אחת ולתמיד

הכול התחיל בבית החולים לחולי נפש, יום לפני השחרור שלי.

אשפזתי את עצמי חודש קודם לכן, אחרי שדיכאון ממושך הוביל אותי לניסיון התאבדות. אני זוכרת בחדות את הרגע שהתעוררתי, בבוקר שלאחר הניסיון הכושל, וראיתי את אמי יושבת לצד מיטתי, עיניה נוצצות מדמעות וכתפיה רועדות. נמלאתי אשמה על כך שחולשתי כמעט והביאה לכך שהאישה העדינה הזאת תאלץ לקבור ילד נוסף. על כך שכפיתי על אמי את החזרה לבית החולים הזה, המעורר זיכרונות כאובים רבים כל כך.

“היי אימא” אמרתי בקול רך.

“היי” היא אמרה, חצי צוחקת חצי בוכה.

היא חיבקה אותי בחוזקה, כמעט מכאיבה לי.

“אל תדאגי אימא. אני לא הולכת לשום מקום, אני לא הוא,” הבטחתי בעודי מלטפת את שערה.

אתם מבינים, לבית החולים הזה הגענו, אני והיא, לאחר ניסיון ההתאבדות של אחי מיכאל. ניסיון התאבדות, שבניגוד לזה שלי, צלח. אחי, אחי הצעיר נפטר. אחי, שנשאתי על ידיי בהיותו תינוק, אותו לימדתי לשיר ולקרוא. הילדון המתוק שהיה למתבגר מסוגר ששערו השחור מכסה את עיניו. אחי הותיר אחריו רק מכתב קצר, לקוני, ואת הבית, בו למזלי כבר לא הייתי צריכה להתגורר, ריק.

אך מהריק שנפער בתוכי לא יכולתי להתחמק. הוא בלע הכול, עד שלא נותר בי עוד רצון להתעורר לשחר יום חדש.

בכל מקרה, לאחר אותו הבוקר בבית החולים אשפזתי את עצמי. במהלך החודש ששהיתי באותו מקום עגום, בית החולים לחולי נפש, היו לי עליות ומורדות, ימים קשים וימים בהם לא יכולתי לקום מהמיטה או לאכול, אבל נאחזתי בחיים ובאמי. באיטיות, מצבי החל להשתפר.

יחד עם הטבת מצבי, גבר בי הרצון לצאת מהחורבה המטה ליפול, ולשוב לביתי ולעבודתי בחברת הייטק קטנה. סיפרתי למטפל שלי על רצוני, והוא אישר שגם לדעתו אני מוכנה לשוב לחיי. שלחתי בקשה לוועדת השחרור, וכך אנו מגיעים ליום השחרור שלי.

ישבנו אז בחדרי, אני, אמי, והמטפל שלי, ד”ר דן און. הוא פתח את פנקסו , עיין בו רגע על מנת לרענן את זכרונו בפרטי אשפוזי, והודיע לי בשמחה על כך שוועדת השחרור אישרה את בקשתי. היה לו כמו תמיד חיוך חביב על פניו, שהעיד על נחישותו להישאר אופטימי, גם בגיהינום בזעיר אנפין ההוא. לבית החולים הזה, ובעיקר למחלקות הסגורות, היו מגיעים רק המקרים הקשים ביותר.

“לעיתים רחוקות אני זוכה לשחרר מטופל בלב שלם,” הוא אמר, מניח את הפנקס המיטה. לאותו ניכרה לפתע על פניו, אך הוא שב ומתח עליהן את החיוך מיד.

“אבל את אחד מהאנשים האחראים ביותר שפגשתי, בעבודתי ומחוצה לה. לכן, לא נותר לי אלא לברך אותך על זה שעברת את התקופה הקשה, ולהניח לך להמשיך את המאבק מביתך. ” הוא לחץ את ידי, ואמי הודתה לו וחיבקה אותי בהתרגשות. ביקשתי ממנה שתיתן לי כמה דקות לבד, להיפרד מהחדר ומהתקופה הזאת בחיי. נשכבתי על מיטתי, והבטתי בפעם האחרונה בתקרה הלבנה שביליתי שעות כה רבות בבהייה בה. לפתע תפס את עיני כתם צבע בזווית העין – דני שכח את הפנקס שלו.

קרבתי אליו. ידעתי שהמעשה הנכון יהיה להשיב את הפנקס לבעליו, אבל הכותרת שנכתבה באותיות מודגשות משכה את עיני. התחלתי לקרוא.

ענבל ר’ – חדר 120

גיל: 17

תיאור מקרה: הזיות קיצוניות, אי תקשורת עם העולם החיצוני, פעילות קדחנית. מסוכנת לעצמה ולסביבתה. חרדה תמידית

26.7 – אין תגובה להעלאת המינון.

29.7 – אין תגובה להעלאת המינון.

7.8 – אין תגובה.

14.8 – אין תגובה.

19.8 – אין תגובה.

ורשימת התאריכים נמשכה עוד ועוד.

התקתי עיני מהיומן. תיאור המקרה זעזע אותי, ויותר מכך זעזע אותי גילה של המטופלת, הקרוב כל כך לגילו של מיכאל.

