השיפוד העפרוני
נפלא. זה פשוט נפלא. בדיוק מה שתמיד רציתי: לנסוע שעה וחצי עם שתי פשטידות ושלושה סלטים בין הרגליים, סיר עם כרוב מבושל על הברכיים, וזר פרחים תקוע ביני לבין אחותי ומדגדג לי את האוזן כי אמא חושבת שאי אפשר לנסוע לביקור החודשי אצל הדודים בלי להביא זר פרחים. ניסיתי פעם אחת לדחוף את הפרחים לכיוון נעמה, אבל היא התחילה לצעוק “אמאאאאא! אורן מציק לי!” ואז אמא נזפה בי ונעמה דחפה את הפרחים בחזרה אלי, ואחד האבקנים נכנס לי לאף והתעטשתי, ואז אמא נזפה בי שוב שאני הורס את הפרחים. ככה זה כשיש לך אחות קטנה ומעצבנת שסולחים לה על הכל כי היא רק בת 10 ואתה כבר בן 15 אז אתה אמור להיות “בוגר”. מה בדיוק בוגר בלשבת בשקט שעה וחצי במכונית דחוסה עם פשטידת פטריות שמחממת לך את הביצים וסיר כרוב מבושל שמתיך לך את הירכיים, ובנוסף עלי כותרת שנתקעים לך בנחיריים, זה מה שאני לא מבין.
אני הייתי מעדיף לשבת בבית ולשחק ‘חייזרים נגד זומבים’, בדיוק הגעתי לשלב 17, שהוא הכי מגניב, אבל פעם בחודש משפחת פרקש חייבת לארוז את עצמה ומספיק אוכל לגדוד ולנסוע במשך שעה וחצי אל האבדון. טוב, לא בדיוק אבדון, אבל זה די קרוב. הדוד אמציה, אח של אבא, החליט לפני חמש שנים לעבור לגור במעלה לפתית, שזה פחות או יותר המושב הזעיר והדבילי ביותר בעולם, שנמצא בצפון באמצע שומקום. דוד אמציה אומר שאם עולים על הגבעה באמצע המושב, אפשר לראות לפעמים את הרי הגולן. אני חושב שמה שרואים שם במקרה הטוב זה עננים בצורת ברווז, ואם הוא מפרש את זה בתור הרי הגולן, שיהיה לו לבריאות. דוד אמציה תמיד היה קצת מוזר.
בכל מקרה, היות שמעלה לפתית זה המקום הנידח והמשעמם ביותר בצד הזה של הגלקסיה, דוד אמציה התחיל מסורת של מנגל משפחתי פעם בחודש. אז כל ארבעה שבועות אנחנו נדחסים לתוך האוטו עם פשטידות, וסלטים, ותבשילים, ומטוגנים, ואפויים, והשד יודע מה עוד, והדוד אמציה מכין נקניקיות וסטייקים ושיפודים וכולם אוכלים עד שהם מתפוצצים. כל פעם אמא אומרת “אולי ניסע הביתה כבר בלילה”, וכל פעם כולם מתים מעייפות וישנים שם כך שאנחנו חוזרים הביתה יום אחרי זה, מפוטמים כמו אווזים. דוד אמציה הולך לאיזה קצב מומחה בשביל הבשר, כזה שגם מכין נקניקיות בעצמו, והוא מאוד גאה בבשר שהוא מכין. כל פעם שאנחנו כבר מלאים לגמרי והלילה כבר ירד, הוא דוחף לי עוד שיפוד ואומר “נו, תיבלתי בדיוק כמו שאתה אוהב! לא תטעם?” אז אני טועם, ומתעורר בוקר אחרי זה שפוך על הספה עם בטן נפוחה. “אורן, אל תעליב אותו”, אמא אומרת, “דוד אמציה כל כך אוהב אותך וכל כך שמח שאתה בא כל פעם לארוחה”. אז נו, אני לא מעליב, ופעם בחודש מתחפש לשואב אבק. כלומר, אם שואבי אבק היו יכולים לשאוב נקניקיות וסטייקים ושיפודים וחצי טון סלטים עם מיונז. צריך פעם לעשות משחק מחשב כזה, “שואבי אבק נגד מיונז”, אני אהיה תותח בזה.
לפעמים אני לא מבין איך נולדתי למשפחה הזאת. אני אוהב מוסיקה אלקטרונית ומטאל ועף על ‘מיוז’ ו’ניין אינץ’ ניילס’, וההורים שלי מכורים לשלמה ארצי ואריק איינשטיין, ואני די בטוח שיש לנו עוד כמה תקליטי ויניל (ויניל! בשם קתולהו) של הגבעטרון. אני אוהב להתקין גאדג’טים על טאבלטים, ואמא חושבת שמיקרוגל זה שיא הטכנולוגיה, ומפחדת מגלים רדיואקטיביים שיאכלו לכולנו את המוח. אבא משתמש במחשב רק כדי להעביר הלאה מיילים עם סרטונים ויראליים מיוטיוב לחברים שלו בעבודה, וקורא לי כדי לראות אותם. ואז אני מסביר לו שראיתי את הסרטון הזה כבר לפני חצי שנה, כשזה עוד היה מצחיק. בבר מצווה שלי נסענו לטיול בכרתים, ואני רציתי לבלות את כל היום במוזיאון בהרקליון וללמוד על המוצגים הארכיאולוגיים, אבל במקום זה ההורים שלי גררו אותנו בין כל מיני שווקים של איכרים וחיטטו במשך שעות בערימות של פסלוני קרמיקה ומפות שולחן רקומות, וזה היה כל כך משעמם שרציתי למות. ואז כמובן, אחותי הקטנה והמפגרת גילתה שיש שם איזה זקן עם חמור מקושט בשרשראות פרחים, בשביל התיירים, וכולנו היינו חייבים להצטלם עם החמור הפרחוני ולחייך כמו טמבלים. הדבר הטוב היחיד שיצא לי מהטיול הזה הוא עותק מוקטן של הדיסקית מפייסטוס, תגלית ארכיאולוגית מתקופת הברונזה, שיש עליה כתב סתרים שאף אחד עוד לא הצליח לפצח, אבל יום אחד אני עוד אפענח אותו. אני טוב בלפענח דברים.
