משהו אמיתי

בבוקר שוב לא ידעתי מה אני רוצה להיות. השעון האיץ בי בקול משועמם, רגיל כבר שאני לא מקשיב ושגם אם אני מקשיב זה לא משנה שום דבר. אני דווקא הקשבתי. ידעתי בדיוק מה השעה, וידעתי שאין שום סיכוי שאגיע ללימודים בזמן, וידעתי שלמרות הכל – ככה אני לא יוצא מהבית.

מהמראה ניבט אלי המראה של אתמול בערב. לכבוד המסיבה הארכתי קצת את הרגליים והרחבתי את הכתפיים בלי לפגוע במבנה רזה וגמיש. זה הסתדר לי טוב עם הריקודים. את השיער הארכתי וגיוונתי לצבע דבש כהה, ואת השפתיים עשיתי מלאות מול ניגוד של פנים חזקות ולסת מרובעת, שלא איראה נשי מדי כשאני רוקד.

עכשיו, בפרספקטיבה של הבוקר, זה לא נראה טוב. מוקפד מדי. ברור ממבט ראשון שהוקדשה לכל העניין יותר מדי מחשבה. הבוקר רציתי מראה עייף, כאילו יצא לי משהו מהמסיבה בערב. אבל אלוהים יודע איך אני עושה עייף בלי שיהיה ברור לגמרי שתיכנתי את זה. רציתי כיפוף קל בגב, כמעט לא מורגש, אבל הגב לוקח כמעט חמש דקות ואני כבר הייתי באיחור. בסוף הסתפקתי בלהנמיך קצת את העפעפיים ולהכהות את העור מסביב לעיניים, לא יותר משלושים שניות בסך הכל, וסידרתי את השיער קצת פרוע. הנחתי לכל העניין להיראות כאילו קמתי מאוחר כל כך שלא היה לי זמן אפילו לשנות מראה. גם זה הישג בהתחשב בנסיבות.

שיגרתי את עצמי לכיתה באיחור של שלוש דקות, ופוגל סימנה לי במבט עצבני להתיישב בלי שאפילו הפסיקה לדבר. כנראה שלא היו הרבה מאחרים היום. גם בלי להישיר מבט לאף אחד הבחנתי איך מביטים בי, אבל כל העיניים נדדו בשעמום הלאה. שוב לא הצלחתי להיראות יותר ממי שפשוט לא הצליח להתעורר בבוקר.

הסתכלתי מסביב בזמן שניגשתי למקום. שני לבשה הבוקר את המראה הזוהר הבנלי עם שיער בלונדי קצר, פה קטן, אף סולד, ושדיים שלא היה להם שום מושג באיזה כיוון נמצא למטה. לילך עיצבה חצי פנים כאילו נמסו ונזלו ולא נגעה בחצי השני. לילך הייתה אומנית. דני המוזר הפך להיות משהו צר וארוך, ועופר… כשראיתי את עופר לא יכולתי שלא להפליט צחקוק, מה שגרם לפוגל להתפוצץ עלי ולשלוח אותי ישר למנהלת. הוא לבש מן תסרוקת שביל בצד מצחיקה ונראה כולו מקולח וחלק. רק בצד הסנטר היה דבוק לו פה קטן, אדום ובשרני, מחובר אליו בנשיקה נצחית. כולם ידעו את מי עופר שיגר הביתה אתמול בלילה, והפה היה פשוט הברקה. לעופר תמיד היו הברקות.

אפילו לא התווכחתי. עם פוגל לא מתווכחים. יצאתי מהכיתה והלכתי למשרד, אבל לפני שהגעתי לפנייה במסדרון נפתחה מאחוריי דלת הכיתה. הסתובבתי וראיתי את עופר רץ אלי. “יצאתי לשירותים”, אמר וחיבק אותי ביד אחת כשהשיג אותי. “אתה בא? נשתגר לבאר. אני כבר לא יכול לסבול את הפרצוף בית ספר הזה”.