צירוף המקרים המשונה הזה הספיק בשביל לקשור אותי לנערה שמעולם לא ראיתי, ובשביל ליצור דחף עז, שכמותו לא חוויתי זה זמן רב, לפגוש אותה.

ידעתי שחדר 120 נמצא במחלקה הסגורה, לפי שיטת המספור בבית החולים, ושהותי הארוכה במקום העלתה בי רעיון כיצד אוכל להעיף מבט בנערה. ידעתי שהחדרים 100 עד 300 נמצאים בקומת הקרקע, וכן שבכל שורת החדרים 100-200 יש חלונות גדולים הפונים לחלקו החיצוני של הבניין. חסומים כמובן, ובלתי ניתנים לשבירה. ואולם, שקופים – מזלי שיחק לי. יצאתי בזריזות מהחדר, מותירה את חפציי מאחורי.

החלונות התגלו כמעט גבוהים מדי עבורי. ובכן, זה היה צפוי – הם לא יועדו לצפייה מבחוץ. בחנתי את סביבתי, וגיליתי סלע גדול למדי במרחק כמה מטרים ממנו. בכוח שלא ידעתי בנמצא בי, הרמתי את הסלע והנחתי אותו ליד הקיר. סוף סוף עובדת היותי גבוהה בכעשרה סנטימטר מהאישה הממוצעת הועילה לי –הסלע סיפק לי כמעט את תוספת הגובה לה הייתי זקוקה בשביל להציץ מבעד לחלון. הסתכלתי שוב סביבי והבחנתי בקרש. כחלק ממה שעתיד להתברר כרעיון גרוע ביותר, הצבתי אותו על הסלע ונעמדתי בחוסר יציבות. נאחזתי במסגרת החלון והעפתי מבט בחדר.

נערה, שערה הארוך קלוע בצמה, ישבה בגבה אלי על רצפת החדר וציירה. הרצפה כולה הייתה מכוסה בשרטוטים וקשקושים, מהם אומנותיים ממש.

פתאום, הקרש נשבר. הנפילה לא הייתה כואבת בכלל, אך הרעש שנוצר היה חזק כל כך עד כדי כך שנדמה שהנערה שמעה אותה אפילו מבעד לחלון חסין הרעש – היא נפנתה לאחור, וחיזיון השלווה נעלם כלא היה.

בקפיצה היא קרבה אל החלון ונצמדה אליו, דופקת עליו בטירוף חסר מעצורים. שרטה את הזכוכית הקרה, בדחיפות שהזכירה חיה שנושכת את רגלה בשביל לחלצה ממלכודת הציידים. היא זעקה לעברי, ופיה שנפער באימה פיצה על אי מעבר הקול דרך החלון. התקרית כולה נמשכה וודאי לא יותר מחצי דקה, כשכמה אחיות ורופא פרצו לחדר והצמידו את הנערה האומללה למיטה. לאחר שתרופות ההרגעה הרדימו אותה, הרופא פנה לעבר החלון והביט מטה בחשדנות. מיהרתי להיצמד לקיר, ולמזלי הוא לא הבחין בי. נשמתי נשימה עמוקה, אסירת תודה, ומיהרתי לחזור לחדרי. הותרתי את הפנקס, סגור, כמובן, על מיטתי הלבנה, ונפרדתי מהחדר בפעם האחרונה.

צעדתי לעבר המכונית, בה חיכתה לי אמי, קצרת רוח אך מעט.

חזרתי לחיי, לעבודתי, לביתי. אמי הציעה לי לשוב לגור איתה, אך לאחר כל הזמן שביליתי במגורים המשותפים במחלקה הפתוחה רציתי יותר מכל את השלווה שבמגורים לבד, ואמי, שזיהתה את נחישותי מימים ימימה, קיבלה את החלטתי.

עמיתי קיבלו אותי בשמחה רבה בעבודתי. אומנם, נאמרו כמה הערות שהפגינו בורות נוראית, אבל בסך הכל החזרה עברה בצורה טובה הרבה יותר משיכולתי לקוות.

מספר שבועות מאושרים יחסית עברו, ואז סיוט ממנו התעוררתי מזיעה ורועדת, הזכיר לי את הנערה שראיתי. מבטה חזר לטרוד את מנוחתי, ובעיקר העובדה שנראה לי מוכר משום מה.

בוקר שבת אחד, החלטתי לפסול פתרון שנראה לא סביר בעיני, אך אפשרי. פתחתי את ספר המחזור של אחי. אמי, לאחר סוף השבעה, החלה לפנות את חפצי אחי. היא רצתה להשליך את הספר לפח, אך לא יכלה להכריח את עצמה לוותר לתמיד על התמונות האחרונות שבהן בנה נראה מאושר. לכן היא ביקשה ממני לשמור עליו, ואני, שידעתי את גודל הכאב עימו היא מתמודדת, הסכמתי. לא פתחתי אותו מאז.

את יום השבת העברתי בניסיון לעכל את הגילוי המוזר.

במהלך הימים הבאים, אזרתי אומץ ולבסוף חייגתי למספר שהיה כתוב בספר המחזור – מספר הטלפון של הנערה, ענבל.