אחרי נסיעה של נצח וחצי עם פרחים באף ופשטידות בתחת, הגענו סוף סוף למעלה לפתית. איך שחנינו ופתחנו את הדלתות כדי להיחלץ עם כל החבילות, שמעתי את הצווחה המוכרת: “רבק’לה!!!” שבישרה על בואה של דודה ציפי, כלומר אשתו של אח של אבא שלי. אמא שלי ענתה בצווחת-הנגד “ציפקה!!” ושתיהן הסתערו זו על צווארה של זו, כמו צמד נינג’ות שלא התראו כבר שנים. “נעמונק’לה, יפהפיה שלי!”, התנפלה דודה ציפי על נעמה, “מיום ליום את יותר ויותר יפה!” ונעמה כמובן מעמידה פנים של נסיכה ביישנית, וכאילו מסמיקה לשמע המחמאה. הנסיכה הביישנית הזאת היא פרא אדם, הם היו צריכים לראות איך היא השמידה לי את הדגם של הספינה הוורלונית שעבדתי עליו חודשיים. ואחרי שהיא גמרה להתפעל מהנסיכה, כמובן, הגיע תורי. “אורנצ’וק, בוא ותתן לדודה שלך חיבוק! מה, אתה מתבייש?” חיבקתי בצייתנות את הדודה וקיבלתי נשיקה על הלחי, שאותה ניגבתי אחר כך בשרוול בלי שהיא שמה לב. איכס.
דוד אמציה הגיע בהליכה אחרי דודה ציפי, מחזיק ביד אחת מגבת מוכתמת, ומנפנף ביד השנייה במרץ עם המזלג הענק של הגריל: “רבקה, יואל, עכשיו באים? אוטוטו אני מדליק את האש, אם הייתם באים חצי שעה יותר מאוחר כבר לא היה נשאר לכם סטייק אחד לרפואה!” – “אני כבר לוקח מספיק רפואות, תשמור לך את הסטייקים”, התלוצץ אבא. כל פעם אותה בדיחה, ומשום מה זה מצחיק את המבוגרים, ואני ממש לא מבין למה, כי אבא באמת לוקח המון תרופות. הומור מחלות, תחביב של זקנים.
בזמן שסחבנו את כל הפשטידות והסירים והפרחים לתוך הבית, אמא ודודה ציפי התחילו לעשות את מה שהן הכי אוהבות לעשות כשהן נפגשות. כלומר, לרכל. “אז מה, אני רואה שיש לכם שכן חדש?” אמרה אמא והניחה את פשטידת הפטריות על השיש. “כן”, השיבה דודה ציפי, “זה אחרי שפאולינה, שגרה בבית ממול, הלכה לעולמה.” שתיהן צקצקו ונדו בראשן. “טוב”, אמרה אמא, “היא היתה כבר בת 94, ולא לגמרי בסדר בראש”. – “כן, את זוכרת, חודש לפני זה נעלמה המטפלת הפיליפינית שלה, והיא אפילו לא שמה לב.” – “לאן היא נעלמה?” התערבה נעמה. “בטח ברחה”, ניחשה אמא, “הרבה פעמים לעובדים הזרים אין אישורי שהייה בארץ. אז מי עבר לכאן?” – “בחור מעניין”, ענתה דודה ציפי, “הוא רוצה לגדל תבלינים אורגניים, זה מה שהולך עכשיו. כמה כבר ניסו לעשות דברים דומים במושב, אבל לא הצליחו.” – “האדמה כאן לא קלה לעיבוד”, הסכימה אמא. אחר כך השתתקה לרגע והשפילה עיניים, כאילו היא עומדת לדבר על משהו לא נעים. “תגידי, ציפי… מה עם האיש ההוא, האמריקאי שעשה עלייה לבד, שגר שני בתים לידכם?” – “כן כן”, השיבה ציפי, “אני יודעת על מי את מדברת, ריצ’רד. הוא בדיוק עזב בשבוע שעבר”. – “מה את אומרת”, השיבה אמא, “החליט שלא מתאים לו לגור במושב?” – “כנראה שכן”, משכה דודה ציפי בכתפיה, “הרבה באים לכאן במחשבה שהם רוצים קצת שקט ושלווה, אבל אז מגלים שזה יותר מדי שקט ושלווה בשבילם, והם חייבים להיות יותר קרובים לעיר.”
הקשבתי לשיחה בחצי אוזן, תוך כדי מילוי קנקן במים בשביל הפרחים. הן תמיד מוצאות תירוצים למה אנשים חדשים לא נשארים במושב: האדמה קשה לעיבוד, הם רוצים להיות קרובים לעיר, יותר מדי שקט וכולי וכולי. אני מנחש שחצי מהשכנים שעוזבים עושים את זה בגלל דוד אמציה. יש לו נטייה להיכנס למריבות עם שכנים, המון אנשים שגרו פה כבר עזבו בגללו. הוא עושה מה שבא לו ולא ממש שם קצוץ על שאר התושבים, לא פלא שהם בורחים. לפני כמה שנים היה שכן אחד שכל כך התעצבן עליו, שנסע עם הטרקטור שלו לתוך הגדר שמאחורי הבית, וריסק אותה לגמרי. זו גדר שעשויה מעמודי עץ עגולים כאלה, כמו שיפודים, או עפרונות עגולים מחודדים. כשהגענו לשם אחרי כמה שבועות, דוד אמציה כבר הקים מחדש את הקטע שנפל. הוא יצק בטון איפה שנפלה פינת הגדר, ונעץ שם שוב עמודים עגולים מחודדים, רק שהפעם הם היו עשויים ממתכת. “את זה אף אחד כבר לא יפיל”, הוא הבטיח לנו. נשארו גם שני מקומות בבטון שמהם מבצבצות שלשלאות ברזל. שאלתי אותו לגבי השלשלאות, והוא מלמל משהו לגבי זה שהשכן כבר לא יצטרך את השלשלאות שאיתן הוא קושר את הטרקטור. השכן עזב את המושב בערך באותו זמן. אתם יכולים לתאר לעצמכם מה היה שם. בכל זאת, אמא ודודה ציפי תמיד ממציאות תירוצים למה אנשים עוזבים את המושב, וזה אף פעם לא קשור לזה שדוד אמציה הוא בריון חמום מוח שאוהב לעלות לאנשים על העצבים.