“כן”, אמרתי. “כל החוקים האלה. לא יותר מגובה כזה, ולא יותר מרוחב כזה, ובלי שינויים קיצוניים בפנים – מתי הם חושבים שהם חיים?” אבל אחר כך הוספתי, “אני לא משתגר לשום מקום. אתה יודע מה יעשו לי אם אני משתגר עוד פעם בזמן הלימודים”.

“בוא”, הוא אמר. “נעבור דרכך ואני אעצב אותך”.

לא יכולתי לסרב. עופר ידע לעצב. הוא נעלם והחגורה שלי הבהבה, מבקשת אישור מעופר להשתגר אלי. אישרתי לו ושיגרתי גם את עצמי. שמונה דקות אחר כך הייתי חייב להודות שוב שעופר פשוט אומן. הוא נתן לי מראה היספני כהה, מחוספס אבל לא יפה מדי, מבנה גוף רזה וחסון, אבל לא מושלם ולא לגמרי סימטרי, כדי למשוך את העין. נראיתי פשוט נהדר. בזמן שהתלבשתי הוא התפשט ועיצב את עצמו לגוף בהיר ורזה עם ידיים ארוכות מדי, אגן צר ועיניים ירוקות צוחקות. כל אחד אחר היה גומר עם גוף ארוך ומסורבל, אבל עופר הצליח לעצב את זה למשהו אחר, חתולי. לא בטוח שאפילו אני הייתי מצליח לזהות אותו עם הגוף ופנים האלה.

“בוא”, הוא אמר כשסיים לבחון את עצמו מכל הכיוונים ולהתלבש. הוא תפס את החגורה שלי, והיינו בבאר. המקום היה די ריק, כמו תמיד בבוקר. על הדלפק ישבה ג’נט סטיקס, ועוד אחת הסתובבה ליד המכונות. עופר נחר בבוז. “ילדות”, קבע. בעיני עופר הדבר הכי משפיל בעולם היה להסתובב עם פרצוף של סלבריטי. לעשות את זה ליד עוד מישהו עם אותם פנים, היה מעבר למה שהוא היה מסוגל להכיל.

התיישבנו ליד הבאר. “היה קונצרט טוב אתמול?”, שאל את הבחורה בלעג.

הבחורה סימנה לו באצבע שהוא יכול לקפוץ לה, והתעלמה. ג’נט סטיקס ידעה לצרוח אבל לא היה לה חידוש באלקטרוני. היא הייתה הדבר הכי חם של השבוע האחרון, ועוד שבועיים אף אחד כבר לא ילבש אותה. אבל בסך הכל היא החזיקה כבר חודש, וגם זה היה יותר ממה שצפיתי לה כששמעתי אותה בפעם הראשונה.

סקרתי את הילדה. אם ידעתי משהו לגבי עיצובים היא הייתה בת אחת עשרה, בטח לא יותר משתים עשרה. אני בגילה לא הייתי מעז להרים אצבע משולשת. האמת, גם לא נכנסתי למקומות כאלה בגיל אחת עשרה, בטח לא בשביל לשבת על הבאר. אבל זה היה לפני ארבע שנים והילדים של היום מרשים לעצמם הכל.

בגיל אחת עשרה כולם באים לקונצרטים עם הפנים של הזמר שמופיע. לכיתה אסור לעשות כאלו עיצובים, אבל בגילאים האלה, כולם באים בערך עם אותם שינויים, ואם אתה בא לכיתה עם שינויים אחרים משל כולם אף אחד לא ידבר אתך. כמובן שאסור לשאול אף אחד עם מה הוא מתכוון לבוא מחר, כי זה רק מוכיח שאתה לגמרי לא בעניינים אם אתה צריך לשאול.

