כס

היא לא הייתה מרשימה במיוחד, המכונה.

בסטנדרטים של ימינו היא נראתה עתיקה, על כל פינותיה הלא מעוגלות וברגיה שנאטמו באומים בולטים. משהו בה שידר תחושה של איתנות קדומה, כמו צוללת מימי המלחמה הקרה: כל רכיב שהודק למקומו נראה כאילו היה יכול לעמוד בפני זעזוע גדול הרבה יותר ממה שתפקודו מצריך. היה קשה להסתכל עליה ולא לחשוב “כבר לא עושים אותם ככה, בימינו”. הכיסא שלה – עץ פשוט צבוע בלקה דהויה ומתקלפת – מוקם במרכז, מאחוריו שורה של מכשירים, צגים וידיות. מעל הכיסא, כמו כתר, היה תלוי סרט ראש מתכוונן אשר לכל אורכו מבצבצות אלקטרודות. מתחת למשענת היד הימנית הוצב הדימר שוויסת את עוצמת הזרם.

הוא מצא אותה בחלק נטוש של האוניברסיטה, באחד האגפים שלא היו בשימוש מאז הפרק האחרון של הנסיך המדליק מבל אייר. החדר עצמו היה גדול ותת-קרקעי – נראה שהוא שימש כמחסן בגלגול קודם. ייתכן ופעם ניצב בו שולחן לפרופסורים שבחנו את תוצאות המכונה, אבל זה היה לפני שנים רבות ובסודיות מלאה, אם בכלל. הוא בכלל נכנס לאותו חדר במקרה: הוא נלחץ כל כך מראיון הקבלה שלו שהוא הקדים בשעה, והגיע לפני ראש החוג למדעי המחשב. הגמלוניות החברתית שאותה עמל כל כך קשה להסתיר מנעה ממנו לחכות במשרד שלו לבדו, כפי שהמזכירה הציעה לו. הוא היה צריך מקום לשרוף זמן ולהרגיע את עצמו עם מוזיקה, וכך מצא את החדר שעל דלתו סומן במסקינג טייפ “פרופסור כץ”.

כעת תשומת ליבו ניתנה לחלק הכי בולט במכונה, מיכל גלילי בקוטר ארבעים סנטימטר שהוצב מאחורי ראשו של היושב, אשר המכסה שלו הודק באומים גדולים ומכוערים. דרך חלון קטן בחזית המיכל אפשר היה לראות נוזל שקוף-כחלחל, אשר בו צפה מה שנראתה כמו קוביה גדולה עם עשרים פאות, כולן ריקות. הוא סיים לבחון את המכונה על חלקיה השונים ופתח במחקר, גולש בסמארטפון בחיפוש אחר מאמרים שיעזרו לו להבין מיהו אותו פרופסור כץ. המחקר נשא פרי: הפרופסור היה גאון בתחומו, פיזיקאי שהאמין בתאוריית היקומים המקבילים. הוא האמין שמסע לאותם יקומים הוא בלתי אפשרי, אבל שאפשר להתבונן לתוכם, לחוש ולחוות אותם בלי להפריע להתנהלות הרציפה שלהם – בעזרת הטכנולוגיה המתאימה, כמובן. הפרופסור חזה במאמריו הרבים (שנקראו בשקיקה על רצפת החדר) שלא רחוק היום בו מניפולציה של חוקי ההסתברות תביא לבחינה מחדש של תוצאות ההחלטות הגדולות בהיסטוריה. המחשבה הייתה מרגשת ומוזרה מבחינתו, אבל לפני שהיה יכול להעמיק במחקר הוא גילה שהשעה שלו נגמרה. הוא אסף את חפציו ורץ בחזרה לבניין הראשי, כשהוא יודע בבטחון שזו לא הפעם האחרונה שהוא יבקר בחדר הזה.