בינתיים הכנסנו את כל הדברים, ונעמה הלכה לשחק עם אדווה, הבת-דודה שלנו. היא בת שש וחצי ואוהבת נסיכות, מסטיקים עגולים ולשיר למיקרופון עם צעצוע הקריוקי שלה. נעמה, אחותי, אוהבת להתאמן על תסרוקות בשיער שלה. בסוף היא תצא מהחדר עם צמה “סינית” או “צרפתית” עם גומיות של ‘הלו קיטי’ והמון נצנצים ורודים, ולא משנה כמה זה עקום ומצחיק, כולם יגידו שזה ממש נפלא ושנעמה יכולה כבר לפתוח סלון יופי. נגיד את זה כך: נעמה יכולה לפתוח סלון יופי כמו שאני יכול לנצח את וולדמורט עם מזלג מפלסטיק.
בזמן שאמא ודודה ציפי התעסקו עם סירים וקערות, ניצלתי את ההזדמנות כדי להתגנב לפינה שקטה בסלון, וקיוויתי להקדיש כמה דקות ל”ברווז הבוטנים”, משחק חדש שבו ברווז צריך לשלות בוטנים בעזרת המקור שלו מתוך בורות חומצה ששומרים עליהם כלבים עם…
“אורן! תעזוב כבר את האייפלוץ שלך ובוא לשבת איתנו”, נזפה בי אמא מהקצה השני של הסלון, כשהיא אוחזת במכסה נירוסטה. “נו?”
אין לי כבר כוח להסביר לה שאני משתמש רק באנדרואיד, כי… טוב, עזבו. ההורים שלי אפילו לא יודעים להבדיל בין ‘מלחמת הכוכבים’ ל’מסע בין כוכבים’. בטוח שלא החליפו אותי בבית החולים או משהו?
“בסדר, בסדר, אני בא. ממילא אין פה קליטה”.
“לא באנו לכאן בשביל קליטה, באנו בשביל להיות עם המשפחה”, אמרה אמא בנחרצות, וסגרה את הסיר עם המכסה בצלצול מתכתי רועם.
“רגע!”
דודה ציפי זקפה את ראשה בפתאומיות, דרוכה כמו קפיץ, והרימה יד כדי להשתיק אותנו.
“אתם שומעים את זה?”
לא שמעתי כלום. רגע, יש איזה צליל של שיהוק או משהו מהחדר של התינוק. כלומר, התינוק התעורר. דודה ציפי שעטה לכיוון החדר, והגיחה ממנו עם גל בן החצי שנה על הידיים, נראה מעוך וממורמר למדי. אמא השמיעה קולות גרגור מתוקים שנשמעו כמו “בוביבו” ו”מומימו” וליטפה ברוך את ירכו השמנמנה של גל.
“ציפי, אני אומרת לך”, התמוגגה אמא, “מיום ליום הוא יותר ויותר דומה לך”.
“איפה! מה פתאום, הוא שתי טיפות מים אמציה. תראי את האוזניים שלו, בדיוק אותה צורה”.
“האוזניים אולי לא, אבל תראי את הפה שלו, בדיוק אותו פה כמו שלך, והלחיים שלו…” צבטה אמא בחיבה את לחיו של התינוק המנומנם, “כל החלק התחתון של הפנים, זה בדיוק את”.
“מה אתה אומר, אורן?” שאלה דודה ציפי בגאווה, “למי הוא דומה?”
לדעתי, הוא דומה לכדור ים מפונצ’ר, אבל לך תגיד את זה לדודה ציפי.
“זה תלוי”, השבתי.
“במה?”
“הוא אוהב לריב עם השכנים? כי אם כן, הוא דומה לדוד אמציה”.
אמא נעצה בי מבט כעוס עם גבות מורמות כל כך, שפלא שלא עליתי באש מיד במקום.
“אורן”, אמרה אמא בטון צונן שממנו השתמעה פעולת תגמול עתידית, “תוציא בבקשה את החצילים לשולחן בחצר.”
“איזה מהם? החצילים במיונז או בטחינה? או שאת מתכוונת לחצילים שבמזווה, שעוד לא החליטו מה האוריינטציה שלהם?”
“שניהם. ומספיק עם ההתחכמויות. שמעת?”
“עזבי אותו, הוא אוהב להיות קצת שובב. נכון?” אמרה דודה ציפי בחיבה, ליטפה לי את העורף ומשכה בשיער שלי, לפני שהספקתי להביע התנגדות. “אני בטוחה שהוא אוהב את הבן-דוד שלו. הנה, חמודי, שב קצת עם אורן”. אמרה, ומיד הצניחה את התינוק בחיקי. התחלתי לומר “לא, אל תשימי אותו ע…” ואז נתקלתי במבטה הכעוס של אמא, והחנקתי את המשך הקריאה. הייתי מעדיף כבר להוציא את החצילים. להוציא לחופשי כל החצילים בכל העולם, לבנות להם מדינה משלהם, רק לא לשבת פה עם תינוק מרייר בידיים. תוך כדי שאני מדמיין את עצמי כהרצל של הירקות, נואם מעל המרפסת “במעלה לפתית הקמתי את מדינת החצילים”, הרגשתי משהו רטוב בכתף.