“הלו” נתלה קולי באוויר.

“שלום” ענה לי קול נשי נמרץ.

” אני שיר, אחות של מיכאל, שלמד בכיתה עם ענבל.”  אמרתי, מבוישת מעט.

“כן, אני זוכרת את מיכאל. הוא היה מגיע אלינו הרבה – הם היו חברים טובים, הוא והבת שלי” הקול הצלול נשבר מעט במילים האחרונות.

המשכתי: “אני מצטערת, אני גרועה בדברי פתיחה, אגש ישר לעניין – את מבינה, במהלך החודש האחרון הייתי מאושפזת בבית חולים…”

היא חתכה אותי באמצע דבריי: “לא משהו רציני, אני מקווה”.

“בית חולים לחולי נפש”, השלמתי.

“אני מבינה” היא אמרה, קולה מרצין לפתע.

“ובמקרה גיליתי שגם ענבל מאושפזת באחת המחלקות…..”

היא קטעה אותי שוב: “תראי, אני עסוקה עכשיו. אם את רוצה לדבר, תבואי אלינו מתישהו לארוחת ערב. בעצם, למה לא מחר? כן, אם את רוצה לדבר, תבואי מחר בשבע, לא יהיה שום דבר רציני – רק אני ובעלי, הכתובת שלנו היא רחוב הנרקיס 7″ ובמילים האלה היא סיימה את השיחה, לא מותירה לי זמן לענות.

למחרת, העברתי בקושי את שעותיי בעבודה בקושי, ויצאתי מוקדם ככל שהתיר לי מצפוני. הספקתי אפילו לקפוץ לחנות ולקנות עוגה עבור ארוחת הערב.

בשעה שבע בדיוק דפקתי על דלת הבית, בית פרטי קטן וישן. אישה נמוכה, שתלתליה האדומים מקפצים בכל צעד מצעדיה הזריזים, פתחה את הדלת.

“את מהדייקנים, אני מבינה” אמרה, חיוך קל, ענייני, על שפתיה.

“האמת שלא, אני דווקא מהמאחרים הנצחיים. אבל הסקרנות הצליחה לגרום אפילו לי להגיע בזמן”, הכרזתי.

“אז בואי, תיכנסי” היא פתחה את הדלת לרווחה, חושפת מסדרון צר, ורצפה מכוסה שטיח בלוי.

המסדרון נפתח אל סלון לא גדול, שנדמה צפוף אף יותר בגלל שולחן העץ הכבד שנדחס לתוכו. גבר כבן ארבעים היה שרוע על הספה, עיתון בידו.

האישה העיפה בבעלה מבט קצר וקראה “תרים את העיניים, אלישע, ותוריד את הרגליים מהספה. יש לנו אורחת”. הבעל לא נראה מוטרד כהוא זה מנוכחותי, ובכל זאת התיישר, הניח את העיתון באנחה קלה, והסיר את משקפיו. בעוד אשתו מניחה את העוגה במקרר, הוא לחץ את ידי בידידותיות, בוחן אותי בקפידה.

“דיכאון?” שאל.

“כן” עניתי, מופתעת. “איך ידעת? בדרך כלל אפילו לקרובים לוקח חודשים ושנים לשים לב.”

“אשתי סיפרה על האשפוז שלך, ואני מניח שאני רגיש יותר מרוב האנשים לדברים האלה – יש לי היסטוריה משפחתית עשירה. אגב, אני אלישע, ואשתי, שוודאי לא הציגה את עצמה, היא זיווה”.  פיזור הנפש החברי בו דיבר כמו ניסה ללא הצלחה להסוות את מבטו החודר.

התיישבנו לשולחן, ושפע האוכל וצבעוניותו עמדו בניגוד לדירה הקודרת והדחוסה.

האווירה הייתה מתוחה למדי. השתיקה הופרה רק על ידי משפטים כגון: “תעביר בבקשה את המלח”, ו – “תפוחי האדמה פשוט מצוינים”. לבסוף, כשכולם אכלו לשובעה, נשענה זיווה אחורה, ושאלה: “שיר, מה את מחפשת בעצם? למה באת?” היא לא הייתה גסת רוח ממש, אך גם לא ניסתה להסתיר את העובדה שנוכחותי מכבידה עליה.

“אני לא ממש יודעת בעצמי. פשוט, אני לא יכולה להפסיק לחשוב על צירוף המקרים המוזר הזה, שאחי והבת שלכם חלו בקרבה כזאת, וקיוויתי שאולי תוכלו לשפוך אור על העניין. זה הפך לאובססיה ממש אצלי, ” עניתי בחוסר ביטחון.

“טוב, אנחנו יכולים לנסות לעזור, אני מניח,” אמר אלישע, מביט באשתו בשאלה. היא שחה בכתפיה.

הוא קיבל זאת כאישור ופתח בדבריו: “ראיתי את אחיך בפעם הראשונה לפני שנתיים. זה היה בתחילת שנת הלימודים, כמה שבועות לאחר שעברנו לכאן. הוא וענבל נראו מיודדים מאוד, בילו יחד כל הזמן.”