* * *

הפעם הבאה לא איחרה לבוא. את הראיון הוא פקשש, בעיקר כי היה מוסח כל הזמן במחשבות על מה שקרא. הוא גילה שהכשלון שלו בראיון הפריע לו פחות ממה שחשב ושרק החרדה מלאכזב את אביו הטרידה אותו. עברו יומיים מאז גילוי המכונה ועכשיו הוא שם פעמיו אליה, נושא תיק ושני מיכלים מלבניים אדומים. ביומיים שחלפו הוא העסיק את עצמו בקריאת עוד ועוד מחקרים של הפרופסור. אמנם המדע שתואר שם היה מעבר להבנתו, אבל הוא לא מצא שום סיבה לא לחזור לחדר כדי לבחון את המכונה. אם אכן זו הייתה המכונה שפרופסור כץ תיאר, אולי בחינה מדוקדקת יותר שלה תעזור לו להבין איך היא פועלת. בביקורו הקודם הוא גילה פתח קטן שהזכיר לו פיית תדלוק במכונית. הוא היה יכול רק לקוות שבנזין 95 נטול עופרת היה הדלק הנכון. אחרי שסיים לרוקן את המיכל הראשון כרע ברך ליד משענת היד הימנית וסובב את הדימר לאחד. המכונה ניעורה לחיים בקולות מכניים רמים ושקשוק קל. ניצוצות קטנים עברו בין האלקטרודות שעל סרט הראש. הוא לא ידע מה יקרה אם יישב בתוכה, אבל ככל שהזמן חלף הדחף לגלות רק התחזק יותר ויותר.

המחקר שערך לא כלל רק קריאת מאמרים, כמובן. הוא גילה שלא דווח על מוות בהקשרי פרופסור כץ, או במהלך ניסויים במעורבותו. הפרופסור עצמו מת מהתקף לב בביתו. כדי לוודא שהמכונה בטוחה לשימוש, הוא קנה מכשיר למדידת מתח חשמלי. הוא גילה שכשהדימר היה מכוון לעוצמות נמוכות לא נוצר מספיק חשמל כדי להרוג או להזיק משמעותית לבן אדם, מה שהפיח בו תקווה. הוא לא מצא דרך להזין תרחישים למכונה, אבל הפרופסור התייחס באחד ממאמריו המאוחרים יותר לקריאת גלי מוח. הוא נותר מלא תקווה שהפרופסור הספיק לשלב את הטכנולוגיה במכונה טרם מותו. מחשבות על עולמות מקבילים אפשריים, יעדים לשימוש הראשון שלו במכונה החלו להציף אותו.

זה התחיל במדע בדיוני, כצפוי. הוא העלה בדמיונו עולמות פנטסטיים שלא היו מביישים סופרי מד”ב דגולים. מחשבותיו היו מוצפות רובוטים וחייזרים, טכנולוגיה עתידנית ואנושות שונה באופן בסיסי מזו שהכיר. הוא דמיין עולמות בהם בני אדם עפים, נושמים מתחת למים או נושפים אש. אולי בעולמות האלה הגרסה המקבילה שלו תהיה דמות מפתח – אולי הוא יהיה התקווה האחרונה של האנושות או הראשון מגזע חדש ומתקדם יותר. מאז שהוא זכר את עצמו הוא רצה להיות גיבור. כמו כל הילדים הוא נהג לדמיין את עצמו כדמות הראשית בסרטים שראה ועכשיו נראה שהוא קיבל אפשרות לחיות את אותן פנטזיות. האפשרויות היו בלתי מוגבלות והוא בילה ימים שלמים בלחלום ולתכנן את העולמות שהוא היה מבקר בהם, לו היה יכול. לצערו, הוא גילה במאמרים שלמכונה שהציע הפרופסור המנוח היו מספר מגבלות בסיסיות: הצופה לא יכול היה לשנות חוקים בסיסיים ביקום, אלא רק את סבירותם של אירועים; מכאן הבין שעולם בו אגרטל שהופל מהקומה הרביעית לא יתנפץ היה אפשרי, אבל עולם בו הוא ריחף באוויר לא. מבחינה מסוימת, הוא שמח כשגילה את זה: חוסר יכולת להפיק את הבלתי אפשרי אישר לו שהמכונה מראה מציאות מקבילה אמיתית ולא רק תוצר של הדמיון שלו. עכשיו כשמחשבותיו על המופלא והפנטסטי לא היו אפשרות, הוא הקדיש את הזמן שלו במחשבה על דברים מוחשיים יותר, דברים שהיו קרובים יותר לבית. אכן, העולם הראשון בו בחר לבקר לא נבע מאיזו משאלה גרנדיוזית. העולם ההוא הגיע ממקום אנושי יותר.