“לאאאאא!! תפסיק עם זה! אמא, קחי אותו!”
התינוק התחיל ללעוס את החולצה שלי וסירב להרפות, כמו רוטווילר קטן. כדור מפונצ’ר ומפליץ שכמותך, תעזוב את חולצת הדארת’ ויידר שלי! משכתי בבד בכוח, והתינוק פער פה בבת אחת והשאיר תלולית לחה ועלובה של בד על הכתף שלי. חולצה מסכנה שלי, מה היצור הדביק הזה עשה לך? פתאום הרגשתי כאב חד באצבע: החוצפן הקטן החליט ללעוס לי את היד!
“תעזוב כבר, טיפש! אני לא האוכל שלך!”
“אורן, תירגע עם ההיסטריה. צומחות לו שיניים, אז הוא לועס”.
“אבל למה אותי? שילעס משהו אחר. אני יכול להביא לו אבן מהחצר”.
“איך אתה מדבר על הבן דוד שלך, תגיד לי? למה אתה לא יכול לשחק איתו יפה, כמו שנעמה משחקת עם אדווה?”
“איך אני יכול לשחק איתו? הוא לא מדבר. הוא לא עושה כלום. הוא רק מרייר ופולט ומחרבן ומפליץ. ומנסה לאכול אנשים.”
“זהו זה”, התקצפה אמא, “החוצה! לך תעזור לאבא ודוד אמציה עם המנגל”.
מאושר מהחופש הפתאומי, דילגתי החוצה בקלילות של עז הרים. כשסגרתי את הדלת מאחורי עוד הספקתי לשמוע את דודה ציפי אומרת “האמת היא שגל באמת נושך קצת יותר מדי. אתמול בלילה בזמן ההנקה, הוא לעס לי לגמרי את הפטמה, והייתי חייבת…”
מה שדודה ציפי היתה חייבת כבר לא שמעתי, תודה למפלצת הספגטי המעופפת, כי הדלת כבר נסגרה והתרחקתי הכי מהר שיכולתי. אני לא מבין נשים שרוצות להיות אימהות. פשוט לא מבין. להחזיק בבטן חייזר קטן תשעה חודשים, ללדת אותו בכאבי תופת, ואז עוד לתת לו ללעוס לך את המקומות הכי רגישים, זה מזוכיזם טהור. לרגע הרעידה צמרמורת את הגב שלי, ושלחתי יד זהירה מתחת לחולצה כדי לגעת בפטמות שלי ולוודא שהן לא לעוסות.
“אורן! מה אתה עושה? בוא לעזור לנו!”
אבא שהבחין בי ממשש את עצמי מתחת לחולצה שלח אלי מבט תמה. “לא, זה פשוט….” מיהרתי לגמגם, “התינוק ירק לי על החולצה, אני רטוב לגמרי”.
“אתה נראה לי מספיק יבש. לך תביא עוד פחמים מהמחסן. קדימה. נו? השמש אוטוטו שוקעת”.
כל הזמן הוראות. לך לשם, לך לפה, תוציא חצילים, תביא פחמים. הסיוט החודשי, בנוהל הרגיל. אורן פרקש, סינדרלה של המנגל המשפחתי לשירותכם.
נכנסתי למחסן ומצאתי את שקית הפחמים הפתוחה ליד המגרפה. אני לא אוהב מחסנים, משהו בהם תמיד מעלה בי זיכרונות של סצינות רצח מסרטי פעולה. אם משהו רע קורה לגיבור, זה תמיד קורה במחסן, איפה שאף אחד לא יכול לשמוע אותו צורח. המגרפה הזאת, למשל, היתה יכולה להיות כלי רצח ממש טוב. נניח שמישהו מרטש לי את המעיים עם המגרפה, ואחר כך מחליף את הראש שלה, כמו הראש החדש של המגרפה שיש כאן. דוד אמציה אפילו עוד לא הוריד את תגית המחיר מהחנות. נניח שהרוצח קובר את ראש המגרפה בחצר, מתחת לערימה של דשן או קומפוסט. בחיים לא ימצאו את זה, והריח של הזבל יבלבל אפילו כלבי משטרה. דמיינתי את עצמי שוכב פה עם המעיים על הרצפה, בין השפכטלים החלודים לכלוב הישן של התוכי שמת כשאדווה שחררה אותו והוא עף בטעות לתוך המאוורר. שונא, שונא מחסנים, שום דבר טוב לא יוצא מהם. אבל שם מחזיקים את הפחמים, ואני כבר חייב לחזור אחרת אחטוף עוד צעקות.
השמש כבר החלה ללטף ברחמים את האדמה של מעלה לפתית כשחזרתי אל המנגל. דוד אמציה מיהר לפזר ולהדליק את הפחמים תוך כדי נביחת הוראות בחוסר סבלנות כלפי דודה ציפי, שככל הנראה לא הוציאה מספיק מהר בשבילו מהמטבח את הבצלים לניקוי הגריל. אדווה ונעמה הספיקו לסיים בינתיים את ענייני התסרוקות והתרוצצו בין הבית לשולחן בחוץ כדי להוציא את יתר הסלטים, כולל החצילים שזנחתי לשווא.
בזמן שאבא ואמציה ניהלו דיון על הדרך הנכונה לצלות סטייק אנטריקוט (“איזה שטויות אתה מדבר, אתה לא יכול להשאיר אותו כל כך הרבה זמן על האש, זה מייבש את הבשר”), ונעמה ואדווה ניהלו דיון על הלהיט האחרון של איזו כוכבת פופ חסרת כל כישרון (“היא כזאת מגניבה, שיואו, גם אני רוצה שיער ורוד”), התגנבתי לשולחן ומרחתי לעצמי חצי פיתה עם חומוס. אני מת מרעב, לפחות חצי שעה תעבור עד שיגיעו הנקניקיות הראשונות, ואם כבר מישהו ירצח אותי במחסן עם המגרפה, לפחות שזה יהיה על בטן מלאה. סדר צריך שיהיה.
