צְדָקָה

   עוד כשהייתי רחוק ממנו היה ברור שהוא במקום אחר ורק גופו מונח במקום הזה, משכון שהושאר כאן כנגד משהו בעל ערך שאיננו כאן. גופו היה רפוי כאילו ישב על שפת מים גדולים על חול רך צהבהב והיה מסתכל באופק במבט עצל. חיפשתי אדם שיוכל להסביר לי את הדרך, איך להגיע לכתובת שאני רחוק ממנה כדי כמה דקות הליכה ובכל זאת, כבר שעה וחצי רגלי הולכות מעצמן במעלה ובמורד הרחובות האלה, ראשיים וצדדיים, ושם הרחוב  הדרוש לי נעלם מכל שלט בשכונה הזאת, כמו בפאריז, בחיפושי אחרי כיכר פירסטנברג שהיא כיכר קטנה ויפה עד מאוד, חמקנית ונסתרת כמו הכתובת שאני תר כעת, כמו הנשמה של האיש הזה. הוא הניד בראשו לחיוב ועיניו קבועות בי. קם. הזדקף. הנח את כפות ידיו על גבו, קצת מעל החגורה, מתח את המרפקים לאחור וזקף ראשו לשמיים.

   איפה זה רחוב דרך רשעים צַלֵחָה שאלתי אותו. איזה מספר, שאל, זוגי או לא? ידיו נשארו על גבו ועיניו ירדו כל הדרך מהשמים עד עיני מחפשות בתוכן משהו, אולי דבר מה שהיה פעם שלו, אהבה או כסף או אף אחד מהם. מבטו לא חיפש מה שנגזל ממנו. המבט שלו חיפש מה שאבד. המספר שהיה לי היה קוף יוד טת. יש לך שם שלהם? שאל, אולי נכנס פה בקיוסק נטלפן אליהם ויסבירו לנו איך להגיע. מה פתאום לנו, ממתי הִתְרָבֵּתי, כל חיי אני חי לבד לעצמי וכאן במחווה חד צדדית הוכפלתי? תלך לבד אם אתה רוצה אמר האיש הביט בי ובעיניו הבנה שלא ימצא כאן את הדבר שהוא תר אחריו ושוב הניח ידיו על גבו והרים מבט לשמיים. עייפתי מלכתת רגליים. תהיתי אם הוא מכיר את הרחוב. גרתי שם פעם, בקוף כף טת הוא ענה, אנחנו מאותו צד.

   לא פלא שטעיתי בדרך. באחד מצדדיו של גן ציבורי קטן שהכיל שביל אחד מתפצל בדוגמת קמץ ובו עמדו שלושה ספסלים, היו כמה שיחים סבוכים, גבוהים למדי. נכנסנו לתוך ענפיהם ועלוותם השופעת, שיחי סרק ועצי פרי ננסיים, האיש ראשון ואני שני, ויצאנו לתוך סמטה צרה שמהגן הציבורי נדמתה לחצר של בית. האיש עצר, הזדקף, מתח את ידיו במקביל מעל ראשו, והוריד אותן ישרות עד קצות האצבעות, עד שנצמדו זו לזו לפני גופו תוך שאיפה ונשיפה עמוקות. פניו קבלו צבע עשיר, כמו  היתה נשמתו מתחילה להתקרב אליו. מלאכי, הציג את עצמו, אני בניתי בידיים שלי את רב הבתים כאן, הציג לפני את כפות ידיו והמשיך בתנועה רחבה, כמו היה מניח לפני את הרחוב על מגש כדי שאתבונן ואתרשם. הרחוב היה שקט,  יפה ומטופח. בתים לא גדולים, חצרות קטנות תחומות בגדר אבן נמוכה, ובהן פרחים צבעוניים עד כדי מדקרות עיניים, והכל בנוי יפה ועדין, פשטות שמשדרת עושר. ומאז נשלמה הבנייה אסור לי לבוא לכאן, הוסיף מלאכי. כנראה שפרצופי הביע תמיהה. צו הרחקה הוא אמר. מלאכי לא נראה טיפוס אלים או מאיים או מרעיש. אז אני לא בא אלא אם יש לי סיבה מוצדקת, אתה סיבה מוצדקת אדוני.