* * *

זה לא שהוא לא היה בחור חברותי, הוא פשוט לא אהב קבוצות גדולות של אנשים. הייתה לו קבוצה קטנה של חברים קרובים ובפעמים בהן גררו אותו למסיבה הוא העביר את הלילה עם חיוך מזויף ושכרות פיקטיבית, למענם. רוב האנשים במסיבות האלו היו עסוקים מדי בעצמם והוא לא יכול היה שלא לדמיין כמה דבילי כל הריקודים האלה היו נראים לו הוא היה לבד. לפעמים הוא היה מוצא את עצמו במדורת ל”ג בעומר, או לילה לבן של הכנת פויקה והוא היה נהנה יותר, אבל לא בהרבה. ואז הוא פגש אותה. קראו לה מיכל והיא הייתה – עד כמה שיכול היה להבחין – המודל סביבו הוגדר שלמות. צבע שיער, צבע עיניים, מידת החזה וצורת האף – הוא גילה שכל המאפיינים שלה התאימו להעדפותיו, אפילו אלה שלא הייתה לו דעה לגביהם עד אותו הרגע. מהמבט הראשון הוא כבר התחיל לדמיין איך הילדים שלהם היו נראים. על רצפת החדר הוא עבר בראשו על סדר האירועים: איך שלא היה מסוגל להתחיל לדבר איתה. איך שהעביר חודשיים ביציאה אינטנסיבית למסיבות מתוך תקווה לפגוש אותה שוב. איך שגם אז, כשראה אותה באיזו מסיבת טבע הוא היה לחוץ מכדי לדבר איתה אז הוא שתה כמה שוטים כדי להירגע. איך שבסופו של דבר הוא לקח אותה הצידה וגמגם בשכרות איזו הצהרת כוונות כנה מדי, ולבסוף איך שהיא דחתה אותו בעדינות ובחוסר נוחות מובהק. הלילה ההוא אמנם היה כשלון גמור אבל הוא לא היה מסוגל להפסיק לחשוב עליה. כעת הוא ידע מה יהיה השימוש הראשון שלו במכונה: עולם שבו היא אמרה לו כן.

הוא קיווה שזה יעבוד. הפעם הוא ידבר איתה בפעם הראשונה שבה נפגשו, ולא באיזו מסיבת טבע באמצע שום מקום. הוא כבר חשב על השלב במהלך הלילה בו ידבר איתה, על מה הוא יאמר, אילו בדיחות הוא יספר. יכולות החיזור שלו תמיד עבדו יותר טוב בדיעבד. אולי הוא נפל בגדול בפעם הראשונה אבל עם זמן למחשבה אין סיבה שהוא לא יוכל להצליח.

קשה לתאר את מה שהוא הרגיש בפעם הראשונה שישב על הכיסא: שילוב של חרדה מהבאות, פחד על חייו וניצוץ קלוש של ציפייה. הסרט היה קשור לו לראש, ומאחוריו המכונה פמפמה חרישית. הנוזל במיכל עם הקוביה בעבע קלות. ידו הימנית הייתה על העמעם שהיה מכוון לאפס. הוא שחרר נשיפה ארוכה וסובב אותה לאחד.

הזרם הפתאומי שעבר בו אילץ אותו לסגור את עיניו. זה היה כמו דגדוג משונה, תחושה שהוא חש בכל גופו אבל איכשהו, הוא היה יכול להישבע שהוא מרגיש אותה יותר מאחורי עיניו ובמוחו. המחשבה שלו התמקדה בעולם שבחר, עולם בו היא הסכימה לצאת איתו. הוא שמע את הדופק שלו, פליפיטציות באוזניים. פם-פם. פם-פם. שתי דפיקות ועוד שתיים ולפתע נדמה שיש הד, או שהדופק מתפצל. משתי דפיקות לשתיים וחצי ואז לשלוש. הוא הרגיש שהגוף שלו רדום, שקשה לו לנשום עד שלפתע… קינמון.

