מונסון
“אני לא מבין בשביל מה את צריכה את זה.” אמר רועי. הוא נגס ביס אחד מהפיתה עם השוקולד שבידו האחת, וביס נוסף מהמלפפון שבידו השניה, ואמר בפה מלא, “יש לך כבר את זוהרה.”
“זה לא אותו דבר,” אמרה נסטיה. הם ישבו על האדמה ברגליים משוכלות, נשענים על גדר האבנים הנמוכה. רועי הסתכל על נסטיה, ואילו היא ישבה כשראשה שעון אחורה, טובלת בשמש, ועיניה עצומות. כמו תמיד, לא אכלה דבר. לפעמים אפרת המדריכה הייתה מתעקשת לתת לה תמרים מהמושב, שתכניס לפחות משהו לפה. נסטיה לא אהבה כל כך את התמרים הכהים והלחים, אבל אהבה את הגמול שקיבלה באכילתם- הרשות לזרוק את הגלעינים לאורך הגדר כדי ש”יום אחד יצמח פה אמזונס ים תיכוני פראי” כהגדרתה.
“כולם יודעים שזוהרה היא הסוסה הכי מהירה בחווה”, אמר רועי, “את צריכה ללמוד להסתפק במועט. אי אפשר לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה”. הוא לא היה בטוח שהביטוי קשור לנושא, אבל רצה לשלב אותו בשיחה כדי לתת תוקף לדבריו.
“זה לא אותו דבר” חזרה נסטיה ואמרה. “חוץ מזה, זה לא נכון מה שאמרת על העוגה. עובדה: אתה אוכל עכשיו גם פיתה עם שוקולד וגם מלפפון.” היא הסיטה את הקווצות הפראיות של שערה מעל עיניה, משאירה שביל של חול על מצחה הבהיר.
רועי לא ידע מה לענות. דבריה המשונים של נסטיה, עם ההגיון הישר והחזק שכתמיד היה בהם, בילבלו אותו. אבל כמו תמיד כשהגיעו לדבר על הנושא הזה, הוא ידע שאסור לה לנצח. הוא השתוקק להחליף נושא, או לפחות לתת לה חצי מהמלפפון שלו, אבל פחד שנעמה הרכלנית, שרכבה על אלברט לא רחוק מהם, שוב תגיד למיכאל שהוא, רועי, מאוהב בנסטיה. הוא חיסל את המלפפון שלו בנגיסה אחת, גירד את השחור מתחת לציפורניים ברגליו, ולבסוף אמר, “נסטיה, אני חושב שכדאי שלא תעשי את זה”
“למה לא?” נסטיה פקחה את עיניה הגדולות והביטה ברועי בתוקף כזה, שהמילים ששינן ועמדו מסודרות בראשו בשורה, נדחקו אחת בשניה והפילו זו את זו כמו דומינו ראלי.
הוא נשם עמוקות. “זה לא בטיחותי,” אמר וניסה להישמע סמכותי. “גם אם, אה, נניח, כל הסימנים נכונים כמו שאת אומרת, נניח, כן? מי אמר שתצליחי לרכוב על הגב של החד קרן בלי שתיפלי וכל העמוד שידרה שלך יתפצפץ כמו לא יודע מה?!” הוא לקח נשימה חטופה, “ואולי את טועה והסימנים מיועדים למישהי אחרת? או שהם כן מיועדים לך אבל את עדיין לא מוכנה לזה? או שהפייה ההיא טעתה, או לא יודע מה, עבדה עליך. את בעצמך אמרת לי פעם שפיות הן זדוניות ואוהבות למתוח בני אדם, ככה את אמרת לי פעם, כן.” הוא סיים את דבריו בנשימה חטופה נוספת. כמו תמיד כשהתרגש הסתבכו המילים בפיו והפכו לספגטי. ספגטי מילים ברוטב פאניקה, אמרה פעם אפרת בחיוך כשניסה להסביר לה את ההרגשה, ומאז הפך הביטוי לחביב על רועי.