“אורן!”
“מה?”
“כבר התחלת לאכול? לא יהיה לך מקום לבשר אחר כך!” התרגזה אמא. ברור, חס וחלילה שלא אעליב את הבשר המיוחד של דוד אמציה, מהקצב הקסום והאקסקלוסיבי שלו.
“רק חצי פיתה, מה יש?”
“זה לא מנומס. חכה שכולם יתחילו לאכול. ככה גידלתי אותך, תגיד לי?”
“עזבי”, התערבה דודה ציפי והקפיצה את גל התינוק קצת יותר גבוה לכיוון הכתף, פעולה שהזכירה לי בחלחלה את העניין עם הפטמות הלעוסות, “תני לו לאכול, הוא רעב. אז יאכל קצת פחות בשר אחר כך, לא נורא.”
“כן, אבל…” התחילה אמא להשיב.
“רבקה’לה”, הניחה דודה ציפי יד על זרועה של אמא, ושלחה אליה מבט רב משמעות, “זו לא הכמות, זו האיכות. תמיד אפשר לשמור קצת בשר לפעם הבאה”. כן, אני מניח שגם לדודה ציפי נמאס למלא את הפריזרים כל הזמן ביצירות של הקצב המופלא של דוד אמציה.
אורן!” צייצה אדווה וקיפצה לעברי באושר, מצביעה לכיוון ראשה העטור בצמות עקומות, “תראה!”
“תחמיא לה על התסרוקת”, לחשה דודה ציפי לעברי והרימה את המוצץ של גל שנפל לדשא, שוב, “היא נורא רגישה לגבי השיער הדק שלה”.
“איזה יופי!” אמרתי בקול מעושה, “מה זה, הלכת למעצבת שיער מומחית? את הולכת לדגמן למגזין שיער?”
“כן”, השיבה אדווה וחרצה לשון לעברי כשהיא מניחה ידיים על המותניים בפוזה מתריסה, “ויום אחד אני אהיה דוגמנית מפורסמת ואתה תהיה סתם חנון”.
“זה מקסים, חמודה”, חייכה לעומתה אמא ושלחה אלי מבט זהיר בנחיריים רוטטים, כאילו הריחה צרות מתקרבות.
“לאיזה מגזין תדגמני? עולם האישה? קוסמופוליטן?”
“כן!”
“נשיונל ג’יאוגרפיק?”
“גם!”
“פלייבוי?”
“אורן!!”
אז חטפתי קצת שטיפה מאמא. לא נורא. אחרי עשרים דקות, כולם מילאו פיהם נקניקיות ושיפודים, והכל נרגע. חוץ מאדווה שהמשיכה לבעוט בי מדי פעם מתחת לשולחן. השמש כבר שקעה לגמרי, וכולם התחילו לפתוח את הכפתורים במכנסיים כי התפוצצנו לגמרי. גל התינוק לעס פיסות קטנטנות של פרגית שדודה ציפי חתכה בשבילו, וירק את הרוב על המכנסיים שלה. אדווה ונעמה שילבו כוחות בינתיים, והחליטו להתנקם בי על ידי זחילה מתחת לשולחן וקשירת השרוכים שלי ביחד. זה היה עלול להצליח אלמלא הצחקוקים הבלתי פוסקים שלהן. נו באמת, אם אתן רוצות להתנקם במישהו, תשמרו את הצחקוקים המרושעים לסוף. כל הרעים הקלאסיים בסרטים תמיד עושים את השגיאה הזאת, הם מרביצים צחוק מרושע לפני שהתוכנית שלהם עובדת.
בשלב הזה כולנו כבר הרגשנו מלאים כמו כדורים פורחים, אבל דוד אמציה לא התעייף בכלל והמשיך להזרים לשולחן מגשים של בשר שלא היה מקום בשבילם על השולחן, והזזנו צלחות וכוסות וקערות ממקום למקום כדי לשבץ את המגשים בפנים, כמו במשחק טטריס. בשלב מסוים, כשכבר לא נשאר על השולחן מקום לכפית, דוד אמציה הופיע לידי פתאום עם עוד מגש והצניח סטייק לתוך הצלחת שלי.
“אתה חייב לטעום את זה, אורן. תיבלתי בדיוק כמו שאתה אוהב. תאכל, אתה צריך לגדול, ילד!”
ילד? ילד?? אני כבר בן חמש עשרה, בן כמה אני צריך להיות כדי שתפסיק להתייחס אלי כמו אל תינוק? החנקתי את הרוגז והשבתי לדוד אמציה בשקט:
“לא תודה, אני כבר מלא. תן את זה לאבא, הוא אוהב את הרפואות שלך”.
שתיקה נפלה סביב השולחן.
“אורן”, פנתה אלי אמא בגבות מורמות ונחיריים רוטטים באותה הבעה הו-כה-מוכרת של עלבון משפחתי, “דוד שלך הכין לך במיוחד סטייק שאתה אוהב, אז תתנהג יפה, בבקשה.”
“אני לא רעב”.
“בטח, כי היית חייב להתמלא בפיתות עם חומוס לפני שהתחלנו לאכול. לא אמרתי לך לעזוב את זה?”
“בסך הכל חצי פיתה עם חומוס, מה את עושה עניין?”
“אני עושה עניין כי אתה מעליב את הדוד שלך”.
“אני מקסימום מעליב את הסטייק שלו, ואני די בטוח שלסטייק לא אכפת. הוא כבר מת, אני מעדיף לא להגיע למצב הזה גם כן בגלל אכילת יתר”.