“כזה ילד מתוק” קראה זיווה, שלא יכלה להתאפק עוד. “הוא היה נשאר אצלנו מדי פעם לארוחת ערב, ואכל המון, כראוי לגילו. אבל תמיד כל כך בנימוס, בביישנות כזאת. שמחתי כל כך שענבל מצאה לה חבר כזה. הייתה אפילו תקופה שחשבתי שיש ביניהם משהו רומנטי, הם התחילו להתגנב מהבית בשעות שבהן ענבל נהגה קודם להודיע לי ברוגע שהם יוצאים, ולהחליף לחישות ומבטים כשחשבו שאני לא שמה לב.”

כן, גם אני נזכרתי בתקופה הזאת. אימא החלה לדאוג שמא מיכאל הסתבך במשהו רציני. השקיות שתמיד התבלטו כנגד עורו הבהיר גדלו, אך החיוך הנדיר שלו החל להופיע לעיתים תכופות יותר.

“ואז חל קרע. מיכאל הפסיק לבוא. ענבל הסתגרה בחדר, בקושי ירדה לאכול. בהתחלה אני ואלישע ניסינו לדובב אותה, אבל בסוף החלטנו לתת לזמן לעשות את שלו. כעבור שבוע, אחיך התאבד. דאגתי לענבל, אך היא לא הגיבה כמעט – בדיעבד אני מבינה שזה היה תסמין של המחלה, ובאמת, שבוע אחרי הלוויה היא עברה את ההתקף הפסיכוטי הראשון. היא נעלמה פתאום מהבית, ובגלל שדאגתי לה ממילא, לא חיכיתי הרבה זמן לפני שהלכתי לחפש אותה, וטוב שכך – אחרת הייתי עלולה להגיע מאוחר מדי. מצאתי אותה מדממת, על הרצפה. היא דקרה את עצמה בסכין מטבח גדול שאחזה בידה. מאז היא לא חזרה לעצמה. הרופא חושב שכנראה היא הזתה משהו, אבל איש חוץ מענבל לא יודע בביטחון, ולאור מצבה, יכול להיות שהיא לעולם לא תוכל לספר לנו” זיווה סיימה באנחה. בעלה ניסה לחבק אותה אך היא הדפה את ידיו בנחישות.

“כן, עכשיו כשאני חושבת על זה, זכור לי מקרה כזה. זה אפילו דובר אז די בהרחבה בחדשות, לא?” מלמלתי.

“כן, הם כל מני מומחים קשקשו, וראיינו הרבה ילדים מהשכבה ומבית הספר, שהתעלמו ממנה במקרה הטוב כשהייתה בריאה. הצביעות הזאת כמעט הביאה אותי ואת זיווה לבית החולים גם כן” הוסיף אלישע.

“אל תתחיל אפילו” סיננה אשתו.

“אבל זיווה, לא אמרו אז שהיא נמצאה בבית נטוש? אני זוכרת שהיו הצעות להרוס אותו, אבל בסוף ירדו מהרעיון. איך ידעת לחפש אותה שם?”

פניה, שהשנה האחרונה חרטה בהם קמטים, נמלאו אשמה. “עקבתי אחריהם,” פלטה לבסוף. “דאגתי לה, להם, הם היו כל כך צעירים, חסרי עכבות. אז פעם אחת, הלכתי אחריהם אחרי כשהם יצאו. הם היו כל כך מרוכזים זה בזה, שלא התקשיתי בכלל להסתתר מפניהם. הם התנשקו, בלהט רב יותר מכפי שאם רוצה לראות. ואז הוא אחז בידה ומשך אותה, והיא צחקה ורצה אחריו. רדפתי אחריהם, מהר ככל שיכולתי, וראיתי אותם נכנסים לבית הזה. לא ידעתי מה לעשות!” היא זעקה, חופנת את ראשה בידיה. הפעם לא התנגדה לחיבוקו המרגיע של בעלה. היא נשמה נשימה עמוקה, והמשיכה: ” לבסוף החלטתי לחזור לבית. לא יכולתי לסבול את המחשבה שענבל תשנא אותי או תבוז לי אם אתעמת איתה באותו הרגע. העדפתי שתעשה משהו שאולי תתחרט עליו לאחר מכן, ולא לסכן את מערכת היחסים בינינו. איזה מין אמא אני?” סיימה, מנגבת את דמעותיה.

“יקירה,” ניחם אותה בעלה ברוך “כל ההורים הטובים חוטאים לפעמים ביותר מדי אהבה לילדיהם. אם מידת האהבה הייתה מושלמת תמיד,  לילדים לא הייתה שום סיבה למרוד. ובלי ילדים מורדים איפה היינו? לא היו לנו דמוקרטיה, רוקנרול או מדינה. חוץ מזה, אני סומך על הבת שלנו, יש לה, היה לה” תיקן את עצמו “היגיון בריא. והיא הייתה נחושה ועצמאית מאוד, בדיוק כמוך, ואם היית מנסה לעצור אותה רק היית מקלקלת את השבועות המאושרים האחרונים. בוודאי שלא היית מונעת את המחלה”.