   הלכנו, הסיבה והמסובב ברחוב הצר, בקושי כמידת רוחבה של מכונית. הבתים היו קטנים כך שרוחב הסמטה היה נכון לממדים האחרים שלה. דברתי יותר מדי ענה לשאלה שלא שאלתי. הייתי צריך את הרב של השכונה. הוא הביא לי חבילה מאחי, מפריז. משהו במבט שלו נעשה ריק, מת, בלי נשמה. הרב ניהל את הרשת שלנו בהצלחה גדולה. אחרי שתפסו את הטייס ההוא באל על  הרב חשב על משהו מקורי יותר או לפחות יותר קשה לאיתור. אתה עושה צדקה לפעמים שאל פתאום מלאכי, עוזר לאנשים שקשה להם?  בגדים ישנים, משהו מהאוכל שאתה קונה, כסף? שאל ובקולו נימה של תחנון שהלכה וגוועה. אני חי את חיי. לא רוצה שיעזרו לי ולא רוצה לעזור לאף אחד. מספרים על הרב של השכונה הזאת אמר מלאכי שהוא מביא לארץ תכשיטים יקרים מיהודים שנפטרו ומוכר אותם ונותן הכל לצדקה ועיניו התעוררו – אולי תיתן פעם, מה כפת לך, לא יהיה חסר לך המאה שקל שתיתן, מה אתה אומר? הוא לא נראה טיפוס שיכניס לכיס שלו את הכסף. הוא התחיל להשיל את הגוף ולעטות את הנפש, הנשמה. אם היה יודע מי אני ומה הרב עושה איתי ואיך בילינו באותה כיכר קטנה בפאריז הייתי מכבה את כולו להיות כלי ריק, כמו במקום בו מצאתי אותו, גוף בלי נשמה.

   לרחוב הזה, רחוב דרך רשעים צלֵחָה, קראו שם משונה. לפי מראהו גרו בו אנשים שהצליחו בעסקים שלהם. אני לא אדבר הרבה  אמר מלאכי, רק זה: אין מספיק חברוּת בעולם, אין. הרב היה חבר שלי. חבר טוב. מלאכי עמד עדיין וידו מושטת כמבקש נדבה. אין מספיק חברות בעולם, אולי אף פעם לא היתה. בכל ספרי הדת והמוסר, בכל דברי הנביאים, בכל יצירה הטוּב מופיע כרגע של חסד, מטבע זהב בודד מנצנץ בבטנה של ספינה טרופה שרוח גדולה שברה. מה דברת יותר מדי שאלתי. העיניים שלו נצנצו לרגע. אתה לא מדבר הרבה, הוא קבע, ואתה יודע הרבה, אתה לא יודע שאותי החלפת בתפקיד אבל אתה יודע הרבה, כן כן, לא סתם רצה הרב שזה השם שיִקָרֵא לרחוב הזה, צל של חיוך דק חצה לרגע את פניו, אליבי על אליבי, והעירייה, נשמות טהורות, נענו לו. להזכיר לאנשים שבכל אופן, לא כדאי להתפתות אמר הרב. אם כך מלאכי הוא האיש שגילה לרב את הסוד, הוא יודע מי אני, למה אני כאן, ואני אכן סיבה מוצדקת לכניסתו הפעם לרחוב הזה.

