בצלם האלה
“ויאמר אלוהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמיים…ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם”… בראשית א’ כ”ו-כז.
1.
עיניה הירוקות של סָנְדְרִין בעלות האיליינר השחור והגבה עם הפֶּנְס עטור העגיל התרוממו בפליאה. היא שאלה את עצמה מה עשתה לא בסדר שמצב העניינים התדרדר כל כך בפחות מדקה?
היא ישבה עד לפני רגע בכסא בכיתה י’4 מוקפת בבנות כיתתה שהביטו במורה רושמת על הלוח את השאלות להכנה למבחן על סיפוריה של וירג’יניה וולף, כשדוֹנָה שישבה מולה הציצה לאחור וזרקה לעברה:
“אני יודעת מה את מסתירה אצלך בבית”.
משפט אחד.
שבע מילים.
צרה.
ליבה של סנדרין התכווץ בפחד.
“מה זאת אומרת?” היא לחשה לעברה.
דונה המשיכה לשרבט במחברתה כאילו לא קרה דבר.
“שאלתי מה זאת אומרת?!” נהמה סנדרין ונגעה בכתפה.
דונה העיפה מעליה את ידה וקמה מכסאה בפתאומיות כזו, שגרמה לו ליפול ברעש הצידה.
“את לא תגעי בי, זונה!” צעקה דונה בקול וכולן עכשיו הביטו בשניהן. חריקות העטים פסקו.
הכיתה היתה שקטה.
רק לרגע.
“דונה. סנדרין. מה זה אמור להביע?” תבעה המורה לדעת.
סנדרין הביטה בדונה בזעם ושילבה את ידיה בהחלטיות.
“לא יודעת. תשאלי אותה. אנ’לא יודעת מה היא רוצה ממני”.
“שקרנית! את כן יודעת! את מסתירה אותו ואני אספר לכולן איזה מופקרת את!” צעקה דונה וקולה רטט כשאמרה את המילה מופקרת.
קולות תדהמה עלו מכיוון הבנות שסביבן, מכסות על פיהן בידיהן.
שפתה התחתונה של דונה רטטה. מעיניה החלו לזלוג דמעות שמנעה מהן בכוח מלצאת.
היא משכה באפה ואז יצאה מהכיתה בסערה של שיער בלונדיני כסוף.
המורה הביטה בה יוצאת ואז פנתה לסנדרין.
“אני מציעה שתצאי להרגיע אותה מיס תּ’וֹרְן, ושתלבנו את העניינים ביניכן אחת ולתמיד”.
“למה?” שאלה סנדרין. “בגלל שהיא בוכה?”.
המורה צקצקה בלשונה. “בגלל שהיא המיועדת שלך סנדרין. אתן נבחרתן לבצע את החיבור השמיימי בעוד יומיים, בשם האלה! זו לא סיבה מספיקה לדעתך?”
סנדרין הביטה במורה רגע בסנטר מורם, ואז דחפה את הכיסא לאחור וקמה.
היא הביטה בשאר בנות כיתתה. המבט שהיה נסוך על פניהן היה זעזוע מוחלט.
כמעט כולן החזיקו בידיים של הבחורה שישבה לצידן.
היא ידעה מה כולן חושבות.
‘פריקית‘ עלתה המילה משולי תודעתה. ‘כלבה חסרת לב’. ‘הבת של זוג מטורללות הידועות-לשמצה במחוז, הת’ורניות’… אבל היא הכי אהבה שקראו לה, רק מאחורי הגב, ליתר ביטחון, ’המייסרת’, כי הן תמיד נהגו לחשוב שאחרי שהיא מייסרת את לב הבנות שנפלו בקסמיה היא היתה שולחת אותן שבורות ובוכות לביתן.
מה שהיה מרחק שנות אור מהאמת.
היא אספה את חפציה ותחבה אותם לתיק בתנועה מהירה ויצאה מהכיתה.
המסדרון המואר שקידם את פניה היה ארוך ולבן עם מלא חדרים שהכילו כיתות על גבי כיתות. רשימות השמות של כל הבנות בכיתה היו תלויות על גבי כל דלת. על הקירות היו תמונות של בנות השכבה שלה.
היא חלפה על פניהן במהירות בעוד עגיליה בצורת המלאכית הבוכה רוקדים סביב אוזניה במחול אסור של אור וצל.
היא שמעה את היבבות הרחק בסוף הפרוזדור, והתקדמה לפיו עד שנשמעו קרובות.
היא פנתה שמאלה דרך הכניסה הראשית לבניין ויצאה לחצר.
דונה עמדה שם, מתחת למזרקת המים הצבעונית שנראתה כפסל מרהיב עין של חווה ולילית, עירומות, אוחזות בידיהן ביחד בתפוח האסור, ונוגסות בו באותו זמן כשעיניהן נעולות זו על זו.
סנדרין עמדה שם בראש המדרגות שירדו לחצר, ונשכה את שפתיה השחורות. נבוכה.
היא הרימה את ידה עטורת טבעות הגולגלות ועברה באצבעותיה על שיערה השחור הקצר. המוהיקן שעשתה עם תלתל כחול זרחני מעל עיניה, יחד עם הלק השחור על ציפורניה, שיווה לה מראה גותי מובהק.
