“היה זה לילה גשום וסוער”
העולם ים זועף/ ידעיה הפניני (פרובאנס המאה ה-13)
העולם – ים זועף / רב מצולה, רחב ידיים,
והזמן – גשר רעוע / בנוי עליו.
ראשו אחוז בחבלי ההעדר / הקודם להוייתו
…
רוחב הגשר אמת איש / וגם אפסו המסגרות.
ואתה, בן אדם, על כרחך אתה חי –
עובר עליו תמיד / מיום היותך לאיש.
…
היה זה לילה גשום וסוער, באמת. פונדק “התרנגול השחור” היה ריק כמעט לגמרי, הפונדקאי ניגב את דלפקו בסמרטוט מזוהם. אל שולחן עץ גס, עמוק באפלולית החדר ישב גיבורנו. לבדו.
למען האמת הפונדקאי לא זכר מתי בדיוק נכנס האיש לפונדק ומי הגיש לו את ספל השיכר הראשון, אך הוא כבר ראה דברים מוזרים מאלה והחליט להחריש.
גיבורנו היה שרירי ומסוקס כנדרש אך מעיני הפלדה שלו נשקף מבט יגע. לפתע נשמע צלצול מאצל פעמון הדלת, גיבורנו לא טרח להתבונן בנכנס אך שמע מיד קריאה מאחורי גבו: “שלומות, מדמודין בן-אות’ר הטוב”. הקול היה מוכר, מוכר מדי. מדמודין, זה היה שמו של גיבורנו, מסתבר, רק אחז בידית הספל שלפניו והרימו אל שפתיו לעוד לגימה הגונה מן השיכר המקציף.
“מד’, יקירי,” טפח על שכמו גוץ מהוה. שערו השחור דבוק למצחו והוא לבוש במקטורן לא אפנתי שאם נאמר שראה ימים יפים מאלה נשקר. הגוץ הקיף את השולחן, אוחז בידו קופסת חטיפים וצרור ניירות.
“אמור לי יקירי,” התחיל לדבר במתק שפתיים בו-ברגע שהתיישב על הספסל מול מדמודין.
“לא מעוניין,” השיב לו הגבר החסון קצרות.
“אבל תראה,” פרש הגוץ את ניירותיו לפניו. “פעם אחרונה, אני מבטיח. יש לי כבר את רוב החבורה בכיס. יש לקוח טוב שמוכן לשלם מקדמה נאה על החשבון אבל רק אם אתה תהיה שותף.”
“שמעת אותי, בשום פנים ואופן.” חרץ מדמודין את משפטו ולגם שוב מהשיכר עד שהקצף שקע וגילה את תחתית הספל.
“הי! אתה! עוד מזה!” צעק הגוץ אל הפונדקאי. “תשמע, אני יודע, כבר נמאס לך. אחרי, כמה זה? שבעה דרקוני-אש, תשע-עשרה עלמות במצוקה, חמש מערות-אוצר בלב ים ושבי של, כמה? שלושים שנה במצטבר אצל שודדי ים, אתה כבר עייף. אבל זה עדיין לא הזמן לפרוש. השם שלך חם בשוק. יש לך עוד שנתיים של עבודה מינימום.” הפונדקאי הגיע בגרירת רגליים והטיח על השולחן שני ספלים בהבעה אטומה, תוך שהוא אוסף את הספל הריק. הגוץ השליך מטבע-נחושת אל הפונדקי, חפן צפרדע מיובשת ומסוכרת והטילה לתוך פיו. “וחוץ מזה גולדברי כבר בפנים,” אמר תוך שהוא גורס את החטיף.
מדמודין כמו התעורר לפתע. “היא בפנים? לכמה זמן?”
“חצי הרפתקה מינימום.”
“בתור מה?”
הגוץ עשה עצמו מעיין בניירותיו והטיל אל פיו עוד צפרדע מיובשת ומסוכרת. “אני חושב שבתור נסיכה במצוקה.” כמעט לחש לניירות.
“אתה מקשה עלי. על כמה זמן מדובר?”
“תראה, מדובר בלקוח צעיר. שלושה לילות בשבוע למשך חודש בערך.”
“פששש… זה יוצא כמה שנים טובות. אני חייב לקבל ביטוח שאני לא מבלה שוב בשבי או משהו חצי הרפתקה.” מדמודין השליך אל פיו צפרדע מסוכרת וגרס אותה בנחישות בקול פצפוץ.