   מלאכי היה דק גזרה, מזכיר פועל בניין זקן, ידיים מגויידות, בין רזה לכחוש, כהה משמש רבת שנים ושיער לבן אפור ארוך דליל. את פניו כיסה שיער דק, כבר לא פלומה ועוד לא זָקָן, כל דמותו סגופה ובעיניו ניצוץ של אש, כשל תלמיד חכם נביא או מהפכן אידאליסט, אותו ניצוץ שהביא לעולם את רעיון חיי הנצח לתורם, חיי העולם הזה לנתרם ועמלה נאה לנו. כל חזותו היתה שונה מזו של האדם נטול הרוח שראיתי שרוע על המדרכה, ספק יושב ספק שוכב , לפני שפניתי אליו ושאלתי לעזרתו, פנייה שעוררה אותו לחיים, כאילו רק לי הוא המתין משך פרק זמן לא ידוע.  פתאום החלו שכונות עוני בכל עיר במדינה לשגשג, העניים השקיעו בעסקים ועבדו קשה ובחריצות שאין למצוא אצל אלה המסודרים יותר או פחות, רק דבר אחד נאסר על העניים לשעבר: לעבור שכונה. יכולים היו להרחיב דירה ולהוסיף מרפסת והכל באותה דירה. התורמים היו מרוצים. העניים לא הושחתו מהכסף. הרב באמת ניהל את העניין יפה. מלאכי ידע למה בחר ברב. באותה פגישה בכיכר הקטנה ההיא בפריז היה עלינו לדון במשבר, צפוי אמנם, שהגיע: בחודש אחד נפטרו מהעולם שני תורמים, עוד שניים היו שכיב מרע ואת עניין חיי הנצח היה צריך לפתור. שבוע ישבנו במלון ליד כיכר פירסטנברג. כאשר שום דבר אחר לא עבד החלטנו שצריך להחליף תפקידים : אני דאגתי שיביאו לרב אלכוהול, בחורות, סמים למיניהם -  מרץ וסמי הרגעה, אל אס די טריפים הכל בכל מכל. הרב דאג שאלמד תורה עשרים או יותר שעות ביממה אוכל מעט אשתה מעט ואנוח מעט. אינני יודע עד כמה היה קשה לרב להפוך את עורו לפרק זמן מסוים ואחר כך, שלא כמו הנחשים, לחזור וללבוש את אותו עור עצמו שעטף אותו קודם, ואולי העור נותר אותו העור אבל התוכן השתנה? לא דברנו בינינו על השבועיים האלה. בכלל, לא דברנו בינינו אף פעם על עניינים אישיים. אין לי מושג אם הוא נהנה מהבלי העולם הזה שזימנתי לו, אם הם עזרו לו לפתח צורת חשיבה הפוכה לזו שרכש משך כל חייו, או שרק היו עליו לטורח. בשבילי ההיפוך היה משונה. בהתחלה הייתי מדקלם ומנסה לחשוב על המלים היוצאות מבין שפתי, אבל מהר מאוד, תוך ימים מעטים, הניסיון למצוא משמעות פינה את מקומו לאיזה סוג של דקלום אוטומטי שהשאיר חלל ריק שעד היום איני יכול להגיד בדיוק איך ובמה התמלא. הייתי טובל במקווה עם שחר ומתחיל יום ארוך ובו דקות מנוחה מעטות ושעות רבות של קריאה ודקלום טקסטים שהסתיים אחרי חצות. בשבתות עשיתי קידוש כהלכתו לפי כל כללי הטקס. אני כמעט בטוח עכשיו שהשמָש הצנום הכפוף ששמר את צעדי וליווה אותי כמו שהשֶׁמֶש באמצע הסהרה מלווה את הבדואי, היה מלאכי. אם זה הוא – הוא באמת יודע כבר הכל.

   אי אפשר היה להודיע שהעסק נכשל. גם העשירים וגם העניים היו רודפים אותנו. הרב הבין שיש מעבר לגבולות התודעה המוכרים לו עושר שלא היה מודע לקיומו. אני למדתי לשים על עצמי כבלים מרצון. אבל שנינו לא התכוונו לתת את ידינו ושאר גופינו תחת סוגר ובריח. השבועות שעברו על כל אחד מאיתנו בעולם הפוך מזה המוכר לו לא עזרו לנו בפתרון הבעיה שלנו. לא הצלחנו להעלות רעיונות שיוציאו אותנו מהבוץ ואי אפשר היה לשבת במלון הקטן בפריז עד אין קץ. היינו חייבים למצוא תשובה. השמָש היה זה שהעלה את הפתרון. הסברנו שהמקובלים שהנחו אותנו, שכמובן אינם חושפים את עצמם, גילו שלפי כל  הלימוד שלהם זו עדיין לא השעה. לא השנה, לא הזמן, עוד לא. הם לא טעו. הם העמיקו ללמוד, הוסיפו לחקור וגילו מה שלא ידעו קודם. לא היתה ברירה. אני ניהלתי את ההשקעות של הרב. ידעתי כמה כסף יש שם.

    מלאכי לקח על עצמו הכל. במשפט הוא סיפר שהוא האיש שהביא את הרעיון לפתחו של הרב, מעל באמונו של איש שרצה רק להטיב, הפך אותו כלי לעשיית רווחים פרטיים וניצל את אמונתו המוחלטת והשלמה באל. אני נשארתי מחוץ לתמונה. מנהל חשבונות בודד, רווק רזה ומוזנח, חי לבדו בדירת שלושה חדרים קטנה, מה לו ולדברים שכאלה? רק בסיפורים.  השארנו למלאכי סכום יפה שחיכה לו כשהשתחרר, אבל הוא איבד את הטעם. משהו קרה לו בשנים האלה. הוא פגש את אלוהים. את אלוהים האמיתי שבתוכו, את זה שיושב בתוכך ורק מבקש שתמשיך להיות טוב, ואתה נענה ברצון, סוף סוף יש לך מישהו לאהוב אותו וללטף ולחבק אותו, להיות תמיד אהוב וחבוק בזרועות שאף פעם לא יניחו לך להיות לבד.

   בימים אלה הוא התחיל להיות מסוכן בשבילנו. הלכתי לפגוש את הרב כדי שנחליט מה לעשות איתו.