מובן גם אף שאחד לא נראה לגמרי שונה מעצמו, כי בכל זאת זה בית ספר. אבל אפילו המורים לא ידעו בדיוק איך אף אחד נראה במקור, ככה שהייתה יד די חופשית, ומי שהיה מספיק מתוחכם יכול היה לשנות אפילו את המראה היסודי שלו בהדרגה, בלי שהמורים ישימו לב. עופר עשה את זה, כמובן , ואפילו אני כבר לא זכרתי איך הוא נראה לפני שנה שנתיים. לילך יכלה לעשות את זה, אבל לא טרחה להתעסק עם זה. אני לא יודע עם חוץ משניהם היה עוד מישהו עם יכולת עיצוב כזאת בכיתה שלנו.

הסתכלתי מסביב והבחנתי בבחורה מהממת ליד אחד השולחנות. מדי פעם היא תקעה בי מבטים מבעד לעיני חתול עם ריסים ארוכים ועשתה תנועות עם הזנב, אז הסתכלתי ישר עליה במבט רציני ולא הזזתי את העיניים. עופר עשה עלי עבודה טובה. אפילו את עצמו הוא לא עיצב טוב כל כך. כשתפסתי את המבט שלה והיה ברור לשנינו שהיא זאת שנעצה בי עיניים ראשונה, קמתי וניגשתי אליה באיטיות. התכוונתי לשחק את הקשוח, זה הלך טוב עם המראה שלי והיא נראתה אחת שתשמח לקצת סמכות. אבל אז ראיתי בצד את ים והכל הלך לעזאזל.

היא שתתה ונראתה די מבואסת. והיא הייתה האדם האחרון שרציתי לראות פה, ובמיוחד עם המראה הזה. אבל היא הייתה ממגנטת, ואני לא יכולתי להתרחק. לא חשבתי שהיא תזהה אותי עם המראה הזה, אבל בטח שלא יכולתי להמשיך לצוד כשהיא בסביבה.

קיללתי בשקט, וניגשתי אליה. “היי ים”, אמרתי והיא הרימה עיניים, חשבה לרגע, ואז הורידה אותן. “היי גיא”, אמרה בקול מאוכזב. “תן לי לנחש מי עיצב אותך”.

ידעתי איך ים הרגישה לגבי עיצוב. היא לא הייתה אחת מהפריקים האלו שלא מוכנים להתעצב מתוך עיקרון. היא גם לא הייתה מאלו שבחרו מראה ולא שינו אותו אף פעם. היא שינתה – אבל מעט. ים נשארה ים, לעתים עם מעט יותר סומק בלחיים, לעתים עם יותר ברק בעיניים, אבל תמיד עם אותם פנים ואותו גוף. ודווקא הדרך העדינה שבה השתמשה בעיצוב היא שתמיד גרמה לי להרגיש כמו ילד לידה. היא הייתה בחורה יפה, ומעבר לזה היה גם משהו נורא אמיתי במראה הפשוט והנצחי שלה.

ידעתי כמה היא תשנא לראות אותי ככה. היא שנאה שמשנים לגמרי את הפרצוף. וזה גם היה עיצוב של צייד, לא היה שום מקום לטעות. לא רציתי שהיא תדע שאני צד, אבל זה היה גלוי. “את לא בבית הספר”, אמרתי.

“מי שמדבר”, אמרה ים. “עוד לא זרקו אותך עם כל הבריחות שלך?”

“בטח יזרקו אחרי היום”, אמרתי.

“לא נמאס לך?”, היא שאלה.

“בטח נמאס”, אמרתי, “בגלל זה אני בורח כל הזמן”.

“לא מבית הספר”, היא אמרה. “מעצמך”.

כזאת הייתה ים. תמיד הייתה פותחת במכה לבטן הרכה. אבל עם העיצוב הזה עלי לא יכולתי להאשים אותה. לא היינו חברים רשמית, אבל אף פעם לא יכולתי להישאר אדיש אליה וגם היא לא אלי. פתחתי פה לענות לה, אבל המבט על פניה הבהיר לי שכרגע עדיף לשתוק.

