשרים מהעבר. הן מילאו את חיי ונתתי להן את כל זמני הפרטי. אולי לא אהבתי את נועה כמו שגבר אמור לאהוב אשה, אך הייתי אסיר תודה לה על המתנה הנפלאה שהביאה לי. החיים שלי השתנו, סדרי העדיפויות שלי השתנו. הפסקתי לרחם על עצמי ועל אחיי ההומואים, הפסקתי להתעמק בעוולות העבר וכל כולי נסחפתי לחוויות העתיד על גביהן השבריריים של שתי ילדות קטנות. כל כך שמחתי שאמי הספיקה להנות משנה שלמה של נכדות לפני שנפטרה.

חיי שוב התייצבו על איזשהו מסלול אופטימי עם סיכוי מחודש לעתיד ורוד. הפעם אני הייתי זה שתמך בדודי, הייתי פנוי יותר להקשיב לבעיות של אחרים. העיר הגדולה לא הסבירה לו פנים. קשה היה לו עם השפה החדשה, הוא לא הצליח לחזור לעבוד בארגון מסיבות בעיר שהייתה רוויה בליינים גאים, גם בחור החלומות בושש לבוא. הוא ממש חיכה לשיחות שלנו ואני השתדלתי להיות שם בשבילו. מצחיק איך שהגורל מתעתע. כשכבר לא הייתי צריך להשאר בארץ בגלל אימי, סידר לי הגורל סיבות אחרות להשאר בארץ ובארון.

*

לקראת סוף התואר של נועה הצעתי לה לסוע ביחד עם הילדות לשנה בברלין. כבר הגיעה לי שנת שבתון וחשבתי שתהיה זו הזדמנות מצויינת בשבילי להתאחד עם דודי ובשבילה לעשות פוסט-דוק משמעותי באחת מהאוניברסיטאות הנחשבות באירופה. לזכותי יאמר שלגמרי לא צפיתי את מה שעמד לקרות.

אני לא התכוונתי לתעתע בנועה, תמיד חשבתי שהייתי ברור, הסתבר שנועה תפסה את הדברים אחרת. היא חשבה באמת ובתמים שהתאהבתי בה, שרגשותי אליה היו יותר מרק ידידות עמוקה. היא תפסה את הזוגיות בינינו כאהבת אמת בין גבר לאשה, האמינה שבאמת השתניתי, כאילו שהייתי מסוגל להפסיק להמשך לגברים. כנראה שהאשמה היתה גם בי, לא חשפתי אותה מספיק לרגשות שלי, רציתי להגן עליה מהאמת ואולי גם להגן על עצמי. היא חשבה שאני ודודי נותרנו רק חברים, שהאהבה שלי אליו כבתה ונעלמה.

כשהפנטזיה שלה התנפצה אל קרקע המציאות הקשה היא הגיבה בלהט של נקמה. אולי כמו כל אדם נבגד ששמטו לו את חייו הבורגניים מתחת לרגליים. היא זרקה אותי מהבית, דרשה שנתגרש. סירבתי, רציתי שנדבר, נשארתי בבית גם כשצעקה עלי שאיננה יכולה יותר להיות במחיצתי. הייתי צריך להגיב באופן שקול יותר, להבין אותה, אבל הופתעתי מגובה הלהבות שבתגובתה. צו ההרחקה מהבית ומהבנות לא אחר להגיע, המשטרה זכרה היטב את ההיסטוריה שלי והיה מי ששש לראות אותי נופל.

עברתי לגור בדירה הריקה של אימי, שוב לבד עם המון זכרונות. ניסיתי כמה פעמים לבוא לראות את הבנות, אולם נועה מנעה זאת ממני. היא הזכירה לי שצו ההרחקה עומד בעינו ואיימה שתוציא את סיפור הפרידה שלנו לעיתונות, אם אנסה לראות אותן בלי אישורה. ידעתי היטב מה עלולות להיות התוצאות של חשיפה כזו.