“בכל מקרה, כשהיא נעלמה הייתה לי תחושת בטן חזקה מאוד. רצתי ישר לבית ההוא, ושם גיליתי אותה מדממת על הרצפה. התקשרתי לאלישע, בהיסטריה מוחלטת, והוא קרא לאמבולנס שפינה אותה. למזלנו, שום כלי דם משמעותי לא נפגע. היא איבדה הרבה זמן, אבל הצליחה להתאושש, הלוחמת שלי. אבל גם אחרי שהתעוררה, היא לא שבה לתקשר. היא נראתה כל כך מפוחדת ונואשת, ועם זאת מלאת נחישות להילחם, להילחם בהם, בשדים שלה. אשפזו אותה בבית החולים במחלקה סגורה, אבל מצבה לא השתפר מאז. הרופא כמעט ונואש, הוא אומר שזה מצב פסיכיאטרי נדיר. אבל זה המצב” אמרה, רוח הלחימה של בתה ניכרת גם בה.

ישבתי דוממת במשך כמה דקות, מכבדת בשתיקתי את הכאב העצום הזה, את חוסר האונים הזהה לזה שלי. לבסוף, שאלתי: “תוכלי לקחת אותי אל הבית?”

“חשבתי שזה מה שתבקשי” ענתה זיווה. “כן, אני אקח אותך, אבל ברשותך, לא אכנס לשם. המקום הזה עדיין עושה לי צמרמורת.”

לחצתי את ידו של אלישע לפרידה, “תודה” מלמלתי. הוא חייך אלי בידידות, וחיוכו היה זהה לחיוכה של ביתו.

יצאנו, אני וזיווה, והלכנו בשתיקה, זו לצד זו, חולקות את משא הסבל בינינו, עד כמה שניתן לחלוק סבל. הרחובות החשוכים נדמו כמשתתפים בצערנו גם כן. לא פסענו זמן רב בטרם הגענו לבית צר וגבוה, עשוי בטון ומכוסה בכתובות גרפיטי.

אם כי, אם אקרא לחורבה הזאת בית, יהיה זה בגדר הגזמה פרועה. היו אלא אך ארבע  קירות וגג. אף שבחוץ עוד נותר אור (זה היה קיץ), בתוך הבית החשכה הייתה כמעט מוחלטת. האור המועט שחדר לבית האיר על הרצפה המכוסה לשלשלת ולכלוך. הייתה לי תחושה משונה כי אני לא לבד.

“יש פה מישהו?” קראתי.

“הוא, הוא” ענו לי ההדים.

“אני כאן לבד? הלו?”

“לא, לא” הם לעגו.

הייתי מוכרחה להסכים עם זיווה. היה בבית הזה משהו מצמרר. כדי להתגבר על הפחד שעלה בי, התחלתי לשיר. בהתחלה בשקט,  “יש לי עין אחת אדומה ועין אחת צהובה” המהמתי את השיר “דם על הים” של אלג’יר, שיר שליווה אותי לאורך כל כך הרבה שנים, בגיל ההתבגרות, ואז שוב, בתקופת הדיכאון שלי. את המילים “בלי נשימה, הפעם לא נכנע” כבר זעקתי.

קול עייף בקע מהפינה: “את לא צריכה לצעוק כל כך. זה עושה לי כאב ראש”. קפצתי במקומי, וחיפשתי את מקור הקול. צעיר צנום שכב, מכורבל כעובר במרחק כמה מטרים ממני. הג’ינס המהוה שלו והחולצה האפורה התמזגו עם האבק ושאר פגעי הזמן שכרסמו בבית, כך שלא התפלאתי שלא הבחנתי בו מוקדם יותר.

“אוי, אני מצטערת. זה היה גרוע עד כדי כך?” שאלתי בהיסוס. הצעיר פקח את עיניו והתיישב.

“לא, ממש לא. השירה שלך דווקא די סבירה, אבל יש לי שמיעה רגישה מאוד, ויחד עם ההדים במקום הכול נשמע לי מעוות. משום מה, אנשים תמיד מתעקשים לשיר כשהם נכנסים לכאן,” אמר. הוא היה כה צנום, ועיניו היו כה עצובות, כמו חתול רחוב אנושי.

“אלוהים, ומה אתה עושה כאן ‘בדרך כלל’? זה לא נראה כמו מקום נעים במיוחד לבלות בו” תמהתי.

הנער צחק. זה לא היה צחוק נעים, על אף צלילו הצלול. “אלוהים, איפה?” שאל, מפנה מבטו לגג, “לא, אלוהים לא ביקר אצלי כבר הרבה זמן. אתה תמיד מוזמן, בכל אופן, ידידי הותיק” קרא. הוא הוריד מבטו חזרה והוסיף: “תאמיני לי שאם זה היה נתון לבחירתי, לא הייתי ‘מבלה’ פה. אבל זה הבית שלי”.

“אתה לא חושב שאדם בוחר לו את ביתו?” קבלתי על דבריו.

“הצב בוחר את הבית או שהבית בוחר את הצב, בכל מקרה הוא נושא אותו על הגב” מלמל בהיתול.