“תקבל תשלום מלא על שבי.”
“סגרת את זה מולו?”
“סמוך על איידוס.” עוד צפרדע ממותקת מצאה דרכה אל בית הבליעה של הסוכן הגוץ.
“וכמה אני מקבל במקרה מוות?”
“מממ.. אנחנו מדברים עסקים. תראה, אני מנסה לסגור על 50%, אבל זה רק בשבילך. הלקוח רוצה אותך.”
“סגור איתו על 75%. זה יוריד לו את החשק להרוג אותי.”
“אני לא בטוח שזה אפשרי, נבדוק. היי מדי, בשבילך הכל. נשתה!”
הגברים הרימו ספליהם ללא אומר ונקשו בהם.
“ואגב, חיסלת חצי מהחטיפים שלי,” אמר מדמודין.
“לא. הם שלי!”
“שלך מתחת לניירות שלך, אל תתחכם, כבר עשית את זה פעם להיא עם הדולפינים.”
גשם עז ניתך. זה היה היום השלישי לצעידתם ביער הבוצי. השריון הכבד העיק על כתפיו והחרב הארוכה והכבדה חבטה ללא הרף בירכו, כשיגיעו לפונדק יצטרך לטפל בפצע שנפער שם. הלקוח אמנם לא חסך במשכורתו אך חסך גם חסך בציוד שניתן לו, ואולי היה זה חוסר ניסיון. כיצד נפלתי כך, חשב מדמודין שוב ושוב, הרי הבטחתי לעצמי לא עוד. לא עוד.
לצידו צעדה בשתיקה ולת’ין. שיערה בגון הנחושת היה אסוף ברדיד כסף ושריון מית’ריל דק כיסה את חזה המושלם. עליה לא חסך הלקוח, הרהר מדמודין בעוד מחלץ את מגפו המפורזל מן הבוץ הטובעני. אילו הייתי צעיר יותר, חשב, ואילו לא היינו במסע לחילוצה של גולדברי אהבת חיי אולי היה קורה משהו. ואילו הגמד הזה לא היה מדשדש ברעש רב כל כך.
מאחוריהם צעד גולוגין בן-אנדורין, הגמד מהרי הברזל. איזה טעם נדוש וצעקני יש ללקוח, הרהר מדמודין.
“אז מה אמר הקוסם הזה שם, אה? לאן אנחנו הולכים בדיוק?” חרק הגמד בקול סדוק בעודו לועס עלים ירוקים של “עשב השטן”.
“צריך להיות כאן איזה שהוא גשר שמוביל לטירה, שומר עליו טרול כמובן,” ענה מדמודין.
“טפו!” ירק הגמד צרור עלי עשב שטן לעוסים על הקרקע הבוצית, רמס אותו במגפו והטיל לפיו צרור חדש. “קוסמים. אותם אף-פעם לא נראה בצעדות האלה ביערות.”
ולאחר עוד מספר צעדים, כרגיל, המשיך, “תגיד לי מדמודין, למה אנחנו שוב מוצאים את עצמנו בהרפתקה?”
אכן, השאלה חזרה שוב ושוב בשיחותיהם. מדמודין אפילו חשב שהשיב עליה באריכות בליל אמש, עת ישבו סביב המדורה. אבל ככל הנראה גולוגין היה אז כבר מלא עד אזניו ביין ענבי-אש. מדמודין סיפר לו על פגישתו עם הדרואיד החכם. הוא אהב לשחזר את המעמד במחשבותיו ולספר על פגישתו המוזרה. גם עכשיו, בעת הצעידה שיחזר את הדברים.