“אתה לא מבין שזה לא אתה?”, היא שאלה. “זה אולי עופר. אבל זה לא אתה”.

“ים,” פתחתי, אבל היא לא נתנה לי להמשיך.

“בוא אליך”, היא אמרה.

“מה?”, שאלתי.

“אליך”, היא אמרה. “בוא”. ושיגרה את עצמה.

היינו אצלי. “אתה יודע מה המזל שלך?”, היא אמרה. “שאני מצליחה לראות מאחורי כל הפנים הטיפשיות שאתה לובש”. ואז פתאום היינו בתוך נשיקה שנמשכה הרבה יותר מדי זמן. ואז פתאום שוב לא היינו.

“לא ככה”, היא אמרה. “תתפשט”.

התפשטתי. “איזה עיצוב את רוצה?”, חייכתי.

“אותך”, היא אמרה.

רק אז הבנתי למה היא רצתה לשגר אלי, ותוך רגע התכסיתי כולי בזיעה. “אבל באיזה עיצוב”, ניסיתי שוב, יודע שהקרב כבר אבוד מראש. היא דחפה אותי ברכות לעבר המעצב, והצביעה עליו בעיניה. “תיכנס”, היא אמרה. “אני אחכה”.

“תאמיני לי, את לא תרצי לראות אותי ככה,” אמרתי לה וניסיתי לחייך.

ים לא ענתה. היא רמזה בעיניה לכיוון המעצב.

“אני לא מסוגל,” אמרתי לה.

היא לא ענתה.

מה יכולתי לעשות? נכנסתי. עמדתי בפנים, ולא ידעתי מה לעשות. היה לי ברור שאני לא אעיז לצאת עירום מהמעצב בלי עיצוב. חשבתי וחשבתי, והפאניקה שלי רק הלכה והתגברה. היד סירבה לזוז ולתת את ההוראות. לקח לי חמש דקות שלמות להחליט לעשות את זה, ואחרי עוד עשר הכל נגמר. לפני שיצאתי, הסתכלתי בראי. נשמתי נשימה עמוקה ואחרי עוד מבט הוספתי לעצמי חולצת צווארון לבנה וגדולה שתלתה עלי כמעט עד לגובה הברכיים. יותר לא רציתי להוסיף, שלא איראה מגוחך.

“תעצמי עיניים”, אמרתי לה.

היא אפילו לא התווכחה. “עצמתי”, היא אמרה.

יצאתי ונעמדתי מולה, ורק המחשבה שהיא עומדת עוד רגע לפקוח את העיניים גרמה שיעמוד לי. “את יכולה לפקוח”, אמרתי לה.

אבל היא לא פקחה. היא ניגשה אלי בעיניים עצומות, נגעה בי מבעד לחולצה ונשקה לי בכזה רוך שמיד חיבקתי אותה בכל הכוח. היא חיבקה אותי חזרה וליטפה אותי.

“עוד רגע”, אמרה. היא השתחררה בעדינות מהחיבוק שלי והורידה את הבגדים. כל כך אהבתי את הדרך בה היא זזה, שלא יכולתי להפסיק להביט בה. זה היה קל כשהעיניים שלה עצומות. כשסיימה להתפשט היא נכנסה למעצב. ואחרי דקה כשיצאה משם היא הייתה עדיין אותה ים, אבל כל כך יפה. לא מושלמת, ולא מעוצבת – פשוט יפה. לא יכולתי אפילו להגיד בדיוק מה השתנה, אבל פתאום הייתה בה פשטות ומראה נקי שלא יכולתי לדמיין קודם. והיא הביטה בי, ישר בי, במבט רציני לחלוטין.

ניגשתי וחיבקתי אותה. “לא ידעתי”, אמרתי לה. “לא היה לי מושג. ואת כל כך דומה לקודם”.