“נו באמת, רועי!” גבותיה של נסטיה התרוממו בקוצר רוח, “נכון שפיות אוהבות לעשות תעלולים, אבל הן בחיים לא יעבדו על מישהו עם חד קרן. לא, זה נושא רציני מדי. ויש לי את כל הסימנים הנכונים שמחר בערב זה יקרה.”
“אני יכול לבוא לשם איתך, לפחות?”
נסטיה שתקה במשך זמן מה. היא הוציאה מכיס המכנסיים שלה מכשיר להפרחת בועות סבון והחלה לנשוף בו בהיסח הדעת בועות נהדרות, כמו שעשתה לפעמים כשרצתה להתרכז. הבועות ריחפו מסביבם והתפזרו גבוה בשמיים, אבל רועי, למרות שברוב המקרים הצליח להתרכז בכמה ארועים בו-זמנית, כמעט לא שם לב אליהן. הוא לחץ את ציפורניו אל שוקיו, והתבונן במתח בנסטיה המהרהרת בדבריו.
“רועי, כבר יש לך שיערות בבית שחי?”
“מה?!” רועי הסמיק ונרעש כולו, ולא הצליח להוציא מילה נוספת. נסטיה משכה בכתפיה והחזירה את מפריח הבועות לכיסה.
“טוב, תבוא.” אמרה לבסוף. “ליתר ביטחון.” וכשראתה את מראה פניו הוסיפה במהירות, “כדי שלא תלשין.”
“אני לא מלשין!” נעלב רועי.
“אני יודעת שלא, סתם צחקתי.” אמרה נסטיה, וכמו תמיד מצאה את העיתוי המושלם לבלבל אותו עוד יותר, כשהושיטה את אצבעותיה אל לחיו השמאלית, ואמרה, “יש לך שוקולד על הפרצוף”
לא רחוק מהם, אך במרחק בטוח, צפתה בהם נעמה בעניין, וחיוך עלה על פנייה לאט.
* * *
רועי לא היה בטוח מתי זה בדיוק התחיל. אפשר היה לחשוב שמדובר בבוקר ההוא לפני שבועיים, כשנסטיה סיפרה לו לראשונה על החלום שחלמה, או “חיזיון הגדרת הזהות”, כהגדרתה. אבל אם להיות כנים, הגיוני יותר שנקודת ההתחלה הייתה דווקא ביום שבו אמרה נסטיה לרועי שהמכנסיים שלו “חמודים”, וגרמה לו ללבוש אותם במשך חודש תמים, עד שיום אחד קרע אותם לכל אורכם כשניסה לרדת מסוסו, פלא, בדילוג דרמטי, כמו בסרט שראה. ואם רוצים להיות מסודרים כמו שאמא כל כך רוצה שילמד להיות, אפשר להתחיל פשוט ביום שבו הופיעה נסטיה בחווה.
בעצם, ביום אחד לפני כן.
“רועי ממש מתקדם,” אמרה אפרת לאמו באותו ערב כשבאה לקחת אותו. הוא ישב על הרצפה בחדר שליד המזכירות והיה עסוק בשתי פעולות. הפעולה הראשונה הייתי שנואה עליו במיוחד, והיא פרימת השרוכים של מגפי הרכיבה שלו, והפעולה השנייה הייתה האהובה עליו ביותר- האזנה לשיחות של מבוגרים.
“מה אני אגיד לך,” הוא שמע את קולה של אמו, “בזמן האחרון רועי מגלה כזאת בגרות ורצינות, שזה פשוט תענוג.”
“כן, הוא באמת נורא רציני בזמן האחרון”, הוא שמע את חום חיוכה של אפרת במילותיה. “אתמול ראיתי אותו מדהיר את פלא, ונגנבתי לגמרי. הוא כולו יושב דרוך ככה, עם עיניים מכווצות, ומבט מרוכז כזה, והלשון בורחת לו החוצה.”
אופס. רועי מיהר להכניס את קצה לשונו לפיו.
”אז את שומעת, ורדה, חשבתי על משהו”
“מה?”