אמא השתתקה והתבוננה בי במבט שאני רואה רק לעיתים רחוקות. מבט קפוץ-שפתיים וזקוף-סנטר ששמור לרגעים קודרים במיוחד, שאחריהם מגיע שבוע בלי האקס בוקס, או סירוב לקנות לי את גרסת הבמאי של “מתקפת תולעי האנתרקס”. הבנתי שהמצב עגום, ועדיף לבצע נסיגה טקטית. הרמתי את המזלג והסכין, והתחלתי לחתוך את הסטייק של דוד אמציה.
מהרגע שעשיתי את זה, המתח התפוגג וכולם חזרו לפטפוט הרגיל סביב השולחן. מדהים מה משפחה שלמה תעשה רק כדי לא להרגיז את ראש השבט, הצייד המהולל שמביא למדורה את בשר הטרף.
האמת היא שאני לא כל כך זוכר מה היה אחרי זה. נראה לי שהסטייק הזה היה הסוף מבחינת הבטן שלי, והיא הכריזה שאני חייב לשכב ולנוח. בבוקר התעוררתי על הספה, המקום הקבוע שלי כי אבא ואמא ישנים בחדר האורחים ונעמה מצטרפת לאדווה במיטת הנוער הנפתחת. התמתחתי באיטיות ופיהקתי, ושלחתי יד מתחת לחולצה כדי ללטף קצת את הבטן. עבדת ממש קשה אתמול, עודדתי אותה בלי מילים, כל הכבוד לך. רגע, שיט! יש לי כתם חומוס על החולצה של דארת’ ויידר! אוף אוף אוף. כל הבית ישן, אם אני אלך עכשיו לחדר האמבטיה בשביל לשטוף את הכתם, אני אעיר את נעמה ואדווה שישנות בחדר ליד, והן יתחילו לפעות “אורן, תביא לי מים”, “אורן, תביא לי מיץ”, “אורן, תסגור לנו את החלון, יש אור”. כן, לאור הזה קוראים “השמש”, היא כאן כבר הרבה מאוד זמן, אז כדאי שתתרגלו.
טוב, רגע, יש ברז בחצר ליד המחסן. אני ממילא ערני, אז אני אצא פשוט. קמתי בזהירות והשתדלתי לא לעשות יותר מדי רעש. זה עבד ממש טוב, עד לרגע שבו דרכתי על סיכת שיער של ‘הלו קיטי’ שאדווה השאירה על הרצפה של הסלון אחרי שפירקה את התסרוקת שלה אתמול, והסיכה המחורבנת נתקעה לי בכף הרגל ופלטתי מן צווחה דקה כמו של גוזל ינשופים. מיהרתי לכסות את הפה עם הידיים, וקפאתי בסלון המואר למחצה כדי לראות אם מישהו התעורר.
נראה שלא. לרגע שמעתי את נעמה ממלמלת מתוך שינה מהחדר של אדווה, אבל היא ממלמלת הרבה מתוך שינה. זה נשמע כמו “צריך לקשור אותו… הוא מנסה לברוח… אמא… אמא”. האמת, מסכנה. יש לה המון סיוטים בזמן האחרון. אולי לא הייתי צריך להציע לה לקרוא את אוסף ספרי סטיבן קינג שלי.
הצלחתי לצאת החוצה ולסגור את הדלת אחרי בשקט, והלכתי לכיוון הברז שליד המחסן. כתם החומוס כבר התייבש, אבל המים הצליחו להוריד את הרוב, אני חושב. רגע, לא, יש פה עוד טיפה שמסרבת לרדת. פתחתי שוב את הברז והתחלתי לשפשף את הכתמון העיקש במרץ. נו, צא כבר, אני אוהב את החולצה הזאת יותר ממך. לא מוותר לך. נו? תוך כדי שפשוף שלחתי מבט מיואש לכיוון גדר השיפודים-עפרונות.
העפר שלפני קטע המתכת של הגדר נראה תחוח ומפוזר, כאילו חפרו בו. אולי הילדות השתוללו פה אתמול? אבל למה?… סגרתי את הברז, הנחתי את החולצה להתייבש על דלת המחסן הפתוחה, והלכתי לבדוק מקרוב את האדמה ליד הגדר. כן, זה נראה כאילו מישהו בטש או בעט באדמה ופיזר את העפר לכל עבר. יש פה כמה בורות קטנים בגודל עקב, בערך. ופה תלולית קטנה… כאילו מישהו חפר וחפר עם הרגליים באדמה, עד שנוצר בור ולידו תלולית… ומשהו מבצבץ ממנה. קירבתי את הראש אל התלולית. זה נראה כמו קצוות של שיפודים. לא, רק, הם קצרים מדי. אה, קצוות של מגרפה. שלפתי מתוך התלולית ראש של מגרפה, שאתמול היה חדש ומבריק, ותווית המחיר עדיין מתנוססת עליו. ליטפתי באצבע את השיניים של המגרפה. איך הם הפכו לכל כך מלוכלכים ודביקים מאז אתמול בערב? שפשפתי בהיסח הדעת את אצבעותיי כדי להסיר את הדביקות, ואז הסתכלתי עליהן. צבע חום-אדמדם, עם ריח מתכתי. ניקו אתמול חלודה דביקה ממשהו?… הסתכלתי שוב על התלולית. עצם לבנבן כלשהו בצבץ מצדה השני. משכתי אלי את העצם.
עצם. עצם. זו באמת עצם.
דקירה עזה של אימה קרה פילחה בבת אחת את בית החזה שלי. שמטתי את העצם, נתקפתי פיק ברכיים, ונפלתי אחורה על העפר. ניסיתי לקום, נפלתי שוב, ומשכתי את עצמי אחורה עם הידיים והרגליים, כמו עכביש שיכור, עד שהרגשתי את דלת המחסן פוגעת בגב שלי. שם קרסתי והתנשמתי, מנסה נואשות למלא את הריאות עד הסוף, כאילו רצתי מרתון שלם, פעמיים, על כוכב לכת שאין בו חמצן.