טעם בלתי מוסבר של קינמון, או אולי לא טעם, אלא ריח. או אפילו לא ריח, אלא תחושה, סמנטיקה של קינמון. הוא ראה, או ידע, או הרגיש עולם בו היא אמרה לו כן באותו לילה. עולם שבו דיבר איתה בחופשיות וגרם לה לצחוק. עולם שהוא לא יכול היה לשלוט בו, אבל זה לא שינה: הוא קיבל את מה שרצה. ואז הסרט רץ קדימה. הוא לקח אותה לדייט (שלקח לו יום שלם להתכונן אליו, עם שתי החלפות של מקום הבילוי ושלוש החלפות בגדים). הם בילו שעתיים ביחד, בלי הרבה מה לומר אחד לשנייה. הוא גילה שהיא משעממת וריקנית. הסרט רץ עוד קדימה עד שהגיע להווה, שם הוא פסק וחזר לחדר. המכונה הייתה כבויה. מבט מהיר בשעון בישר לו שעברו שעתיים.

* * *

כצפוי, החוויה לא עזבה אותו במשך השבועות הבאים. בינתיים הוא התחיל ללמוד, לא באוניברסיטה הזאת אלא באחת לא רחוקה. הכניסה שלו לחדר התאפשרה דרך אתר בנייה צמוד לבניין, כך שהוא לא היה צריך אישור להיכנס לקמפוס. אחרי שגילה שמיכל לא מעניינת כמו שחשב, הוא התחיל לתכנן את הגיחה הבאה שלו. ככה הוא קרא להן, גיחות. מבחינתו אלה לא היו אופציות או אפשרויות או שבילים בהם לא פסע בחייו. אלה היו עולמות מקבילים, יקומים בהם היה יכול לבקר. לא סרטים פאסיביים, אלא שברי חיים אותם הוא חי. העובדה שהוא לא יכול היה לשנות את מה שראה מרגע שהמכונה התחילה את פעולתה לא שינתה לו. מבחינתו העולמות האלה נבנו למענו, ונדמו לו כים רחב ידיים: הבחירה שקיבל הייתה לו לספינה, הרוח במפרשיו הייתה האופי שלו, זהותו. למרבה הצער, ככל שהזמן עבר הוא גילה יותר ויותר שהרוח שלו אינה חזקה דיה.

הסדקים באובססיה החדשה שלו לא איחרו לבוא. זה התחיל ביקום בו הוא דקר את הבריון שלו בכיתה ג’. ברבות השנים זו לא הייתה חרטה גדולה בשבילו, לא באמת, אבל באותו יום חורפי בכיתה ג’ הוא כמעט עשה משהו מאוד מטומטם. הוא זכר את הסיטואציה בבירור, אפילו אחרי כל כך הרבה זמן: הוא הציק לו, דחף אותו. הייתה לו חבורה, הם היו רבים והוא צמוד לקיר של הכיתה. על שולחן לידו היה זוג מספריים שהוא הרים ואחז בשתי ידיים. הבריון צחק, התגרה בו. שיעז, שרק יעז. והוא לא העז, כמובן. הוא הניח אותם וניסה לדבר בהגיון ובאותו רגע הם עטו עליו. שנים עברו והסימנים הכחולים דהו, כפי שנוטה לקרות. הוא נזכר בסיטואציה במקרה וגילה שהוא לא היה יכול להפסיק לחשוב עליה. זאת הייתה רק פנטזיה, הוא אמר לעצמו. זה לא יזיק לראות מה היה קורה, אילו. עוד מיכל וחצי של דלק, פם-פם, פם-פם, פם-פם-פם וטעם של קינמון. כמובן שהתוצאות לא היו טובות. הוא נאסר, נשלח למוסד לנוער עברייני. הוא ריצה את עונשו, ושוחרר קצת לפני ההווה. הוא אמר לעצמו שכמובן שזו תהיה התוצאה. זו הייתה גיחה כדי לספק ספקות שהיו לו בנוגע לחטא ועונשו, הוא תירץ. ובכל זאת, הוא מצא את עצמו חוזר לתרחישים דומים, שוב ושוב ושוב. המרצה שהתנכל לו קיבל כסא בצד הראש. הגברת שנדחפה לפניו בתור לקולנוע רוסקה דרך החלון של הקופאית. הבריסטה שהתעטש כשהכין את ההזמנה שלו קיבל מלוא הפנים קפה רותח. ההידרדרות לקחה כמה שבועות, אבל את כל התסכול והזעם שלו הוא התחיל להוציא במכונה.