“מחר אני מקבלת תלמידה חדשה, וחשבתי לתת לרועי אחריות קטנה” השרוך התפתל וברח מאצבעותיו של רועי. “חשבתי אולי לצרף אותה אליו, שיעזור לה קצת להסתדר. שיחנוך אותה, את יודעת, לפחות בהתחלה”
לחנוך אותה… המילה המשונה הילכה עליו קסם. הוא לא שמע את תגובתה של אמו, כיוון שבדמיונו כבר דהר הרחק בשדה ירוק ופראי, רכוב על סוס עצום בגודלו, גדול אפילו מפלא, ואחריו מדשדשת בצעד מהסס פעוטה רכובה על פוני צעיר, מביטה בו בעיניים קרועות מהערצה. “תלמד אותי לרכוב כמוך”, היא מבקשת ממנו, והוא, שאפרת תמיד אומרת שיש לו לב זהב, מלמד אותה בסבלנות, צעד אחר צעד, איך להצמיד את העקבים לצדי הסוס; איך לזקוף את הגב; איך לגרום לסוס שיפנה לימין או לשמאל; איך לשטוף את הקקי שלו מהרצפה ולרחוץ אותו ולהאכיל אותו; איך להעביר לסוס את התחושה שסומכים עליו, שאוהבים אותו, שמוכנים להשקיע בשבילו. ולא להרגיז אותו, או להבהיל אותו, או להביך אותו. כי אין גרוע מסוס שנבוך ומתבייש ממך. ככה אומרת אפרת, כן.
הוא חשב על החדשה כל הדרך הביתה. הוא חשב על החדשה לפני שנרדם. הוא חשב על החדשה כשאכל ארוחת בוקר ושוב התהפכה קערית הקורנפלקס על השולחן והחלב טפטף על מכנסיו. הוא חשב על החדשה בכיתה, וכששאלה אותו המורה אסנת הרעה, “אז אולי תספר לכולנו, רועי, על מי אתה חולם בהקיץ באמצע השיעור?”, וכולם צחקו, הוא לא נעלב. רק חיכה לצהריים.
ואז הוא ראה אותה.
היא נכנסה למזכירות של החווה עם אמה. לבושה מכנסיים ורודים כהים, וחולצה ירוקה עם כתם קטן של שוקו ליד הצוואר. גבה היה זקוף בהידור, רגליה יחפות ושערותיה ירדו בקווצות פראיות, מדובללות וצרובות משמש. עיניה הגדולות והירוקות חקרו את רועי במבט עז שלא היה בו שמץ בושה, ובטח שלא הערצה.
אפרת מיהרה ללחוץ את ידה של האם. “ברוכות הבאות” אמרה בחום, “אני אפרת, דיברנו בטלפון. וזה רועי.”
רועי התבייש והשפיל את מבטו.
“נעים מאוד” לאישה היה מבטא חזק וחד, כמו לאולגה המורה למוזיקה בבית הספר. כמו בתה, גם שערותיה היו בהירות, אך מטופחות מאוד וירדו בתספורת שפיצים אופנתית על כתפייה. ציפורניה היו ארוכות ומחודדות וצבועות בלק אדום מבריק, ורועי לא ידע ממה הוא יותר מפחד: מהן או מנעלי העקב השחורות שלה.
“שם שלי סבטה ובת שלי נסטיה.”
“הי נסטיה, מה נשמע?”
הילדה צעדה קדימה, “מניה זבוט אניה אנסטסיה סטרחובה” אמרה בקול צלול, ובלי להתבלבל פנתה לרועי ושאלה, “קאק צביה זבוט?”
רועי נסוג אחורה ולחייו להטו.
אבל הילדה לא ויתרה. זקפה את גבה עוד יותר וחזרה על שאלתה בקול רם, כשהיא מתבוננת ברועי בעיניים גדולות, תובעות תשובה.
“בבושקה” אמר לבסוף רועי את המילה היחידה שהכיר ברוסית.