זה לא יכול להיות, אבל זה חייב להיות. אין הסבר אחר. מגרפה. דם. עצם.
אלים אדירים.
אנחנו אוכלים את השכנים של דוד אמציה.
תנשום, אורן, תנשום. אתה חייב לספר לאמא ואבא, אין מצב שהם יודעים את זה. הם חייבים לדעת מה קורה פה. אחרת אנחנו שותפים לפשע. ככה הוא נפטר מכל השכנים המעצבנים שלו. הוא הורג אותם פה, מאחורי המחסן, איפה שאף אחד לא שם לב, ואחר כך מספר שהם עזבו. אף אחד לא יכול להאשים אותו כי אין גופות, ואין גופות כי…
כי משפחת פרקש באה למנגל פעם בחודש, ואוכלת את הראיות. נתקפתי בחילה וסחרחורת, וכמעט הקאתי את נשמתי. נאחזתי בדלת המחסן כאילו חיי תלויים בכך. תנשום, אורן. תנשום. לך להעיר את אמא ואבא. תגיד להם שאתה חייב לחזור הביתה עכשיו, מיד, כי – כי – כי אם לא, המחשב שלך יתפוצץ וישרוף את כל הבית. כי אם לא, תחטוף צרעת ותמות. תמציא משהו, רק תארוז את כולם, כולל נעמה, ותוציא אותם מהמקום הזה.
“אורן?”
אמא דידתה לעברי מן הבית, מפהקת וסתורת שיער. “למה קמת כל כך מוקדם? הכל בסדר?”
בהיתי באמא, עדיין יושב על האדמה ומתנשף. מה אם היא לא תאמין לי? זה הגיס שלה. אח של אבא. אני בקושי מאמין.
“אתה לא מרגיש טוב? למה אתה יושב ככה?”
“אמא”, אמרתי בקול חלוש, “אני חייב לדבר איתך”.
“מה יש, חמוד?”
לקחתי נשימה עמוקה.
“אני יודע שיהיה לך קשה לשמוע את זה, אבל… אין לי ברירה. בבקשה תסלחי לי. אני חייב לספר לך.”
אמא סקרה אותי בהבעה של חוסר הבנה, ואז התבהרו פניה, וחיוך קל הסתמן בזוויות פיה.
“נראה לי שאני מבינה מה מציק לך. רגע אחד, לא צריך לשבת בתוך הלכלוך”.
היא נעלמה לכמה שניות בתוך המחסן ויצאה עם שני כסאות פלסטיק. “בוא, שב כאן”.
התיישבתי על הכיסא לידה וכבשתי את פני בקרקע. “אמא… דברים הם לא כמו שהם נראים. בבקשה אל תכעסי עלי… אני – “
“אורן”, שיסעה אותי אמא בקול רך והניחה את ידה על כתפי, “זה בסדר. אני יודעת”.
“את יודעת?…”
“כן, מאז שאתה בן חמש, בערך. היה לי ברור לגמרי שאתה הומו. זה בסדר”.
בהיתי באמא בפה פעור ועיניים קרועות לרווחה. “לא, זה לא מה שאני… כלומר…”
“חשבת שלא שמתי לב לכל השיחות שלך במחשב כל הלילה עם הילד הזה מהכיתה שלך, איך קוראים לו, ניצן? ורצית להיות איתו באותו חדר בטיול השנתי. ועשית בשבילו שיעורים כל יום כשהוא היה חולה לפני שלושה חודשים, הלכת אליו הביתה כל הזמן, גם אחרי שהוא הבריא”.
אמא ליטפה את שערי, ואז נטלה את שתי ידי בידיה: “זה בסדר. לא נפסיק לאהוב אותך בגלל זה”.
בלעתי רוק. יותר מדי אינפורמציה, עומס יתר במוח. רגע. רגע. תזכור מה רצית להגיד.
“אמא, תודה, אבל לא לזה התכוונתי. כלומר, זה נכון, אני…” – גמגמתי והרגשתי את הסומק מזדחל על לחיי – “אני באמת כזה, אבל לא על זה רציתי לדבר”.
“אז על מה?”
“אמא, משהו לא טוב קורה כאן. כל השכנים של דוד אמציה שנעלמים, אני חושב שהבנתי מה קרה להם. מצאתי פה ראש של מגרפה מכוסה בדם, ועצם, שנדמה לי שהיא חלק מכף יד של בנאדם… הבשר שאנחנו אוכלים פה כל פעם, הקצב המיוחד של דוד אמציה, נראה לי שהכל סיפור כיסוי למה שהוא עושה.”
עכשיו היה תורה של אמא לכבוש את פניה בקרקע. אחזתי בכף ידה באצבעות רועדות:
“אני יודע שאת אוהבת את דוד אמציה ודודה ציפי, אבל אין שום דרך אחרת להסביר את מה שקורה כאן. אנחנו חייבים לברוח מפה, ולספר הכל למשטרה. חייבים לעצור אותו”.
“אורן….” אמא נאנחה. “אתה טועה. זה לא העניין”.
“אבל, איך את מסבירה את זה? המגרפה, הדם, העצמות? המנגל כל חודש?”
“ילד שלי”, הגתה אמא בשקט, “קיוויתי שתגיע לגיל שמונה עשרה לפני שנצטרך לספר לך”.
“לספר לי מה?”
אמא נראתה פתאום עייפה כל כך. היא נשענה אחורה ועצמה עיניים, נאנחה חרישית והמשיכה לדבר בעיניים עצומות.
“אתה זוכר שנסענו לכרתים? לבר מצווה שלך?”
“כן”.
“זוכר שהיית חולה שם? קדחת מחום גבוה במשך יומיים”.