ידה נגעה קלות, רק לרגע, בקולר השחור בעל העיטורים שלצווארה. הקולר שדונה קנתה לה, כדי לסמל אותה כשייכת לה, כמו שהיא קנתה לה את השרשרת המוזהבת של האלה כדי לסמל אותה כשלה.
אם היא תגלה לדונה אפילו רמז קל שבקלים שהיא יודעת על מה היא מדברת, דונה תגיד שצדקה ותלך לספר לאדם קרוב. אם היא תמשיך להחזיק בשקר, דונה תמשיך לרגל אחריה עד שיהיה בידיה הוכחה חותכת שתגרום לכולם לתמוך בגרסתה.
הדבר האחרון שהיה חסר לה עכשיו שאוכפות-חוק ידפקו על דלת ביתה.
היא נרעדה.
היא ירדה במדרגות, פסיעה אחרי פסיעה, וניגשה לדונה.
גבה היה מופנה אליה והוא נרעד לפרקים מבכי.
שמלתה האדמונית בעלת הנקודות הלבנות הסתחררה סביב רגליה השזופות, החטובות, עם עקביה הגבוהים.
פעם היא צחקה עליה שהיא תמיד מנסה להיראות גבוהה כמוה לידה, כי זה היה משהו שהפריע לדונה, כשהיא היתה מחבקת אותה ככה פתאום באמצע הלימודים ופניה היו מתחככות קלות בחזהּ.
פעם היא אמרה לדונה שאם היא לא תזהר, עוד מישהי תנסה להתחיל איתה. אך דונה משכה באפה ואמרה “אז מה. שינסו. אני כבר תפוסה” והיא חייכה ונצמדה לזרועה הימנית בשובבות.
פעם דונה אמרה לה שכשהכוהנת הגדולה תשים את הכתר הכסוף והכתר הזהוב על ראשיהן והיא תלבש את השמלה הכסופה שתפרה לה אימה, זה יהיה היום המאושר בחייה. חייהן המשותפים. ושאיש או דבר לא ימנע ממנה את הרגע הזה.
“דונה”.
היא עמדה עדיין בגבה אליה.
סנדרין נאנחה בשקט. “אני מצטערת”.
דונה קינחה את אפה בקול בידה והסתובבה אליה. האיליינר הכסוף ששמה סביב עיניה נמרח כולו על פניה והחריב את היופי הטבעי של גומות החן העדינות שלה.
כמו נחלים כסופים שירדו עד סנטרה, משתלבים ויוצרים סורג ובריח, על מה שעמד ביניהן כעת.
פעם היא אהבה אותה.
פעם, לפני שהכירה אותו.
“ראיתי אותך עם הדבר ה-הזה, ראיתי איך נגעת בו. את יכולה לשקר להן אבל את לא יכולה לשקר לי” אמרה דונה בקול רווי שנאה.
סנדרין ליקקה את שפתיה ודיברה בשקט. “הוא לא דבר דונה. הוא יצור אנושי כמוני וכמוך. אדם. וזה לא מה שזה נראה”.
אז היא יודעת… לעזאזל. מתי היא ראתה אותנו ביחד… הקפדתי לא לצאת איתו. זה היה כשיצאתי לזרוק את הזבל והוא עמד מאחורי במפתן עם הסינר ומגש העוגיות? או אולי כשהלכתי לקנות את הבגדים והפאות? הוא בטח הציץ בי בחלון אחרי שנסעתי. אמרתי לו שלא יתקרב לחלון.
חרא.
דונה כחכחה בגרונה. “את אל תגידי לי את המשפט המטומטם הזה ‘זה לא כמו שזה נראה’. אני מכירה אותך מספיק טוב. חוץ מזה, אני מריחה את הריח שלו עלייך כל הבוקר”.
סנדרין חרקה בשיניה. היא צעדה צעד אחד לעברה עד שפניהן היו קרובות סנטימטר זו מזו.
“בסדר. ניצחת. את צודקת. הוא אצלי. אני מסתירה אותו. את יודעת מה היה קורה לו אם רק היה דורך סנטימטר בקצה הרחוב. ראית מה הן עשו לנייסָה כשתפסו אותה עם אחד מהם. הם הצליפו בה באמצע הרחוב בשוט החשמלי שלהן עד שחישמלו אותה יחד איתו בחיים. את רוצה שזה מה שהן יעשו לי? זה מה שאת רוצה?!” קולה היה כלחישה אך מלא זעם עצור.
עיניה מוקפות האיליינר השחור הביטו עמוק בעיניה הכחולות כים של דונה.
מחפשות בהן אשמה. מצפון.
חרטה.
אך קולה המריר של דונה אמר “אל תדאגי. לך הם לא יעשו כלום. וידאתי זאת”.
“מה זאת אומרת?” שאלה סנדרין. ואז ראתה את האופנועים חולפים על פניהן, משמיעות סירנה צורחנית ברחוב. נשים לובשות בגדי עור לבן צמוד עם קסדות לבנות רכבו עליהן.