“אני יודעת כמה דברים לגבי עיצוב”, אמרה לי בלחישה. “לא היה קל להישאר כל כך דומה ובכל זאת כל כך שונה. אבל זה הדבר האמיתי. זו אני”.

“וזה אני”, אמרתי ופרשתי את הידיים לצדדים.

היא הסתכלה ואז שלחה יד ובעדינות התירה את החולצה, כפתור אחרי כפתור. כשסיימה הנחתי לחולצה להחליק מטה מהידיים אל הרצפה. היא לא גרעה ממני את מבטה.

“אתה בחור יפה”, היא אמרה וחייכה. וכשראתה את הדמעות עולות בעיניי מיהרה לחבק אותי, נותנת ליבבות הראשונות שהשמעתי בפני אדם אחר להיבלע בשקע הצוואר שלה.

אני לא זוכר כמה בכיתי באותו בוקר וגם לא מתי נרדמתי או כמה ישנתי. אני זוכר רק את הנגיעה שלה ואיך ביטאה את השם שלי כדי להעיר אותי, כאילו היינו האנשים הכי קרובים בעולם.

“תתעורר גיא”, היא אמרה כשפקחתי עיניים ונשקה לי. “אנחנו חייבים לחזור לבית הספר. אם ירשמו לך יום שלם אתה עף”.

התנשקנו קצת עד שהיא הכריחה אותי לקום. “בוא”, היא אמרה. “אני אעצב אותך”.

חייכתי ונכנסתי למעצב. להפתעתי כל העניין לא לקח אפילו דקה. הבטתי בראי, אבל כמעט שום דבר לא השתנה. השיער היה מסודר, דווקא יפה, והיה לי מין צל חדש בעיניים וזוויות חדשות בפנים. אבל זה היה הכל.

“אני לא הולך ככה”, אמרתי.

“מעכשיו זה רק ככה”, היא אמרה. “אתי זה רק ככה. מספיק גיא. מעכשיו זה הדבר האמיתי, או שום דבר”.

“אבל לא ככה”, אמרתי. “אני לא יכול ללכת ככה”.

“למה לא?”, היא שאלה.

הסתכלתי על עצמי במראה. הרגליים היו קצרות מדי, והבטן נפוחה איפה שלא היה צריך. הזרועות היא מעוצבות לא רע, אבל נורא חיוורות. יכולתי לנסות להציג את זה כאילו זה רק עוד עיצוב, אבל זה היה טוב מדי בשביל להיות עיצוב. עופר יבין מיד. גם אחרים. חוץ מזה, ים לא תניח לי לתת לזה להיראות כמו סתם עוד עיצוב. הבטתי בה במבט מתחנן. אף אחד לא יוצא בחברה עם מראה כל כך דומה לו עצמו. חוץ ממנה.

“היי”, היא אמרה, “החלטה שלך. אבל אלה התנאים שלי. אני לא מוכנה לשחק יותר משחקים”.

הסתכלתי על הראי, ועל ים, ושוב על הראי. ידעתי שזה לא הדבר הנכון לעשות, אבל ידעתי גם שהיא רצינית, ושאני לא יכול לתת לה ללכת סתם ככה. “בואי”, אמרתי. “נחזור לבית הספר”.

היא עיצבה מחדש גם את עצמה, התלבשנו, ושיגרנו לבית הספר. אני הסתכלתי מסביב במבט עצבני אבל ים תפסה לי את הפנים ונשקה לי. “ההפסקה מתחילה עוד דקה. אחריה נחזור לכיתה, לפחות נהיה בשני השיעורים האחרונים”.

רציתי להתחבא, אבל ים לא הניחה לי. אחר כך צלצל השעון, והכל מסביב היה מלא ילדים, ואז עופר בא, והיה לו מן מבט רציני כזה על הפנים. הרגשתי רע. אני לא זוכר כל מה שקרה שם, רק שהוא אחז בזרוע שלי ולקח אותי הצדה. “מה אתה עושה?”, הוא שאל. “ככה אתה בא? ואז בשקט הוסיף לתוך האוזן שלי, “תגיד לי שזה עיצוב”.