הוא גילה עוד ועוד חוקים בהפעלת המכונה תוך כדי שימוש בה. נראה שטווח הזמן היחיד בו הוא היה יכול לשנות דברים היה במהלך חייו, עד ההווה. הוא גילה גם שככל שהשינוי שהוא ביצע נמצא רחוק יותר מההווה על ציר הזמן, כך עובר יותר זמן במציאות – העולם בו דקר את הבריון שלו לקח לו 19 וחצי שעות מהחיים, למרות שהרעב הפריע לו פחות ממה שחשב. הוא גילה גם את משמעות הסקלה שהייתה מתחת למשענת הימנית: ככל שהיא הייתה מכוונת גבוה יותר, כך הגיחה הרגישה לו מציאותית יותר, מוחשית יותר. בחלק מהגיחות בהם העז להעלות את הסקלה לארבע או חמש, הוא שכח שזו רק גיחה. אחרי הגיחות האלה הוא הציב לעצמו את החוק הראשון שלו. הוא עדיין לא ידע למה המכשיר הוחבא במקום הנידח הזה וכל מאמציו לברר עוד אודותיו העלו חרס. בהתחשב בזה, הוא לא הרשה לעצמו להעלות את המכונה ליותר מחמש. גם זה היה גבולי מבחינתו – ברמה הזאת הוא גילה שקשה לו לנשום לפני המעבר והוא פחד ממה שיקרה לו בשש.

כמו כל אדם עם אובססיה, הוא התחיל לסלוד מכל מה שלא התאים לעולם החדש שלו. הציונים שלו הדרדרו, היחס עם הסובב הלך והתמעט. זה לא שהוא ניתק קשרים כמובן (בכל זאת, שינוי קיצוני מדי עלול לגרום לאנשים לחשוד. אם הם יחשדו הם עלולים להגיע אל המכונה ולקחת אותה ממנו, והוא לא היה נותן לזה לקרות), אבל הוא התחיל לדלל את כמות הפעמים שיצא עם חברים. הוא היה באחד משני מקומות, כמעט תמיד: באגף הנטוש ליד המכונה שלו, או בבית, מתכנן את הגיחות הבאות. השימוש במכונה הבהיר לו משהו חדש לגבי עצמו שהוא לא רצה להכיר בו בהתחלה: הוא היה חלש. הוא לא ידע אם הוא נולד ככה או שרק גדל לתוך זה, אבל עם כל גיחה שביצע התחוור לו יותר שכאדם, הוא תמיד היה די פתטי. אם נטפלו אליו בכיתה ג’, כנראה שהייתה לזה סיבה. כנראה שראו בו חולשה שאפשר לנצל, וזה גם לא נפסק שם. הוא אף פעם לא הקדיש לזה מחשבה אבל הוא התחיל לראות בגיחות שלו יותר ויותר כמה מעט שינוי הוא הביא לעולם. כמה לכל האנשים מסביבו הכול הלך יותר בקלות. הם היו בריאים יותר, שלמים יותר, פחות מביכים ממנו. הוא ראה בעשרות הפעמים שצפה בוריאציות של חייו הזדמנויות שפוספסו ואפשרויות שלא התממשו, או גרוע מזה – אפשרויות שנכשל בהן. במחשבה לאחור כל חרטה נראתה משמעותית יותר, בעיקר כשראה כמה קל היה לו לבחור אחרת. הוא התחיל להבין שאולי בן אדם חזק מטבעו היה עושה את הבחירות הנכונות באופן טבעי ושבגלל שהוא שונה החיים שלו נראים לו קשים יותר. באופן מפתיע, הגילוי החדש שלו לא היה מדכא כמו שחשב. הוא הרגיש חדור מוטיבציה, כאילו שיש מטרה לשמה הוא מצא את המכונה: הוא התחיל לחפש את המקום בחייו ממנו החולשה נבעה.