מכוניות פינו את הדרך בעודן עוברות ומבטים סקרניים הציצו מבעד לחלונות הבתים.
ילדה קטנה עם צמות אחזה בפחד ביד אמה, וביד אחרת באמה השניה.
אוכפות חוק.
והם נוסעות לכיוון הבית שלה.
“בת כלבה!” ירקה עליה סנדרין. את-”
“-אף אחד לא יקח ממני אותך. אף אחד. אפילו לא הגבר האחרון בעולם”. חיוכה של דונה היה מצמרר. מבטה היה אחוז טירוף.
סנדרין איגרפה את ידה והכניסה לה אגרוף ששבר את אפה בקול ריסוק רם. דונה צרחה. המומה. היא כשלה לאחור ונפלה לתוך המזרקה. היא היתה כה המומה ורטובה שבמקום לדבר היא פלטה צליל יבבה ואחריה השתנקות.
סנדרין הביטה בה.
“ראי בזאת גט” אמרה, ואז הפנתה ממנה את פניה ורצה בלי להביט לאחור אל מחוץ לכותלי בית הספר דרך השער המזרחי.
האופנוע השחור שלה (אין צבע שהיא אוהבת חוץ משחור) נח בשיפוע בחניה מול השער.
היא זינקה עליו, מצמידה את כף ידה למסך הסריקה האדום שזיהה אותה ונעשה ירוק. ומיד כל האופנוע התעורר לחיים בקול שאגה.
היא נגעה בקולר שעל צווארה. וכהרף עין היא הרגישה את הקליקים המוכרים, את הצורה של הקולר משתנה, וכהרף עין קסדה שחורה כיסתה את ראשה.
מעיל העור השחור שלה נצמד לגופה המקומר כשרכנה קדימה וסובבה את דוושת הגז.
האופנוע שאג והתרומם על אחוריו. ואז בקול של רעם מתגלגל ביום סערה, היא טסה בכביש דרך קיצור הדרך שהכירה אל ביתה. אל הנער ששיתף אותה בסודו והפקיד בה את חייו.
את ליבו.
היא רק קיוותה שלא תגיע מאוחר מדי.
2.
מישהו רץ בסמטה. סכין מבליחה באפילה. צעקה. דם.מגע של יד. בגדיו נקרעים מעליו. מושלכים הצידה. מישהו גוהר מעליו, צל. הוא מפשיל את מכנסיו ומוציא את איברו. הוא משתין עליו.
ידיים תופסות בו בגסות. הוא מנסה להימלט, ואז כאב חד-
תומס קם בתחושת תזזית מהמיטה. הוא התנשף בכבדות.
החדר הסתחרר סביבו.
איפה אני? חשב. הוא גילה שישב במיטה זוגית לבנה עם מצעים, עטוף בשמיכות. הכל החל לחזור אליו אט אט.
הוא היה בביתה של סנדרין.
עירום.
הוא לא זכר מתי נרדם אתמול. היה זה ודאי אתמול אחרי שהם רבו על דרכי ההימלטות שלהם. שלו יותר נכון. אך סנדרין לא רצתה לשמוע.
הבחורה הזו שיגעה אותו.
עד לפני כמה ימים הוא לא ידע שקיימות בחורות בכלל. וכשגילה, התברר שחלקן, אם לא רובן, לא נחמדות כלל.
ביחוד אחרי שהוציאו צו הסגרה על שמו.
וכפי שסנדרין אמרה, ‘החוק פה קובע שמי שתתן מחסה לגבר, תוצא להורג יחד איתו’.
כך שהיא מעורבת עכשיו, אם היא רוצה בכך או לא.
מי היה מאמין? אוטופיה של נשים. נשים בלבד. גברים מחוץ לתמונה.
ואם הם יגלו שגבר חדר לשטחן, חשב. אני חשוב כמת.
הוא ניער את ראשו מהמחשבות הטורדניות וקם באנחה כבדה. הוא נכנס למקלחת , שטף פנים וצחצח שינים, והביט בעצמו במראה.
הוא היה רזה וחיוור. לחייו שקועות בעצם הלחי וזיפים בני יומיים עיטרו אותם. עיניו החומות היו שקועות בחוריהן ושאריות פנס סגלגל עיטר את עינו הימנית, שעד לפני כמה ימים היתה סגורה למחצה.
הוא גיחך לעצמו, נזכר כיצד סנדרין היכתה אותו ברגע שגילתה שהוא גבר ולא אישה.
ברור שכל אישה נורמטיבית היתה נבהלת עם מישהו היה תופס את ידה כך פתאום באמצע הרחוב.
הוא לא אכל כבר כמה ימים ולא היה לו כסף כשחדר לעיר. הוא גווע מרעב.
זה היה בלילה. הוא התרומם בסמטה בה הסתתר כששמע את קול צחוקן. הוא הציץ.
בהמשך הרחוב צעדו לכיוונו סנדרין ועוד בחורה בלונדינית שהחזיקה את זרועה כמו שהיו נוהגים זוגות נשואים. בידה השניה היא החזיקה שקית עם מצרכים.
אוכל.
הוא ליקק את שפתיו היבשות.