“כן, אני זוכר. אבל אחרי היומיים האלה הכל עבר והרגשתי יותר טוב. ואז הלכנו למוזיאון בהרקליון…”
“משהו קרה לך”, נכנסה אמא לדברי, “לא סתם עלה לך החום.”
האזנתי בדממה מוחלטת. אפילו ציפורי השחר, כך היה נדמה, השתתקו כדי להקשיב לסיפור של אמא.
“ערב לפני שחלית, נסענו לאכול ארוחת ערב בכפר קטן. היה כל כך יפה שם, שהחלטנו לטייל קצת אחרי הארוחה. אבא ואני הלכנו עם נעמה בין עצי הפרי, ואתה התקדמת מהר יותר לפנינו. פתאום שמענו אותך צורח. מיהרנו לשם, וראינו יצור פרוותי מוזר תוקף אותך. רצנו אליו בצעקות, והיצור ברח, והשאיר סימן נשיכה על הכתף שלך.”
הציפורים עדיין לא העזו לצייץ. גם אני לא.
“בעלת המסעדה שמעה את הצעקות ובאה למצוא אותנו. היא אמרה לנו להשכיב אותך במיטה אצלה בבית, והביאה אחד מזקני הכפר לדבר איתנו. הוא סיפר לנו מי נשך אותך. היצור הזה לא היה סתם חיית פרא. הוא היה אדם זאב”.
השתנקתי.
“אני יודעת. זה מוזר. תקשיב לי. ראינו שאתה מתחיל להשתנות. להצמיח פרווה, לנהום כמו כלב. הזקן לקח סכין, חתך לעצמו את כף היד, ונתן לך לשתות את הדם שלו. איכשהו, זה הרגיע אותך. תוך כמה דקות, הפרווה נעלמה וחזרת להיות ילד רגיל. הזקן אמר לנו, ‘הוא יקדח עכשיו מחום יומיים, אבל לא יהפוך לאדם זאב. אבל אתם חייבים לשים לב, אם הוא לא יקבל באופן קבוע בשר אדם, החלק שבו שהפך לאדם זאב ירעב למוות, וימית גם אותו’. שאלנו אותו מה אפשר לעשות. הזקן הסביר שהנשיכה של אדם זאב גורמת לצמיחה של קיבה שנייה, שחייבת להתמלא באוכל של אדם זאב לפחות פעם בחודש, אחרת היא מתחילה לאכול את כל הגוף מבפנים”.
אמא נאנחה, משכה אותי אליה והשעינה את ראשי המסוחרר על כתפה. היא נשקה למצחי החיוור והמשיכה.
“פעם בחודש, אנחנו דואגים למלא את הקיבה הרגילה שלך, ואז לתת לך לטעום בשר אדם. ברגע שאתה טועם אותו, אתה מתחיל לעבור את השינוי לאדם זאב, ואז אנחנו מאכילים אותך במספיק בשר אדם כדי למלא את הקיבה השנייה. הראשונה חייבת להיות מלאה לפני השנייה, אחרת הקיבה של אדם הזאב תשתלט עליך וכבר לא תוכל לחזור ולהיות בן אדם. דוד אמציה אוהב אותך. הוא עשה את מה שעשה כדי שלא תמות. הוא אפילו הכין עמודים מיוחדים בגדר עם שרשראות בבטון, כדי שנוכל לקשור ולהאכיל אותך בצורה בטוחה. אל תכעס עליו”.
רוח בוקר קרירה גרמה לדלת המחסן לנוע בחריקה חרישית. ציפור אחת העזה לצפצף, ושכנתה השיבה לה בסלסול חינני. מעט מעט חזרתי לנשום.
“אבל, אמא… איך זה שאף אחד אף פעם לא שם לב שנעלמים אנשים בכל חודש? זה יישוב קטן, אבל בכל זאת…”
“דווקא היו איזה שניים-שלושה ששמו לב”.
“נו, ו…?”
“נו, ו…” משכה אמא בכתפיה, “הם היו לך מאוד טעימים”.
התבוננתי באמא, והיא החזירה לי מבט בעיניים מחייכות. ישבנו כך במשך דקה ארוכה, וגוש גדול ומציק במיוחד התחיל להכאיב לי בגרון. מה עשיתי למשפחה שלי?
“אמא?”
“מה, ילד שלי?”
“אחרי כל מה שקרה לי… איך אתם עוד יכולים לקבל אותי? הפכתי ליצור מגעיל, חיה רעה”.
שתי דמעות חמות התגלגלו על לחיי.
“אני כבר לא אורן. אני מפלצת”.
“מה זאת אומרת מפלצת? אתה בדיוק מי שהיית תמיד. אתה הבן שלי ושל אבא שלך, ואח של נעמה, ובן דוד של אדווה וגל, והאחיין של אמציה וציפי. ואנחנו אוהבים אותך, כמו שאתה. אם אנחנו יכולים, גם אתה יכול”.
דמעתי עוד קצת, והפעם לא היה אכפת לי בכלל, הנשיקה על הלחי. לאט לאט, הגוש שבגרון הלך והתפוגג.
אמא קמה על רגליה, התמתחה ופיהקה שוב. “האוויר פה נפלא, נכון? אבל עדיין קצת קריר. אל תשב בחוץ יותר מדי, טוב? בוא בחזרה פנימה, עוד מעט נכין ארוחת בוקר”.
“טוב, אמא”. ליטוף אחרון לשיערי, ואמא הלכה לכיוון הדלת ונבלעה בתוך הבית.
נשארתי לשבת עוד דקות ארוכות, מביט אל האופק ומהרהר. אדם זאב… שתי קיבות… מגרפה… עצמות… כדי שאוכל להמשיך לחיות כמו שאני.
חיוך אדיר הופיע מעצמו על פני, מאוזן לאוזן. אורן פרקש, המשפחה שלך היא המשפחה הכי נפלאה בעולם. עכשיו תיכנס פנימה ותעזור להכין ארוחת בוקר.