כמובן שחוקי השימוש במכונה הגבילו אותו. הוא היה יכול לשנות רק דבר אחד בכל פעם, נתון משמעותי מסוים בחייו. הוא ידע שזה היה חייב להיות משהו בסיסי, משהו ראשוני כדי שבאמת תהיה לזה השפעה עמוקה כל כך עליו. הוא שלל טראומת ילדות עצורה – זו נראתה כמו האופציה הכי סבירה בעיניו, אבל הוא לא נתקל באחת כזו במהלך הגיחות. בעיקר, הוא פחד. פחד שהחולשה שלו הייתה משהו מוטמע, מאפיין בלתי נפרד ממנו עצמו שהוא לעולם לא יוכל לשנות. פחד שמעולם לא היה לו סיכוי שהחולשה לא תהיה מנת חלקו. נפש חלשה. המחשבה הזו נהייתה לסיוט שלא עזב אותו. בקור רוח, הוא הכריח את עצמו לשקול את האפשרות האחרת: מה אם החולשה דבקה בו בגלל איזשהו אירוע מהעבר. בשלב הזה הוא לא ביצע גיחה רחוקה יותר מהמפגש עם הבריון שלו בכיתה ג’, אבל לאחר מחשבה הבין שאם באמת הייתה סיבה לחולשה הוא יוכל למצוא אותה רק לפני זה – שכן אם הוא לא היה נתפש כחלש או נחות אז כנראה שהוא לא היה מושך אליו את ההתעללות מלכתחילה. המחשבה על ביצוע גיחה רחוקה כ”כ הדאיגה אותו: הוא יהיה בצום למשך קרוב ליממה. יום כיפור זה טוב ויפה, אבל הוא תכנן על ביצוע הרבה גיחות כאלה. לחוקי המכונה נוסף החוק השני שלו: הוא ירווח את הגיחות הארוכות כך שיהיה לפחות יומיים ביניהן. כך, קיווה, הוא ישמור על איזשהו סטטוס קוו בריאותי.

הוא התחיל בגיל שנתיים, כשהוא עבר לגור בארצות הברית. זאת הייתה תקופה קשה לאחר שאימו מתה ואבא שלו החליט לרדת מהארץ לכמה שנים בעקבות הצעת עבודה משתלמת יותר. הוא בילה את החלק הראשון של הילדות שלו מוקף בתרבות אמריקאית ואנגלית נהייתה השפה הראשונה שדיבר. זה לא נתפס אצלו כחסרון עד שחזר לארץ וגילה שזה הופך אותו לאוטסיידר מוחלט: הוא לא ראה את אותן התוכניות כמוהם, הוא לא דיבר כמוהם, הוא אפילו לא חשב באותה שפה. עם הזמן זה נהייה יתרון כמובן: את החבר הכי טוב שלו הוא הכיר כשעזר לו לרמות במבחן באנגלית ורוב הזמן אנשים היו פונים אליו בבקשה לעזרה. הוא בכלל לא חשב על זה בעשור האחרון אבל עכשיו, מול הכיסא הדומם, הוא לא יכול היה שלא לתהות מה היה קורה אם לא היה חוזר לארץ לעולם.

כיאה לראשונה מסדרה מסוכנת, הוא התייחס לגיחה ברצינות תהומית ודאג להיות מוכן לקראתה. לכולם הוא סיפר שהוא לוקח חלק בניסוי של המחלקה לפסיכולוגיה בו הוא יהיה מנותק מהעולם למשך כמה ימים בשבוע – משהו שקשור להשפעה של המדיה החברתית על חיינו, כך אמר. הוא קנה ערכת עזרה ראשונה ולמד איך לעשות עירוי באינטרנט, למקרה ויתייבש – לא שזו הייתה אופציה ריאלית, בהתחשב בארוחה המפסקת שצרך. כעת כל מה שנותר הייתה הגיחה עצמה. דלק למכונה, שתיים-שתיים-שלוש ומתקתקות שהתחילה לגרום לו לבחילה. במציאות הזו הוא גדל בארצות הברית, אחרי שהוא שכנע את האחים שלו לוותר על דרישתם לחזור לארץ. כל כמה שנים האופציה הועלתה שוב, אבל בעולם הזה היא לא התממשה אף פעם. הילדות שלו הייתה נוחה יותר, אין ספק, אבל הוא עדיין היה חלש. יותר מכל הפריעה לו המחשבה שלכל השאר זה לא הפריע. ילדים בגילו רצו והשתוללו בלי שיהיה להם אכפת מהחולשות של עצמם. מבחינתו זו לא הייתה אופציה: הוא לא היה יכול לקבל בשתיקה את החולשה שראה בעצמו כמוהם (אם בכלל הם ראו בעצמם חולשה, הוא לא יכול היה לדעת), הוא היה חייב להיעשות חזק, היה חייב לזקק מהנפש שלו את תמצית העוצמה שהרגיש שיש בו, איפשהו עמוק בפנים. שנים עברו והוא גדל ולמד בתיכון אמריקאי טיפוסי. הוא העביר את השנים שהיה מעביר בצבא, בקולג’. הוא הלך למסיבות, עישן סמים קלים. הוא ראה את הילדים הדומיננטיים הופכים למבוגרים הדומיננטיים והוא לא היה ביניהם. הוא ידע שהיה מסוגל ליותר, מסוגל לעשות הכול, הוא כמעט היה באותו עולם מופלא שבו אף אחד לא יכול עליו – אבל בתוכו הוא עדיין הרגיש אפס. השאלה ניקרה בו ללא הרף: למה, למה, למה למה למה זה היה חייב להיות ככה?! הוא לא גילה את התשובה, ויותר מעשרים שנים אחר כך עברו שלושים שעות. החוויה התישה אותו. הוא אכל ונרדם על רצפת החדר.