הוא חשב במהירות. גופן הצנום שיווה להן מראה כה שברירי שבנקל היה יכול לחטוף את השקית ולברוח מהר, בלי לדאוג שמישהו ירדוף אחריו. עד שהעזרה תגיע הוא יהיה רחוק משם, עם השלל.
אך הוא טעה.
אחרי שחטף את השקית ופתח בריצה כשהבלונדינית צורחת, הוא שמע קול התנשפות מאחוריו, ואז ראה אותה דולקת אחריו.
סנדרין.
הוא ניסה להעלם לה בין סמטאות ופינות אפלות, אך היא לא האטה והמשיכה לרוץ אחריו. לבסוף הוא הגיע למבוי סתום עם קיר לבנים. הוא הסתובב.
ואז אגרופה הלם בו.
הוא נפל ארצה, כל תכולת השקית נשפכת לרצפה.
הוא מצא בחנות סמוכה אליה פרץ בלילה הקודם, שמלה ופיאה עם תלתלים ארוכים ולבש אותם כדי להסוות איכשהו את זהותו. הוא שיער שעשה עבודה גרועה, כי אז סנדרין הרימה אותו בצווארון השמלה בגסות וצעקה: “איך את מעיזה לגנוב מהמיועדת שלי? מי את? את לא מכירה את החוק? את יודעת מה יעשו לך אוכפות החוק? תעני לי!”
תומס בדיוק החל לגמגם משהו מתנצל אך לשונו בגדה בו כשהפיאה נפלה מראשו והתגלגלה ביניהם.
ידעתי ששכחתי משהו.
הוא זכר איך פיה של סנדרין נפער בתדהמה.
פניו האדימו והוא חייך בבעתה. “אהה… היי?”
היא התרחקה ממנו כאילו הוא חייזר או מפלצת, ואז ראתה קרש גדול מאחוריה והרימה אותו מול פניה.
הוא מיהר להרים ידיו במגננה. “בבקשה, אני רק הייתי רעב, לא אכלתי כלום כבר שבוע, והייתי בדרכים, ואני עייף… וברחתי מהכלבים שרדפו אחריי עד ההרים… אני מצטער! בבקשה! אל תפגעי בי!” הוא צעק בבהלה.
ואז משלא אמרה כלום הוא פנה להביט בה, עומדת מולו, נועצת בו מבטים.
הוא הביט בה בחשש.
“אתה גבר”. אמרה כמציינת עובדה.
“עד כמה שבדקתי לאחרונה, כן”. צייץ חזרה.
“אבל אין יותר גברים. כולם מתו במלחמה”. טון שואל.
“טוב, אני גבר, ואני בחיים”.
היא העבירה את מבטה על גופו הרזה, סוקרת אותו.
“בן כמה אתה?”
“עוד חודשיים אני אהיה בן שבע עשרה”.
“שבע עשרה” חזרה כהד. אני בת שש עשרה. איך זה שאני יותר גבוהה ממך?”
“אהה.. לא יודע… אין הרבה גברים גבוהים מאיפה שאני בא”. הוא משך את השיחה כדי להרגיע את הרוחות.
“את רוצה להגיד לי שאף פעם לא ראית גבר?”
היא נחרה בבוז. “ברור שראיתי. אבל לא מקרוב כל כך! ולא חי כל כך!”
אחרי זה סנדרין סיפרה לו שהגבר היחיד שראתה בחייה היה מת, תלוי לראווה בכיכר המרכזית לא הרחק מביתה במשך שבוע, ולידו הייתה תלויה החברת-ילדות שלה, נייסה.
עורם היה שרוף כפחם אחרי שאוכפות החוק סיימו איתם.
על גופם היה מודבק שלט לבן גדול ועליו היה כתוב באותיות אדומות גדולות: “הם ידעו את החוק ובחרו להפר אותו. הם נענשו על כך. בהוראת המועצה העליונה”.
אך בסמטה, תומס לא ידע את כל זה, ולכן אמר לה רק-
“טוב, אני לא יודע מה סיפרו לך, אבל יש גברים, הרחק מעבר להרים הדרומיים בעיר שנקראת “נוֹרְגָאדקֶר” (*בתרגום לעברית= ללא השגחת האל). משמה ברחתי”.
“ברחת? אבל למה? ולמה מעולם לא שמענו עליכם?”
“טוב אני-” אך הוא לא הספיק לסיים את המשפט, וצעקה נשמע מהסמטה.
“סנדרין!”. קולה של הבלונדינית ההיא. ואז- “ראיתי אותה רצה לפה אחרי האישה ההיא”.
“את בטוחה שהיא רצה לפה, מיס דֶיין?” ענה לה קול אישה גס.
“בשם האלה” לחשה סנדרין. “אוי לא, דונה, מה עשית?”
“מה קרה? מי זו?” שאל תומס. סנדרין פנתה אליו. “אתה חייב להתחבא” אמרה בבעתה “אסור שימצאו אותך”.
“אבל למה?” המבט בעיניה. הוא ידע לזהות פחד כשראה אותו.
בקצה הסמטה צמוד לקיר עמד פח גדול. אדם יכול להיכנס בו בקלות.