שמתי לב שהנער המרופט הזה ניחן בגינונים של ליצן חצר, ובמסכה מורכבת פי כמה.

נזכרתי לבסוף לשאול אותו לשמו.

“קין” הוא אמר, חיוך זאבי נמתח על פניו.

“קין?”

התעוררתי לקול ציוצן של ציפורים. שכבתי, קלילה, תחת ליטופן של קרני האור. לפתע, שב אלי זיכרון ליל אמש, ונראה היה לי לפתע שהאור כמו התכווץ והקולות הנעימים עומעמו. ההדים והקול העגום של קין צפו ועלו בדמיוני בחדות. משותקת, המשכתי לשכב עד שצלצול טלפון שחרר אותי מהקיפאון.

זאת הייתה אמי. היא הזמינה אותי אליה, וכשסירבתי, שאלה אם אני בסדר. מאחורי שתי המילים האלה, “הכל בסדר?” יכולתי לשמוע איך סוער ים של דאגה אמהית. “כן” עניתי, נאלצת לשקר כדי שלא אפחיד אותה. היו לי הרבה תכניות עבור השבת הזו -  בזמן הדיכאון נטשתי את רוב העיסוקים שלי ובשבתות האחרונות התחלתי לשוב אליהם. ואולם, בשבת הזו רק בקושי הצלחתי להקים את עצמי בשביל להכין ארוחת בוקר. נכנעתי לפיתוי, והתיישבתי לאכול מול הטלוויזיה. זאת, כמובן, הייתה טעות ואני נותרתי לבהות בה כל היום, ממלאת את החלל שבי בעוד ועוד חול. ערימות של חול. היום הזה בהצטרף לשורה ארוכה של ימי חול, ימי ריק שנצרבו ביומן חיי.

בערב קרעתי את עצמי מעל הספה ויצאתי לריצה, כמו שנהגתי לעשות בתקופת התבגרותי. היה לי קשה, השרירים שרפו והריאות עוד יותר. בלי משים, בעודי מתמודדת עם הכאב, רגליי נשאו אותי חזרה לבית הנטוש.

הפעם, קין היה ער. הוא ישב על הרצפה המטונפת, ובידיו כלי מיתר מוזר, דמויי נבל. הוא פרט עליו מנגינה מוזרה וזימר מילים בשפה משונה שלא שמעתי מעודי. מנגינה מהפנטת בכאוס שבה, בהיעדר המקצב וההרמוניה. כמו דוד המלך בהיותו נער המנגן לפני שאול, הוא היה שקוע רובו ככולו במלאכתו. אך הנער שניצב היה ניגוד חריף לנער האדמוני שעמד, חסר פחד, בפני מלך שביקש לכלותו.  הוא היה הפחד עצמו. אצבעותיו פורטות על חשכה טהורה, צועקות אותה, מבכות אותה. גם את החושך, כנראה, צריך לפעמים לצעוק.

כשהוא סיים והפנה את מבטו לעברי, גיליתי להפתעתי שלחיו מכוסות דמעות.

כמו קורא את מחשבותיי, הוא לחש: “גם הפחד בוכה לפעמים. את יודעת עד כמה הוא בודד? כולם בורחים מפניו. ואלה שאינם בורחים, תמיד מתים מהר מדי”.

המילים היו לועגות כמו תמיד, אך העצב שבקולו הסיר מעליהן את העוקץ.

בטרם הספקתי לשקול את מעשיי, קרבתי אליו ונשקתי לו על לחיו. הוא עמד המום רגע, ואז הפנה את סנטרו מעלה ונישק את שפתיי. שפתיו היו חמות, אך ניתקתי מעליו במהירות, נבוכה. ואז נישקתי אותו שוב, נשיקה קצרה, ורצתי חזרה לביתי.

במשך שבוע הצלחתי להתרחק מבית הבטון, אך בשבת שלאחר מכן נכנעתי שוב לכוח המשיכה שלו ושל דיירו המשונה.

הפעם קין ציפה לי. הוא ישב על פוף שהיה מלוכלך כמעט באותה מידה כמו הרצפה. הוא הרים את עיניו לעברי, ואמר: “היית מאמינה שמישהו רצה לזרוק את הדבר הנהדר הזה?”

“לא, אני בטוחה שכל האנשים הנורמליים רוצים שק מזוהם בתוך הבית שלהם” השבתי.

“מזוהם מזוהם, אבל נוח כמו כס מלכות. ותאמיני לי, יצא לי לשבת על כמה כאלה.”

צחקתי והשיחה זרמה הלאה, עד שניסיתי לשאול אותו לגבי השיר ששר בפעם הקודמת.

“אי אפשר לתרגם אותו” הפטיר. “את השפה הזו אפשר ללמוד רק בגיהנום”.

עזבתי את הנושא, הרגיש בבירור. דיברנו עוד זמן מה, התנשקנו, ואז שבתי לביתי.

הדברים נמשכו כך במשך כמה שבועות. במשך השבוע עבדתי, דיברתי עם אמי והשתדלתי להחזיק מעמד עד סוף השבוע. השבתות הקדחניות היו של קין. השיחות בינינו היו מרתקות תמיד, עד שהייתי שואלת אותו על עברו או מציעה לו לצאת לטייל בחוץ. אז היה מתכנס בעצמו ואני ידעתי שהמפגש נגמר.