הילדה פרצה בצחוק והחלה לדבר מהר מהר עם אמה. האישה ענתה לה בחריפות ובטון נוזף, ורועי התפלא לראות איך היא אוחזת בפרק ידה של בתה בחוזקה, והציפורניים המופלאות לא שורטות אותה כלל. “סליחה, מאוד סליחה. אנחנו עשיתם עלייה לפני ארבע שנים. אני לומדתי עברית באולפן אבל איפה עבודה שלי כולם שם רוסים ועברית לא טוב. אבל נסטיה היא לומדה עברית טוב-טוב. סליחה, נו, קאק זה בעברית, היא אוהבת עשיתי כזה בלגן גדול”. ושוב ירתה ספגטי ארוך וסבוך של מילים בבתה.
עד הערב גילה רועי שלושה דברים. האחד, נסטיה אכן יודעת לדבר עברית. שתיים, היא חטפה התקף זעם שכמוהו לא ראה רועי מעולם, אפילו לא אצל מיכאל המופרע, כששמעה שהיא תצטרך לנקות את האורווה עם יתר התלמידים בסוף היום. ודבר שלישי, בכל הקשור לרכיבה על סוסים, נסטיה לא הייתה צריכה אף אחד שיחנוך אותה. ויהא פרוש המילה הזאת אשר יהיה.
כי כשראה אותה רוכבת על שנאי, הסוס השחור שמיועד למתחילים, מלא את ליבו הגדול זיכרון ממופע הקסמים שראה במסיבת פורים: פליאה גדולה שמשאירה אותך נבוך וקצת מרומה. מה קרה לילדה עם הגב הנוקשה שלאמה יש ציפורניים אדומות?! לזאת שהשתוללה ובעטה וצווחה שהיא לא תנגב את החרא של הסוסים כשיש כאן כל כך הרבה עובדים עם תלוש משכורת?! רועי לא הצליח בשום אופן לקשר בין שתי אלו לבין הדמות השלישית שישבה על הסוס, זאת שגבה זקוף וגופה רך אבל כולו מקשה אחת. והמבט בעיניה… רועי לא הצליח למצוא אף מילה, גם לא מתוך המילים שלא הבין את פירושן, שתתאר את כל הירוק שריצד בעיניה. כאילו ש… כאילו היא בכלל לא נמצאת כאן, בחווה הטיפולית לילדים עם כל מיני בעיות, אלא דוהרת במקום ובזמן אחר, אגדי ונפלא. רועי לא הצליח לגרוע את עיניו מהשניים.
כמה זמן חלף מאז? האמת היא שרועי לא כל כך אוהב לספור, ואחרי שבוע וחצי מתבלבלים תמיד הימים בראשו. אבל כשנסטיה הגיעה, את זה הוא זוכר, זה היה לפני פסח, ועכשיו כבר סוף החופש הגדול.
היום רועי כבר יודע שנסטיה היא מאוקראינה, אבל אפרת גילתה לו שזה לא נכון שכל דבר שם עשוי מקרח, כולל הבתים והמכוניות והעצים והכול. אבל זה כן נכון שאם הולכים מספיק זמן יחפים, אז כפות הרגליים הופכות להיות קשות כמו סוליה של נעל. וגם זה נכון שחצי שנה הייתה לנסטיה קרחת, לא שיער קצר של בנים אלא ממש קרחת, פשוט כי ככה היא רצתה. רועי לא האמין עד שנסטיה הראתה לו תמונה.
חוץ מזה יש את כל הרגעים שרועי אוהב לספר לעצמו לפני שהוא נירדם, כמו כשלימד אותה את כל שמות הסוסים. ואחרי שבועיים אזר אומץ ולימד אותה את המשחק שלו, שגורפים את המים המלוכלכים בתוך מסלול מכשולים שהוא ממציא ובלי לדרוך על הקווים. והיא, בתמורה, לימדה אותו להגיד ברוסית שתי מילים ממש גסות, ושיר יפה של בוב דילן. ובפעם הראשונה שהתיישבו לבדם לאכול ארוחת צהריים. ואיך פתאום, באמצע יום חמסין אחד, תפסה אותו והחלה לרקוד איתו את ריקוד הציפורים, עד שכל התלמידים והמדריכים הצטרפו. וכשהקימו בית חולים לדבורים שטבעו בתוך השוקת, והצליחו להציל שלוש. וכשרכבה בפעם הראשונה על זוהרה. ואחר כך באה אליו לישון והם עשו גילגולות על הדשא בחושך.