הדרואיד החכם התגורר בעיר שבירכתי הצפון. איידוס, סוכנו הגוץ, הוליכו לשם באחת מהתמרדויותיו של מדמודין. דלת ביתו של הדרואיד החכם הייתה מעוטרת בפרסת ברזל כבדה, אותה זכר משום מה בבהירות רבה. הדלת נפתחה לפניו והדרואיד הזערורי הוליך אותו אל תוך החדר החשוך, המואר רק ברמצי האש שבאח. “כיוון שאני עיוור כמעט לחלוטין הרי אין לי צורך של ממש במאור” אמר. הדרואיד הושיב אותו מול האח ובעודו מפמפם במיקטרתו אמר “העולם ים סוער של אפשרויות המתקיימות כולן בו-זמנית. או אולי,” הטיב את הטבק במקטרת, “הדימוי של גן שבילים מתפצלים יתאים לך יותר…” מדמודין לא הבין דבר מעולם הדימויים הזה. הוא לא היה רגיל בשיחתם של זקנים חכמים, אולי רק של קוסמים, אבל אלה ציוו ולא דנו איתו בנסתרות. בכל מקרה שתק, מנסה להקשיב אך מחשבתו נודדת. לבסוף נחרט בו המשפט “רק תודעתו של הלקוח מכריעה מהי הדרך.”
“מה כוונתך?” שאל. הדרואיד הניח כף יד פרושה לפניו, פניה כלפי מעלה ומעליה פרש את כף ידו השניה ואמר: “המרחק בין ידי מכיל, כביכול את מספר אפשרויות הקיום המתקיימות בו-זמנית, יש כאן אינסוף. הכל קורה בבת אחת ולכן לא קורה כלום. אבל,” הנחית את ידו העליונה על התחתונה, “תודעת הלקוח מצמצמת את המגוון לאפשרות אחת בלבד. בגלל זה אנחנו חייבים את חיינו המשמעותיים ללקוחות.”
כך או כך, ביער הגשום עם הגמד המדשדש ומקרקש מאחוריו, בתולת הקרח לימינו וירכו הדואבת מדמודין לא חלק כל כבוד ללקוח ולדמיונו המוגבל. בפרט לא כאשר הגיעו לעת ערב אל מול הגשר. השמש עמדה לשקוע בפאתי מערב (לפחות אחת השמשות, נראה שבסוגיה זו עדיין לא הכריע הלקוח) והצללים התארכו. עם התקרבם לגשר העץ שהיה נטוי מעל נהר שחור עלה מולם מה שנראה תחילה כסלע גדול ועד מהרה התגלה כטרול, שמונה רגליים גבהו, עין בודדה במצחו והוא אוחז מקבת.
מדמורדין הביט, למוד נסיון, אל צלו המתארך של הטרול. אכן, כצפוי, הצל הסגיר זוג כנפיים.
ולת’ין שלפה במהירות את רובה-הקשת שלה ובמיומנות זריזה שילחה חץ מדוייק אל עינו של ת’ור.
“מי זה?” רעם הטרול העיוור.
“אף אחד!” קראה ולת’ין בקולה הצלול “אמור לאביך שאף אחד עיוור אותך”. מדמודין כמעט חפן את ראשו בידיו. האם עבד אי-פעם אצל לקוח כה נדוש וחסר דמיון?
הטרול היכה במקבתו הלוך ושוב. חוסם את הדרך. גולוגין רץ וטיפס על גבו. הטרול תפס אותו כזבוב. הם התדיינו, כמובן, על התנאים. גולוגין ודאי ביקש מן הטרול להתחשב בו ולקחתו בשבי. דבר שיאפשר לו לא רק מנוחה מההרפתקאה המייגעת אלא גם הופעה מרשימה לקראת סופה, שלא לדבר על עניין ההבדלים הכאובים בנושא התשלום. כך התנהלו הדברים מאז ומעולם.
בשעה שהטרול היה עסוק עם גולוגין פרצו מדמורדין ו-ולת’ין בריצה, מסתערים לעבר הגשר.