“זה עיצוב”, אמרתי. חשבתי שדיברתי בשקט, אבל ים נעצה בי מבט רצח ממרחק כמה צעדים.

“עופר הביט בי ונענע בראשו. “אף אחד לא יודע לעצב ככה. אנחנו חייבים לחזור אליך. אתה לא יכול להופיע ככה בכיתה”.

“אין לנו זמן”, אמרתי. “אני חייב לחזור לשיעור שאחרי ההפסקה, אחרת אני עף”.

“יש זמן”, פסק עופר. “שלוש דקות ואנחנו פה חזרה. גיא”, הוא הישיר אלי מבט, “אל תעשה משהו שתצטער עליו”.

הוא שיגר, והחגורה שלי שוב אמרה שהוא מבקש אישור לשגר אלי הביתה. ממרחק כמה צעדים ים הביטה בי במבט עצוב, ולא אמרה שום דבר. לא הזזתי ממנה את המבט, אבל מזווית העין ראיתי את הילדים מתקבצים מסביב, הבחנתי בחיוכים, ושמעתי בחצי אוזן את ההערות. נגעתי בחגורה ולא הייתי שם יותר.

עופר צדק. אחרי שלוש דקות היינו שם חזרה עם פנים כמעט רגילות והספקנו להיכנס לשיעור. אבל אני הייתי שם רק בגוף, והמחשבות שלי נדדו למקום אחר. ים לא נכנסה לכיתה ולא ראיתי אותה בבית הספר כל אותו יום. אפילו לא הבחנתי בתגובות של האחרים, וגם לא שאלתי אחר כך את עופר שום דבר על זה.

בערב נשארתי בבית. מרגע שהייתי לבד לא יכולתי להפסיק לבכות. בתשע ים שיגרה אלי.

“אני מתנצלת”, אמרה. “לא הייתי צריכה ללחוץ עליך. זאת הייתה טעות מצדי”.

“אכזבתי אותך”, אמרתי.

“אני לא כועסת על זה”, היא אמרה. “זאת הייתה טעות שלי. ביקשתי ממך להיות משהו שלא היית אתה”.

“ובכל זאת אכזבתי אותך”, אמרתי.

“גיא”, היא אמרה. “אני יכולה לשאול אותך שאלה?”

“מה?”, שאלתי.

“חשוב לי מאוד שתענה לי את האמת. אני יכולה לבקש ממך את זה? רק הפעם הזאת, שאני אדע בוודאות שאתה אומר לי את האמת?”

“את האמת”, אמרתי.

“היום”, אמרה ים, “כשיצאת מהמעצב. זה לא היית אתה, נכון?”

מה יכולתי להגיד? “זה היה כמעט אני”, אמרתי. “אני רק…”

אבל את ההמשך היא כבר לא שמעה. “אתה יודע”, היא אמרה בשקט. “עד שחזרנו לבית הספר לא הבנתי. חשבתי שזה באמת אתה. רק כשראיתי אותך מול עופר הבנתי”.

“אני מצטער”, אמרתי.

“גם אני”, היא אמרה והרימה את המבט. “אבל אני באמת מאמינה שיש לך את זה. אם תחליט פעם שאתה רוצה, אתה יודע איפה אני”.

“אני רוצה”, אמרתי. “למה העיצובים שלי צריכים להפריע לנו?”

ים נאנחה. “זה לא יעבוד בינינו בלי שתיתן לי משהו אמיתי,” אמרה. “זה היה מספיק לי אפילו אם היית אתה עצמך רק כשאנחנו שנינו לבד”.

שתקתי, וגם היא שתקה. ” אתה יודע”, אמרה לבסוף, “יכול להיות שהיה מספיק לי אפילו אם היית אתה עצמך רק כשאתה לגמרי לבד”.