“כנס לשם” הורתה.
“אבל-” הוא החל
קול צעדי עקבים נשמע.
“אין זמן לבזבז! אתה סומך עליי?”
הוא הביט בה במבט חשדני.
“לא משנה. כנס לשם ותהיה בשקט. עכשיו לעזאזל!”
היא דחפה אותו בגבו והוא רץ, פתח את מכסה הפח ונדחף עמוק לתוכו. הוא סגר את המכסה עליו.הכל החשיך.
הריח היה נורא, הוא זכר.
קולות הצעדים הלכו וקרבו. ואז נעצרו.
“סנדרין, את בסדר? היא פגעה בך?”נשמע קולה הדואג של הבלונדינית.
“כן, אני בסדר. היא לא פגעה בי. הספקתי לתפוס את השק לפני שהוא נקרע כשהיא זינקה מעל החומה”.
“מיס ת’ורן” נשמע קול האישה הגס “-כמדומני? אני מבינה שהותקפתם לטענת מיס דיין על ידי אישה לא מזוהה באמצע רחוב מוזס, ויש עדויות שהאישה היתה עם שמלה סגולה ושיער חום מתולתל. את זיהית אותה במקרה, מי היא היתה?”
שתיקה.
ליבו של תומס פעם בחוזקה, כמו עכשיו בביתה של סנדרין, כשנזכר איך היה צפוף וחשוך בתוך הפח, ואיך הוא המתין לרגע שהיא תסגיר אותו והמכסה יפתח והוא יגיד ביי ביי לעולם הזה.
“לא. ענתה סנדרין. “איני יודעת מי היא היתה. רדפתי אחריה עד לפה כשהיא טיפסה על המרזב ואז קפצה לצד השני של החומה הזו, ואז שמעתי אותה צועקת בכאב, אולי נפצעה בנפילה. אתן עדיין יכולות להשיג אותה עם תמהרו”.
היה רגע של שקט. “אני מבינה. תודה רבה מיס ת’ורן אנחנו נתפוס את הגנבת במהרה, ואני מבטיחה שהיא תצטער על הרגע שנולדה. בואי” נשמע קול נוסף ואז הוא שמע אותן מתרחקות בהמשך הסימטה.
מאוחר יותר סנדרין חזרה לקחת אותו באופנוע שלה ומאז הוא אצלה בבית.
ובית גדול היה לה!
הוא ניגב את שיערו השטני הרטוב במגבת ביודו יורד במדרגות אל המטבח שלה, להכין לעצמו קפה.
בדרך הוא עבר בסלון, שהיה מרוהט ונקי ללא רבב. על הקיר בפרוזדור היו צלויות תמונות של סנדרין מחובקת עם שתי אימהותיה משני צידיה.
הן דמו לסנדרין, כל אחת במשהו אחר. זו שמימין, היו לה אותם תווי פנים דקים ושיער שחור כשל סנדרין. מורין, היה שמה. השניה נראתה גבוהה יותר ומלאה יותר, לה היו אותו צבע עיניים של סנדרין עם שיער בהיר וחלק. פָאנִי.
שלושתן חייכו לעבר המצלמה.
סנדרין אמרה לו שכעת הן בדרום המדינה, עסוקות במשהו בפוליטיקה, מסע פרסום ויחצנות. הם לא יסיימו שם לפחות עוד שלושה חודשים.
תומס השתהה מול התמונה המשפחתית במשך דקה, מנסה לדמיין לעצמו איך זה לגדול אם שני אימהות שדואגות לו, מבשלות לו אוכל, מלבישות אותו ועוזרות לו להתארגן ללימודים, מנשקות אותו במצחו ואומרות לו שהן אוהבות אותו…
גוש עלה בגרונו. הוא נזכר בבורות-השחת של נורגאדקר בהן גדל כל חייו.
שם לא היתה אהבת אם מסוג כלשהו. כל הנשים מתו מזמן, ביום שבו נולד, כך אמרו לו.
היה רק פשע, וסמים, ואלימות.
ואונס.
הוא לא יכל לחיות שם יותר. הוא הרגיש שאו שנוא עוזב את המקום, או שבפעם הבאה שמישהו ישים עליו יד, הוא יתאבד.
גופו נרעד לרגע והוא חסם בכוח את הדמעות מלצאת. הוא ניגב אותן בכף ידו וקינח את אפו בעודו נכנס למטבח, שם את הקומקום על האש ומרתיח את הקפה.
הוא לא היה רגיל לכל ‘הטכנולוגיה’ הזו, וביחוד למכשיר ‘שמכין הכל בשניה בלחיצת כפתור’.
הוא העדיף את הדרך הישנה והטובה.
יללת חתול נשמעה מאחוריו ואז הרגיש לפתע משהו פרוותי מתחכך ברגלו.
תומס חייך. הוא רכן לעבר החתולה הפרסית האפורה של סנדרין, ‘מוקה’, וגירד אותה מאחורי אוזניה. היא גרגרה בהנאה.
היו לו עכברים בבורות שחת כשהיה קטן, אך מעולם לא כלבים וחתולים.
הגברים אכלו אותם מזמן כמובן, כך אמרו לו. אחרי הסוסים והפרות והכבשים.