* * *

הוא עדיין לא היה שם , אבל הוא היה בכיוון הנכון. היקומים בהם הוא הקיף את עצמו מגיל צעיר באנשים דומים לו – או לחלופין הכריח את עצמו להיות דומה יותר לאנשים אחרים – היו הכי קרובים לפתרון שהוא ידע שחייב להיות קיים, איפשהו בין העולמות המקבילים האלה. בעולם המונחים שלו הגיחות נהיו לשאלות: מה אם כילד הוא היה נרשם לחוג כדורגל ולא נשאר לבד בבית לשחק משחקי מחשב, מה אם הוא היה לומד לנגן בגיטרה בגיל צעיר, מה אם הוא היה נהיה אחד מאלה שנכנסו חזק לקטע של תיאטרון. הוא התחיל להבין כמה גדול היה התפקיד של הסביבה בהתפתחות שלו, או בעצם של כולם. כל עוד הוא היה עושה משהו מגיל צעיר, הוא היה מוצא קליקה. כל עוד היו לו אנשים שהבינו אותו הבטחון העצמי שלו היה גדל. בכל גיחה הוא הרגיש את עצמו משתנה פעם ועוד פעם ועוד, גדל ונהיה בן אדם אחר לחלוטין והוא עדיין לא היה במקום שהוא רצה להיות בו. זה לא היה הפתרון שהוא חיפש. זה היה אולי עדיף בעיניו מהקיים, אבל בתוכו הוא עדיין הרגיש חלש. הוא לא קבע את הטרנדים בעולמות ההם, לא שינה שום דבר. הוא הלך עם הזרם, אפילו שהוא בחר באיזה זרם להיסחף. הוא רצה להשפיע, ליצור, להיות מישהו אמיתי לשם שינוי, אבל אפילו בגיחות היותר מוצלחות שלו הוא עדיין הרגיש כמו דמות שולית, חיים מבוזבזים שאף אחד לא היה טורח לכתוב עליהם ביוגרפיה. הוא ידע שהפתרון היה חייב להיות שם, איפשהו, בין אלפי היקומים המקבילים. ברגע שהוא ימצא אותו, ברגע שיפתור את חידת זהותו הוא יוכל לתקן את העולם הזה. הוא יוכל להשתנות, הרי הם הרגישו לו כ”כ מוחשיות, אותן גיחות. כ”כ קרובות. בינתיים, ב”מציאות הזאת” כפי שהוא התחיל לקרוא לה, החברים והמשפחה שלו נהיו פרטים שוליים. הם היו זולים ולא היה אכפת לו מהם, הרי הם קיימים רק פה וכל אחת מאלפי ההחלטות שהוא או הם מבצעים משנים דרסטית את קיומם. הוא ראה עולמות שהחברים שלו לא רק היו זרים, אלא גם האנטיתזה המוחלטת אליו. הם כמובן גדלו להיות פחות או יותר אותם אנשים. זה היה הוא שהשתנה.