העולם המוכר והאופטימי שלי התמוטט פעם נוספת. הפעם, למזלי, דודי היה שם לתפוש אותי נופל, הזנו אחד את השני בדכאון הקיומי מהמציאות האכזרית. הכעס המשותף על העולם רק ליבה מחדש את אהבתינו. שוב התחלנו לרקום תוכניות לחיים חדשים בעיר זרה. אחרי שנים שלא נפגשנו רציתי רק לראות אותו. בהזדמנות הראשונה בה יכולתי להמלט ממטלותי כמרצה קניתי כרטיס טיסה לברלין, באמת שהגיע הזמן שנפגש שוב.

כששוטרי משטרת הגבולות מנעו ממני לעלות למטוס נודע לי שנועה הוציאה נגדי צו עיכוב יציאה מן הארץ. היא חששה שאברח לחו”ל כדי להפטר מן המזונות. הייתי צריך לבדוק את העניין קודם, הייתי צריך לדאוג לנושאים הכספיים אך באותו זמן לא הייתי פנוי רגשית לחשוב בהגיון. חזרתי משדה התעופה ישירות למעבדה וישנתי שם. את כל יום המחרת ביליתי במשרד שלי תוך בהייה בצג המרצד ובסטטוסים הנעים על קיר הפייסבוק שלי. אם הייתי בודק את אתרי החדשות הייתי מגלה ששוב החל המרדף אחרי. מישהו במשטרת הגבולות הדליף לכתב נמרץ מישראל היום את כל סיפור עיכוב היציאה מן הארץ. לא היה קשה במיוחד לגלות את הבקשה לגירושין ואת צו ההרחקה מהבית. בצהריים הסיפור כבר היה באתר הבית של העיתון. חבר כנסת עירני פנה למשטרה ודרש לעצור את “המסוכן לציבור” שהצליח לתעתע באזרחי ישראל התמימים, כפי שנדרש על פי חוק.

כשחזרתי הביתה מאוחר באותו לילה ראיתי ניידת חונה מחוץ לחצר ביתה של אימי. למזלי אויר הבירה הקריר הצליח לגרום לי להפסיק לרחף לרגע. הבנתי מיד מה הם מחפשים שם. נכנסתי חזרה לאוטו מבלי שנצפיתי והתחלתי לסוע. לא שאלתי, לא דיברתי איתו מראש אבל ידעתי שאוכל לסמוך על אריק ונסעתי אליו ישירות לבאר שבע. הוא היה מהחברים הסטרייטים היחידים שהיו לי. למדנו ביחד באוניברסיטה וידעתי שאוכל לנחות אצלו בלי שאלות מיותרות. הייתי תקוע בלי אפשרות לחזור הביתה או לעבודה ובלי אפשרות לעזוב את הארץ. היה לי חבר אחד שיכולתי לסמוך עליו והיה לי את דודי שמחכה לי בברלין.

*

עמדתי שם, בנקודה שקבענו באמצע שום מקום, מביט בו ולא מאמין. כל המתח, האימה והעצב של חמש השנים האחרונות התפרצו ממני באחת. נפלתי על צווארו של דודי ובכיתי כמו שלא בכיתי שנים. כאילו רציתי לשטוף מעלי את כל הרוע והכאב בדמעות הללו. לא לקח זמן רב וגם הוא הצטרף אלי. בכינו והתנשקנו, התנשקנו ובכינו. ככה עמדנו דקות ארוכות בלב המדבר, דמעות מלוחות מתערבבות בנשיקות מתוקות. הבגדים ירדו מאיתנו בלי שהרגשנו. הגוף חיכה כל כך הרבה זמן שלא יכולנו לעצור בעדנו, גם כשהאדמה כבר התחילה לרעוד.

האמת היתה שגם לא ראיתי כל טעם לעצור. אהבתי אותו והוא עדיין, כנגד כל הסיכויים, אהב אותי. מבחינתי העולם היה יכול להתמוטט באותו רגע ולא הייתי יכול להיות מאושר יותר.