זה היה הרבה לפני שהם החלו לאכול אחד את השני.
תומס הביט בזרועו ובצלקות הרבות שעל עורו, מהוות תזכורת נצחית בעבורו למקום שממנו בא.
למקום שממנו ברח.
עכשיו כשחשב על זה, מאז שהוא פה כבר, כמה, חמישה עשר יום- הוא לא ידע למה סנדרין עזרה לו באותו לילה בסימטה ההיא.
הרי לפי כל היגיון סביר, היא היתה אמורה להסגיר אותו לאוכפות החוק ובכך לגמור את הסיפור.
אך במקום זה היא בחרה לאסוף אותו לביתה ולהסתיר אותו.
כששאל אותה על כך, היא תמיד הביטה בו במבט תמהוני-מוזר כזה, ואז מיהרה לשנות נושא.
נשים באמת מוזרות מאוד, חשב.
הוא הביט מהחלון אל הרחוב (שהיה אטום עם זכוכית כהה) וראה נשים עוברות, חלקן עם עגלות, חלקן עם בגדים כסופים וחלקן עם בגדי עור שחורים.
הוא פנה להכין לו סנדוויץ מהמקרר כשהקומקום שרק.
הוא פנה להוריד אותו מהאש, ולא שמע כלל את הטלפון שצלצל באותו רגע בחדר שבקומה העליונה, לא את רעש מנועי האופנועים מהחניה מול הכניסה האחורית, או את צעדיהם המהירים של אוכפות החוק שהקיפו את הבית מכל עבריו בתוך שניות ספורות.
הוא חשב אחרי זה לעלות למעלה ולאסוף את חפציו. הוא יכתוב פתק לסנדרין שהוא חייב לעזוב, שהוא לא יכול להסתתר עוד, ושהוא מודה לה שהצילה אותו.
אך אני לא אתן לך הזדמנות לבוא איתי. אני לא יכול להציע לך חיים טובים יותר משיש לך פה. קורת גג. הורים שמטפלים בך. בשביל מה את צריכה את כל הצרות שאני אביא לך?
לא. הוא לא יעשה לה זאת. ולכן חשב ללכת בלי לומר לה.
היא תשכח אותו, למרות שיהיה לה קשה.
‘זה רק לטובתה’. הוא ניסה לומר לעצמו. אך המחשבה היתה טפלה בראשו.
תומס בחש את הקפה עם הסוכר בכוס קטנה ואז הושיט אותה אל פיו.
‘מתוק מדי’, מלמל לעצמו.
ואז הדלת נפרצה.
3.
סנדרין חרקה בשיניה בתסכול.
“קדימה תומס, תענה. תענה! “אך גם בצלצול השני שחייגה מהפלאפון המובנה בקסדה שלה, הוא לא ענה.
לעזאזל. הוא בטח עוד ישן. או, שהם כבר הגיעו אליו… לא! אסור לי לחשוב על זה! אני אגיע בזמן. תרגעי סנדרין, תחשבי… תחשבי!
היא פנתה בעיקוף שמאלה ומשם המשיכה ישר, מרחק כמה בלוקים מביתהּ.
ומה היא תעשה כשתגיע לשם? אם הם עוד לא הגיעו, היא כמובן תוציא אותו משם ותנסע אל האימהות שלה בצד השני של המדינה. עד אז הם יצאו מהעיר ומתחומי החוק שלה, וחייהם לא יהיו בסכנה עוד.
אך אם הן כבר הגיעו אליו, היא…
תומס.
הנער שינה את חייה במהלך השוע וחצי האחרון מקצה לקצה. היא כבר לא בכירה את האני הישן שלה עוד. היא זכרה את התמונה בספר מחזור של שנה שעברה, מחייכת ומחבקת את דונה.
פעם היא חשבה שהיא נמשכת לנשים, כך לימדו אותה, שזה נורמלי לחלוטין. זה כל מה שידעה. היא היתה אמורה להתחתן איתה, לגדל ילדים, להקים משפחה…
אך ברגע שהיא הביאה אותו לביתה, היא ידעה שהיא שוברת את הכללים.
היא היתה מודעת להשלכות של הדבר.
אחרי שעזרה לו להתנקות מטלאות הדרך וטיפלה בפצעיו, הוא סיפר לה על הגיהנום ממנו ברח. עיר של גברים.
ואט אט, כמו סיפור מדע בדיוני מופרך או פנטזיה למבוגרים, היא החלה להאמין לו.
בועת השקר שהפיצו נשות המועצה העליונה, שרק הנשים שרדו את המלחמה כי היו חכמות יותר ומסתגלות יותר לסביבה לאחר החורף הגרעיני- הלכה וקטנה עד שהתפוצצה בתודעתה.
אם ככה, למה הם מנעו מנשים מלמצוא אותם? אולי היו שאיבדו את יקיריהם ולא ידעו שהם עוד בחיים? למה כל החשאיות הזו? למה לשקר לעיר, לא, למדינה שלמה?
האם הגברים נוראים עד כדי כך? האם הנשים הם יותר טובות?