פעם אחת הגעתי ומצאתי אותו בוכה, מכורבל כעובר על הפוף. ניסיתי לשאול אותו מדוע, אבל הוא שתק. הפעם, לא יכולתי להרפות. לא יכולתי עוד לסבול את התחושה הזאת, את הסכין המסתובבת בתוכי, את מחסום הכאב שבינינו. המשכתי ושאלתי, עד שהוא התנפל עלי: “את רוצה? את באמת רוצה לדעת? אז אני אראה לך“!” הוא קרא, קולו כצליפת שוט על בשרי החשוף. ניסיתי לפייס אותו, אך עיניו כבר האפילו. הוא אחז בידי, ולפתע חשכה צנחה עלי.

קרן אור הפציעה, גוברת על החשיכה. תמונות החלו לחלוף מול עיני..

תמונה ראשונה:

שני נערים צועדים בשדה, צוחקים. הבוגר מבניהם מניח ידו על כתפו של אחיו.

תמונה הבאה:

שני גברים צעירים מקריבים קורבן לדמות שאינה נראית לעין. הגבר הראשון, הצעיר יותר, נושא ביודי טלה רך בשנים, והשני נושא בידיו אשכול ענבים בשל, סגול.

הדמות הנסתרת מרעימה בקולה בשפה שאינה מובנת לי, אך נימתה ברורה. גבר אחד בורך, השני לא. אח אחד, אני מתקנת את עצמי כשאני מבינה באיזה סיפור אני צופה.

כעת אני יודעת מה תהיה התמונה הבאה.

שדה ריק. האח הבוגר מטיח דברים באחיו, מוצף קנאה וזעם. האח הצעיר, סלחן כתמיד, מנסה לפייסו. האח הבוגר מעמיד פנים כסולח, אך ידיו המושטות לשלום הופכות במהירות לכלי הרג כאשר הוא חונק את אחיו.

תמונה חדשה:

גשם ניתך על האדמה, מכה בגבר הכורע על ברכיו. הקול רועם שוב מדבר, ולפעמים הגבר עונה לו.

קללה נאמרת. על הגבר נגזר לנדוד לנצח. אך גרוע מכך, ניתן לו כוח אדיר, נורא. הכוח לשאת עמו את הכאב, האימה והחורבן בכל אשר ייפנה. הכוח יגן עליו, כי איש לו יוכל להילחם בחזיון הביעותים שיראה בדמות הגבר הזה, אך הוא גם ייאבד כל רצון לחיות. יידמה לו כי סיוטו הנורא מכל יתגשם.

התמונות חולפות כעת במהירות. פנים רבות כל כך, מעונות, מעוותות, מיוסרות או פשוט עצובות. לפתע, מופיעות הפנים של אחי. והתמונות כבות.

עמדתי שוב לצידו של קין, פניו מיוסרות. ההבנה הלמה בי לפתע, הנער הבוגר הוא קין. קין שלי הוא הקין ההוא.

שני נערים צועדים בשדה, צוחקים. האח הבכור מניח ידו על כתפו של אחיו.

תמונה הבאה:

שני גברים צעירים מקריבים קורבן לדמות שאינה נראית לעין. הגבר הראשון, הצעיר יותר, נושא בידיו טלה רך בשנים, והשני – הבוגר יותר, נושא בידיו אשכול ענבים בשלות.

הדמות הנסתרת מרעימה בקולה, את דבריה אינני מבינה, אך נימתם ברורה. אח אחד בורך, השני לא.

 

 

 

 

 

ההבנה הלמה בי. הנער הבוגר הוא קין. קין שלי הוא הקין ההוא.

” אתה קין!” לחשתי, מפוחדת עד מוות מהחיזיון בו צפיתי.

“כן, אבל את כבר ידעת את זה.”

“הקין המקורי! הרוצח הראשון!”

“הרוצח הראשון, הפחד, המפלצת, הרמאי, השד, השיגעון, המחלה,” דקלם בקול חסר רגש “ועוד. התארים שלי רבים כמעט כשנות חיי. חלקם הם בשפות שאוזן אנוש לא שמעה מעולם.”

“בגללך אחי מת וענבל סובלתמתה בחייה!”

“בגללי?” שאל, מרים גבה. “אני בחרתי בחיים האלה?” זעק. “אני טעיתי, חטאתי, אני הרגתי את אח שלי, לכל השדים והרוחות, אבל אני לא הרגתי את אח שלך. אני לא הרגתי אותם. אני לא הרגתי אותם. וכבר עשרת אלפים שנה אני משלם, אלפי מאסרי עולם. וזה מגיע לי, ואף יותר מזה. אבל לא הגיע לי, אלוהים,” הוא צרח כעת לעבר השמיים, “וחטאת לעצמך, לחוקיך, אל הרחמים, כאשר גזרת עלי לשאת את מותם של כל החפים מפשע האלה”.