כלומר, מדמורדין רצה לרוץ אבל חש שרגליו ממוסמרות אל האדמה. הוא נפל קדימה ובקושי רב הצליח להתרומם על ארבע. רוח עזה נשבה והוא חיפש נקודת אחיזה כדי לשוב ולעמוד זקוף. היער, הנהר, הטרול, הכל נעלם. מדמודין חש את החלל בחזהו. הוא היה לבדו באפלה. נשימתו נעתקה. ראשו נותר חלול. הוא חש מועקת בכי אך לא יכל להזיל דמעה. הוא ידע שחסד תודעת הלקוח סר ממנו. הוא היה על הגשר, אך לא הגשר הנטוי על פני הנהר השחור שביער אלא הגשר היחיד שידע מעודו. גשר החיים הנטוי מעל לים המישברים הסוער אלפי מילין תחתיו. גשר צר, תלוי, מיטלטל ברוח העזה, כל רוחבו כאמת-איש. בין אם תתבונן לאחור או לפנים, לא תבחין בראשיתו או באחריתו. משני צדדיו חש בחבלים הלחים שחרקו עם הרוח. הוא הושיט את ידיו הרועדות ולפת אותם עד כי פרקי אצבעותיו הלבינו. עם כותונתו הדקה לגופו הוא רעד והזיע חליפות. כל מעייניו היו נתונים להשארות על הגשר, לא ליפול לים הסוער. לא ליפול. לא ליפול. לא ליפול. הוא גישש אחר מריש-העץ הבא עליו יניח את רגלו. ברקים שהבריקו מדי פעם גילו שלא כל מרישי העץ של הגשר התלוי נמצאים במקומם, כשיני קבצן. עם אור הברק הוא שינן, שלושה צעדים הלאה – קרש חסר. הברק הבא גילה שדווקא שלושה צעדים ממנו נמצא, קשור לחבלים קרש עץ תקין, אם כי בלה משנים ככל אינסוף הקרשים לאורך הגשר. הקרש החסר נפער חמישה צעדים ממנו. עוד ברק. לא, שני צעדים לפניו הוא הקרש החסר. כל זה היה מוכר לו מאד. מוכר עד זרא. כל האפשרויות בבת אחת. הוא אימץ את כל שריריו, התרומם וצעד קדימה.
כמה צעדים צעד? לא ידע, ואולי בכלל עמד במקום, לא היה כל שוני בין נקודה לנקודה על פני הגשר. ותחתיו, מואר בהבזקי הברקים – ים סוער, קוצף, קרוב כל-כך אל פני הגשר הנטוי, הנה גל שוטף אותו. לא, רחוק הוא הים, הרחק הרחק תחתיו הוא שוצף ויורה אבנים. מה נעלה יותר – לשאת באורך-רוח חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו, או אם חמוש לצאת מול ים המישברים למרוד, וקץ לשים להם? הדהד בראשו משפט של אחד הלקוחות היותר מוכשרים ששכרו אותו, לפני שנים רבות, בצעירותו, להיות סטטיסט.
לפתע חש בבעתה שהקרקע נשמטת תחת רגליו, הנה הוא המריש החסר שלו. הוא ניסה בכל כוחו להאחז בחבל הרטוב, אך אצבעותיו הקפואות החליקו. הנפילה התארכה. מטה-מטה נפל במשך דקות ארוכות ואולי שעות והים – תחתיו.
ריח ים חריף בא בנחיריו וצווחות שחפים. היום בהיר יותר והשעה שעת בוקר מוקדמת. הים רגש אך לא סער. הוא חש שוב מרישי עץ תחת רגליו והתבונן מטה. והנה הוא נעול מגפי עור גסים. עומד בפישוק רגליים על מזח עץ מוגבה, בין רגליו מוטל שק חפצים צבאי למראה, חפציו. הוא מבחין כי הוא לבוש בכותונת ישנה אך נקיה ומכנסי מלחים עטורים בפס אדום לאורכם. לפניו עשרות אנשים טורחים ומכינים להפלגה תלת-תרנית שחורה. צעקות הסוורים מתערבות בקריאות מוכרי הסדקית והדגים ונערות חוף חצופות משגרות מסרים לימאים שעל הסיפון.
הוא מעביר יד בשערו ומישיר מבט-פלדה אל האופק, נושם אל קירבו את רוח הים הטובה.
“שלומות, קפטן!” הוא מפנה מבט לכיוון הקול ורואה את איידוס, סוכנו הותיק, לחייו סמוקות והוא לבוש במקטורן מלחים לבן וחבוש מגבעת קש קלה, מדלג את שתי מדרגות העץ אל המזח.
“יום טוב להפליג שוב אל הים, הלא כן קפטן רודריק?”
“אמנם כן,” עונה גיבורנו ובדל חיוך מאיר את פניו הצרובות משמש. “ומי הלקוח הפעם, ידידי?”
“בוא, אזמין אותך למשקה ונסגור את הפרטים, אישי הטוב,” לופת אותו איידוס במרפקו והם נבלעים בפיתחו של צריף עץ המשקיף לנמל.