היא פנתה ימינה ונכנסה לרחוב בו עמד ביתה. עוד כמה מאות מטרים היא עמדה להגיע.
רק עוד כמה שניות תומס. תחזיק מעמד.
הבית נגלה אליה. בית קרקע לבן בעל שלושה חדרים עם שני קומות וחצר עם גינה מטופחת שאימהותיה טיפלו בה במסירות מדי יום.
ואז היא ראתה בחניה האחורית את האופנועים הלבנים והקסדות מונחות לצידם.
ליבה דפק בכוח בחזהּ.
איחרתי.
היא הגבירה מהירות. האופנוע שלה דהר בחצר, מעיף דשא וצינור השקיה הצידה, קורעת חבל כביסה דרכו עברה. היא רכנה קדימה במושב והכינה את עצמה.
האופנוע עלה במדרגות העץ לביתה, ועמד להתנגש בדלת העץ של הכניסה הראשית.
תומס. היא חשבה.
ואז היא נכנסה דרך הדלת.
4.
תומס כבר ראה את הסוף.
אחרי שהדלת נפרצה, הוא לא הספיק להסתתר לפני שאוכפות החוק כבר היו עליו.
הן היו ארבעה. אחת מהן זינקה עליו, בועטת בגבו ומפילה אותו לרצפה, כשהתרומם, שניה כבר הכניסה לו אגרוף הישר לאפו.
הוא התמוטט וגנח בכאב.
השתיים האחרות החזיקו בו צמוד לרצפה בעוד השלישית אזקה אותו באזיקי מתכת מצופים בחומר מרדים.
ידיו החלו לאבד תחושה כמעט מיד.
“בבקשה! אתן עושות טעות! יש צו בסגרה על ראשי! אתן תקבלו הרבה כסף אם תסגירו אותי לשלטונות, אני-”
זו שאזקה אותו בעטה בפניו.
“שתוק תולעת! לא מעניין אותנו כמה אתה שווה. החוק הוא החוק וכסף לא מדבר אלינו”.
הוא לחלח את שפתיו בלשונו. טעם מתכתי של דם עלה בפיו.
האשה הרביעית, זו שלא נגעה בו עדיין, נצמדה אליו מאחור.
“אז, אתה הגבר שפרץ את מערכות האבטחה שלנו. כשמצאנו את התיק שלך בבוץ מחוץ לתעלת הביוב, הממונים עליי חשבו שאתה מת. אבל אני ידעתי”.
הוא הרגיש פתאום לחיצה על איברו כשהיא תפסה אותו בידה בחוזקה.
הוא נאנק.
“אני באמת לא מבינה למה אלוהים ברקא אתכם הגברים, כשאנחנו היינו פאר הבריאה שלו, כלילי השלמות והיופי. בספרי ההסטוריה כתוב שתמיד זיינתם את דרכם לשלטון ולצמרת דרך נשים חלשות, והשתמשתם בתכסיסים ותחבולות כדי לשלוט בנו ולהעביד אותנו בפרך בזמן שאתם נהנתם מכל הפירות. אבל, זמנכם עבר”.
היא לחצה חזק יותר ויבבה נמלטה מפיו.
פיה היה צמוד לאוזנו.
“כבר עכשיו אתם מין בסכנת הכחדה. ניזונים מבני מינכם. לא רחוק היום שתיכחדו מהעולם הזה. ואז, ישרור שלום כשהרוע שלכם ימות איתכם”.
היא התרחקה ממנו בגועל ואז הרגיש כיצד הוא מורם על ברכיו ושיערו נמשך לאחור.
הוא ראה את הסכין שהתקרבה לגרונו החשוף ואז נצמדה לעורו.
“בקשות אחרונות, גבר?” היא הטעימה בבוז את המילה האחרונה.
“כן, אמר תומס מבעד לשיניים חשוקות.
“סנדרין“. הוא חייך לעברן חיוך זחוח שגרם לאישה הגבוהה לחשוף את שיניה בכעס.
קול ריסוק עץ נשמע כשדלת הכניסה הראשית התנפצה לחתיכות ונקרעה מתושבתה. זכוכיות ושברים עפו לכל עבר כשסנדרין שעטה קדימה לעברם עם האופנוע שלה. ארבעת הנשים זינקו הצידה בבהלה כשהיא התרוממה ממושבה בדיוק כשהאופנוע שלה התנגש באחת מהן, מתרסק איתה יחד על הקיר. סנדרין התגלגלה על רגליה ואז הורידה את הקסדה מעל ראשה והנחיתה אותו על ראשה של אשה אחרת, ממוטטת אותה לרצפה.
השלישית כבר שעטה לעברה עם סכין, וסנדרין תפסה את פרק ידה ועיקמה אותו ואז דחפה את הסכין לתוך בית החזה של האשה. האישה היתה המומה מהכאב, והביטה בה בפה פעור עד שהתמוטטה לרצפה, מפיה זולג דם.
הרביעית, הגבוהה מהנשים, שלפה את השוט החשמלי מחגורתה והוא זמזם מרטט בקול מבשר רעות. היא חייכה לעברה.