ויש את הרגעים שעליהם רועי מעדיף שלא לחשוב, כמו אותו ערב שנסטיה נשכה את אפרת ביד, ולקחו אותה לבית חולים. וגם כשמיכאל לימד את כל הילדים לשיר, “רועי ונסטיה לנצח, שתי נשיקות במצח”.
ובין לבין קרו דברים לא קשורים, לדוגמא שקיבל 82 במבחן בטבע, ושסבתא טובה נפטרה. אבל אולי זה כן קשור, כי כשהוא סיפר לה את זה, הוא קצת בכה, וגם היא. ובערב לפני שהלכה, שמה את ידה בידו וחייכה חיוך קטן ו, תאמינו או לא, נבוך.
על כל הדברים האלה הוא חשב כשישב באוטו בדרך הביתה.
“אתה נורא שקט היום, רועיקי” אמרה אמא.
“כן”. הוא אמר.
“איך אתה מרגיש?” שאלה.
“בסדר”
“איך היה בחווה?”
“בסדר”
היה שקט ורועי נדנד רגליים.
“מה שלום נסטיה?”
“בסדר.”
הרמזור התחלף לאדום לפני שהאוטו הספיק לעבור. שוב היה שקט.
“אפרת אמרה משהו על הצ’קים?”
“לא”. אמר רועי, “אמא, את יכולה לקנות לי ארטיק?”
“עכשיו?” עיקמה אמא את הפה, “עוד מעט ארוחת ערב.”
“טוב” אמר רועי.
היה עוד קצת שקט, ואז אמא אמרה, כאילו בלי קשר, “יש לך מחר בבוקר תור לסימה. אתה זוכר?”
“לא” הוא ענה. לרגע ניסה להיזכר במספר שהיה כתוב על המשקל בפעם האחרונה שהיו אצל סימה הדיאטנית. אבל הוא ויתר במהירות. זה היה קשה מדי וחוץ מזה שהוא חייב לפנות את ראשו לנושא אחד בלבד, החשוב באמת.
* * *
בערב התקלח ארוכות ואכל חביתה עם גבינה צהובה וריבת תות, ולפני ששכב לישון, לקח ספר למיטה. אבל לא כמו תמיד, לא חיכה לאמא שתבוא להקריא לו לפני השינה. הוא פתח את הספר בעמוד עם הציור המתאים, נשם נשימה עמוקה והתחיל לקרוא.
ח…חק…רן… קוא…יא…יצ…ור…ק…קס…סום…
הוא ניסה לבלוע בכוח, הניח את האצבע על המילים כל כך חזק שהציפורן הלבינה, והמשיך לאט.
ו…בע…בל…כו…כו…חות…מ…
דמעות הציפו את עיניו, והסתירו את מחול האותיות המרגיז. הוא הצמיד את כפות ידיו זו לזו, עצם את עיניו חזק, ושפתיו מלמלו: “בבקשה, אלוהים. בבקשה. או לא יודע, כל השדים ופיות המילים, בבקשה. בבקשה סבתא טובה בשמיים. אני צריך לקרוא רק את העמוד הזה, וזהו. אסור לאמא לדעת. בבקשה.”
הוא נשם נשימה עמוקה ופקח את עיניו.
על קצה המיטה שלו ישבה פייה. היא הייתה קטנה ורזה. לבשה שמלה עשויה חוטים של אור, ומאחורי גבה התנופפו זוג כנפיים אווריריות יפהפיות. רועי בלע את רוקו.
“היי”, אמר בקול קטן.
“היי רועי”, הפייה אמרה בקול יפה ונקי. היא התמתחה, התעופפה בחן והתיישבה על הספר של רועי בישיבה מזרחית. “אתה קורא את העמוד הזה, מה?”
“כן, כן”, ענה במהירות.
“טוב, אז כבר לא.” אמרה בקלילות, וטפחה בכנפיה על הדף. המילים התעופפו ממנו בבהלה, ונמוגו באוויר החדר.