זה נהיה יותר מאובססיה, יותר ממסע חיפוש אחרי הבלתי מושג. זה נהיה תכלית. היו בקרים בהם הסתכל על עצמו במראה ולא ידע יותר מיהו. הוא זיהה את כל האופציות, את כל האנשים שהיה והיה יכול להיות, את כל העולמות המופלאים שהוא יכול היה לחיות בהם עד שהוא התחיל לשכוח את האחד שהיה אמיתי. בפעמים המועטות בהן נפגש עם אנשים הוא ציין שיחות שלא התקיימו – שיחות שהתרחשו בעולמות אידיאליים יותר. אובדן הזהות שלו לא חמק ממנו, אבל גם לא עצר אותו. הוא התחיל להשתכנע שאולי זה הפתרון שהוא חיפש. אולי וויתור על ה”עצמי” שלו ייתן לו לגבש זהות חדשה וחזקה יותר. כשהיה ילד קרא פעם על “נירוונה” – הקונספט של יציאת הנפש ממעגל גלגול הנשמות אל תוך אושר עילאי וטהור. אולי זה מה שהוא היה צריך לעשות – להיבלע על-ידי השימוש שלו במכונה. אולי הכוח הכה קשה להגדרה שאותו הוא מחפש יינבע מהשאלות שהוא שואל בכל גיחה. עם כל עולם שהוא יצר, הוא גילה עוד. הוא הבין יותר על החיים, כך גרס. אולי בקרוב הוא יוכל להפסיק את הגיחות, יוכל לחזור “למציאות הזאת” עם ידע חדש והכוח שנובע מלחיות מאות חיים בקומץ חודשים. אישיות חדשה שבנויה על ניסיון ותרחישים.

למרות כל הכשלונות, הוא לא נתן לעצמו להטיל ספק במכונה. אם זו החולשה שלו, כך אמר לעצמו (שהרי גם בתוך הטירוף אליו נפל היה יכול לזהות את סימני ההתמכרות), אולי היא גם תהיה ישועתו. האופציה היחידה שנותרה לו, בעוד עולם אחר עולם לא סיפקו תשובה לשאלתו, הייתה אימוץ האובססיה. הוא יהיה יותר מנוסה מאחרים, שכן אפילו אם אלה היו רק עשרים שנים הוא חי אותם כל כך הרבה פעמים. הוא ייצא מזה חזק יותר. הוא חייב, אסור היה לו לשקול את האלטרנטיבה. המכונה, על כל פלאיה, חייבת לספק מענה.

ואז הגיע הלילה ההוא. זו הייתה הגיחה האחרונה שלו.

הוא פרץ לחדר ושמט את התיק שלו ליד הדלת, מודע היטב שהוא שובר כל חוק, תיאוריה ורעיון שהעלה בדעתו על המכונה. הגיחה הקודמת שלו הייתה אתמול והוא עדיין לא הספיק להתאושש ממנה במלואו, אבל זה כבר לא שינה לו. נמאס לו לחכות שהזהות הישנה שלו תתפורר ותותיר במקום עומדה אחת חזקה יותר. הוא מילא את מיכל הדלק עד תום וקצת אחרי, נותן לדלק הנשפך שנערם בשלולית על הרצפה להדיף ריח חריף בזמן שהוא הופך בראשו את אירועי אותו הלילה. הוא קשר את עצמו לכסא בזמן שקולות, מחשבות, זכרונות ופחדים הציפו אותו. הוא היה חייב לדחוף אותם החוצה, אסור שהם יפריעו לו בבניית העולם הזה. בתוך ליבו הוא ידע שהוא השאיר את התרחיש הזה לסוף – זה היה הסיכוי הגדול ביותר שלו לחיים נורמליים, אבל הוא פחד ממה שייראה. כל זה לא שינה עכשיו, הוא חשב בעודו מהדק את סרט הראש לראשו, לא היה לו יותר מה להפסיד. החיים שם בחוץ איימו על העולם שלו פה, והוא הגיב בהתאם: גיחה אחת אחרונה, מסע אחרון ללא נודע בנסיון נואש למצוא תשובה. הוא התמקד בעולם שהוא רצה ליצור, עולם שבו היא לא מתה, עולם שאמא שלו עדיין הייתה בחיים, אולי שם הוא היה גדל להיות חזק. השאלה הגדולה בחייו שנותרה ללא מענה. ביד רועדת אך בתנועה החלטית הוא העלה את הדימר לדרגה הכי גבוהה שלו, עשר. זרם אדיר התפוצץ בתוך ראשו ונשימתו כמעט ונדמה. הוא ניסה להכריח את עצמו להתמקד בתרחיש דרך הכאב. רק שני דברים חדרו את הזרם:

פם-פם

פם-פם

פם…

וריח של בשר חרוך.