“את טובה ילדה. לא קל להרוג אוכפות חוק. אבל למה את נלחמת בשביל גבר? זה לא מתחת לכבודנו, הנשים? האם זו לא הזהות האמיתית שלנו, להיות הבוראות בעולם שגברים יצרו והחריבו? תחשבי על מה שאת עושה. תחשבי על המשפחה שלך. אני אתן לך סיכוי לכפר על פשעיך עם תקחי את הסכין ותהרגי את הגבר”.
סנדרין ירקה לעברה.
“קוראים לו תומס, מכשפה, ואת הולכת לשלם”.
האישה גיחכה, ואז הניפה את שוטה הקטלני שזרם בעוצמה של 15000 וואט, ברקים כחולים משתלחים לכל אורכו, עת הטיחה אותו בקיר בו עמדה סנדרין עד לפני רגע.
חתיכה גדולה מהקיר נשרה לרצפה.
היא התקדמה קדימה כל הזמן, מניפה את שוטה לכל עבר, דוחקת בסנדרין להשתופף ולחמוק.
סנדרין זינקה אל המטבח והאישה הניפה את השוט שוב בתנועת מגל.
כוסות וצלחות התנפצו לרסיסים. שבבי עץ עפו לכל עבר. המקרר נחתך לשניים והארון נקרע לגזרים עם השולחן והכיור. ברז המים נתלש, וסילון מים השפריץ לכל עבר.
סנדרין החליקה. האישה הניפה את השוט לעברה.
“את גמורה” לחשה בארסיות והניפה את השוט בקשת.
אך בזוית עינה סנדרין ראתה את תומס מזנק על האישה וכתפו הוטח בגבה.
היא נפלה היישר על סילון המים.
היא אפילו לא הספיקה לצעוק.
ניצוצות של אש וחשמל עפו לכל עבר עת המים שהרטיבו את השוט העבירו את הזרם אליה והיא עפה לאחור מעוצמת ההלם, כל גופה חרוך עשן, עד שהתרסקה על הקיר.
סנדרין קמה לאט, חזה עולה ויורד. תומס, קם גם הוא, והם דידו אחד לעבר השני עד שעמדו מתחת לסילון המים.
“היי” אמר.
“היי”. ענתה.
“אני חושב שכדאי שנעוף מפה”.
“כן, גם אני חשבתי”.
“סנדרין”.
“מה?”
“תודה שהצלת אותי, בפעם השלישית”.
“בפעם השלישית? אתה מתכוון בפעם השניה”.
“לא. אני מתכוון שהצלת אותי ברגע שראיתי אותך”.
היא הביטה בו.
“אתה מצפה לנשיקה נכון?”
תומס הסמיק.
“אף פעם לא התנשקתי עם גבר”.
“תמיד יש פעם ראשונה”.
שפתיהם קרבו, והיא הרימה אצבע ושמה אותה על שפתיו.
“קודם בוא נצא מוומבטאון*, אחרי זה נתנשק”.
“נצא מאיפה?” שאל תומס.
“ווּמְבְּ-טָאון*. העיר שאנחנו נמצאים בה. דה.” (=בעברית: “עיר הרחם”).
“אה. אז ככה קוראים לה”.
5.
סנדרין עצרה על שיפול הדרך את האופנוע שלה. תומס שהחזיק בה מאחור ירד אחריה. שניהם עמדו במרחק קילומטר מחוץ לעיר החופשית שבה היו אימהותיה.
העמק שהשתרע מולם היה נרחב, והעיר חיכתה להם שם, בתחתיתו.
“את בטוחה שהם יקבלו אותנו שם?” שאל אותה תומס.
“ברור. האימהות שלי ממלאות שם תפקיד בפוליטיקה. משהו על זכויות הגברים וזה. הם יעזרו לנו. וגם, הצו הסגרה שלך לא יהיה תקף פה. אתה תהיה אדם חופשי”.
“וואו, סנדרין, אני-”
“ששש..” אמרה, משתיקה אותו באצבע על שפתיו. אין צורך להודות לי”.
“זה לא זה, פשוט רציתי לשאול אותך משהו כבר הרבה זמן”.
“כן?” ענתה, פניה קרובות לשלו.
“למה עזרת לי בסמטה ההיא?”
היא חייכה. “אתה באמת רוצה לדעת?”
“כן”.
היא הביטה בעיניו החומות במבט חם. היא רצתה אותו, בכל מאודה, אך עד אז היא חשבה שזה לא בסדר, שעברו עליו חיים קשים, ושהם עדיין צעירים. ושהיא סנדרין, שהיתה פעם המיועדת של דונה. גופה היה שונה משלו, והיא היתה קרועה בין העולמות השונים, בין מה שגדלה והתחנכה עליו, לבין זה שגילתה כעת.
היא קרבה אליו, הרימה את ידה וליטפה את את צד פניו המגולחות למשעי.
גבר חשבה. מי היא מאמין?
“כי אני אוהבת גברים”. היא אמרה לו.
ואז הם התנשקו.
ולרגע, כשהם חבוקים זה בזרועות זו, למרות היותם שונים כל כך, העולם סביבם נמוג, והם היו לישות אחת.
זכר ונקבה.
אלוהים.