“סליחה” פלטתי, מוצפת חמלה. “זה לא היה הוגן מצדי” אמרתי, ואחזתי בידו. מנסה לנחם אותו.

הוא הניח את ראשו על ברכיי, בוכה כמו ילד. ניסיתי לדמיין לעצמי, איך הוא חי. כל יום ויום במהלך השנים הללו, ללא אם או אהובה או חברים לבכות על כתפם. רק קירות קרים, קירות עץ, בוץ, אבן ובטון להניח עליהם את ראשו. הבנתי למה לא נשא איתו שום חפצים – משא כל הנפשות האבודות שגבו נדודיו, וודאי הכביד עליו עד מוות. ואז עלתה במוחי שאלה מעניינת: “קין, למה אני רואה אותך כמו שאתה? למה אני לא רואה אותך בתור סיוט? בתור שד?”

“אולי את לא רואה אותי כמו שאני,” מלמל, כמו לעצמו. ובקול אמר: “אולי את חסינה – אולי בזכות אח שלך. אולי האל הנדיב החליט שמשפחתך שילמה מספיק.”

הוא נרדם על ברכיי. הנחתי ראשו בזהירות על הפוף והתרוממתי. לפני שיצאתי נתתי בו מבט, נכנעת לתחושה מבשרת הרע שלא אשוב לראות אותו חי.

בפעם הבאה שהגעתי, חיכה לי מחזה מחריד. קין שכב על רצפת הבית, ללא נוע. רצתי לעברו, אבל גופתו כבר התקררה. לצדו שכב בקבוק רעל קטן ומרוקן למראה. נשכבתי על גופתו של אהובי, צרחתי בלי קול. התפלשתי על הרצפה המזוהמת, מכה אותה באגרופיי. ואז הנחתי ראשי על חזהו של קין ונשארתי דוממת. אני לא יודעת כמה זמן שכבתי כך – דקות, שעות או ימים. כשקמתי לבסוף, הבחנתי בכתובת שקין רשם בדם ליד גופו: “אל מלא רחמים, אנא קבל קורבני. הבה לי מזור לנפשי השסועה ולנשמות האומללות שקטפתי“. התחלתי לרוץ.

היום, יום שבת, קין מת. הגופה הקרה שלו שוכבת על הרצפה, ולצדה בקבוק הרעל. סיימתי לכתוב את הסיפור שלי. אני מרימה את הבקבוקון ובוחנת היטב. יש בו עדיין כמה טיפות. כן, זה יספיק. אני מהדקת את אחיזתי סביב בקבוקון הזכוכית, ומכופפת את ראשי לאחור, מוכנה לשפוך את המוות הנוזלי לגופי.

פתאום, הפלאפון שלי מצלצל, מחריד את הדממה. הצלצול מרגיז אותי, לכן אני עונה.

“היי שיר!” מכריז קול נמרץ, מוכר.

“היי” אני משיבה בחוסר ביטחון.

“זאת זיווה, זוכרת אותי?”

“כן, בוודאי, היי זיווה” אני עונה, קולי שטוח.

“אהם, אני מצטערת אם אני מפריעה לך באמצע משהו, פשוט.. זה די טיפשי, בעצם… העניין הוא שחל אתמול שיפור קל במצב של ענבל, וביקשת שאודיע לך” קולה הופך למבולבל, כמגיב על חוסר העניין שבקולי.

“אני שמחה מאוד לשמוע.”

“נתנו לה תרופה חדשה, ניסיונית, ונראה שיש לה השפעה מסוימת. היו לה שעתיים צלולות”. לפתע קולה נמלא רגש: “היא רצתה לראות אותי, ביקשה לראות אותי ואת אלישע. הגענו בשיא המהירות, ויכולתי לחבק אותה,  לחבק את הבת שלי! כל כך הרבה זמן חלמתי על הרגע הזה. דיברנו קצת, והיא אמרה לי: ‘יהיה בסדר אמא, הכל יהיה בסדר’. כמה דקות אחר כך, היא שוב התחילה להזות. היינו חייבים לעזוב, אבל סוף סוף יש לנו תקווה! “

“אין לך מושג עד כמה זה משמח אותי” אני אומרת, בוכה משמחה על החיבוק לו זכתה זיווה, ומצער, על כל החיבוקים להם אמי לא תזכה עוד.

מופתעת מעט מעוצמת התרגשותי, היא אומרת: “טוב, אני חייבת ללכת, אתקשר אלייך אם יהיו לי עוד חדשות”.

“ביי זיווה. תודה שהתקשרת.”

היא כבר ניתקה.

דמעותיי זולגות על הרצפה הקרה.

הרעל מצית את גרוני בדרכו מטה. מעכשיו, יוותרו לי לא יותר מדקות ספורות.

אז מה נותר לומרלכתוב?

סלחי לי, אימא.

אני שיר.

לעזאזל אתך, קין. אני מתגעגעת אליך כל כך, עד שנדמה לי שאני עדיין שומעת את השיר שלך, נישא מאחורי גבי.

“קין, אני הולכת אליך” אני קוראת, וברכות יותר: “אני הולכת אליך, מיכאל”.

“אל, אל” עונים לי ההדים.