“ממ…מה?” גמגם רועי. הוא נשם עמוקות. “למה עשית את זה?”
“אנחנו יודעות שאתה רוצה למנוע מנסטיה להתמסר לעולמנו.” אמרה הפיה והסתכלה ברועי במבט גאה. ” ליל הגדרת הזהות הכרחי לבן אנוש הרוצה להתחבר לקסם הנצחי, ולא נוכל להרשות עיכוב או התערבות באותו הלילה. חיכינו אלף שנה להתגלות המיועד.”
“זהטיפשי” המילים נדבקו אחת לשנייה, אבל הוא לא עצר לארגן אותן, “נסטיה היא רק ילדה עדייןילדה”
“הגיל המושלם. לא טיפשה כמו תינוקת ולא חסרת אחריות כמו גברת.”
“אבל אני אוהב אותה.” במצוקתו, רועי גילה את הסוד. גוש גדול התיישב לו בגרון.
“זה מקסים”, צחקקה הפיה, ומחאה כפיים, אבל רועי לא האמין לה. ובאמת אחרי רגע נמחק החיוך מפניה, בבת אחת, והיא לחשה, גורמת לו להתקרב אליה עד שכאב לו הצוואר, “אם אתה אוהב אותה באמת, אסור לך למנוע ממנה להגשים את היעוד שלה.”
“אבל…” הגוש הפריע לו לדבר. הוא כחכח וניסה לטהר את גרונו. לפתע קפצה הפייה על רגליה, לחשה במהירות, “זכור מה אמרתי!” ונעלמה שנייה אחת לפני שאמא פתחה את הדלת.
רועי סגר את הספר במהירות והזדקף במיטה. אמא התיישבה על קצה המיטה וליטפה את שערותיו.
“מה אתה רוצה שנקרא הערב, רועיקי?” שאלה.
“כלום.” רועי הסב את עיניו ממנה. הוא נשכב על הבטן וטמן את ראשו בכרית.
“קרה משהו?!” שאלה אמא בדאגה.
“אני רוצה לדעת לקרוא לבד” מלמל בקול חנוק לתוך הכרית.
“מה אמרת חמוד?” שאלה אמא. רועי לא ענה. “אתה רוצה שאשיר לך שיר?” שאלה.
“תשירי מלאך מסולם יעקב” ביקש.
אמא ליטפה את שערותיו בכף ידה הרכה והחמה, ושרה:
“בטרם אפתח את דלתי לקראתו
פרש הכנפיים
ועף לשמים
מלאך מסולם יעקב.
חכה נא עוד רגע, חכה, ואני
הנה זה ארד במשעול אל גני
ופרח אקטוף מפרחי היסמין
הבא אותו שי לאחי בנימין.”
המילים ריחפו בחלל האוויר ונטפו רכות על רועי, כמו גשם שקט וקל של קיץ. לאט-לאט הרגיש איך עיניו נעשות כבדות, ומילותיה הקשות של הפייה, התמזגו עם ספגטי המילים שפרחו מהספר, נמחו והלכו מזיכרונו, ורגע לפני שנרדם, צץ בזכרונו משום מקום משהו שנסטיה אמרה לו פעם, כשהסבירה מדוע היא אוהבת בועות סבון: מפני שלא משנה מה יהיה וגם כשהכול הולך עקום, בועות סבון תמיד יוצאות עגולות ומושלמות.
* * *
למחרת, לפני שהסיעה אותו אמא לחווה, ארז רועי בתוך התיק פיז’מה ומברשת שיניים. הוא הסתכל על עצמו במראה וניסה לחייך. סירק את שערותיו באצבעות, קימט את מצחו ועשה פרצוף קשוח. ואז העיף מבט מהיר לצדדים, והציץ אל תוך החולצה על בית השחי שלו.
“רועי, אתה בא?!” קראה אמא מבחוץ.
הוא התנתק מהמראה ומיהר לאוטו. בזמן שנסעו בשתיקה, הסתכל רועי החוצה מהחלון על השמים העכורים וניסה לשחזר את הפגישה עם סימה הבוקר.
זה התחיל כרגיל. היא שקלה אותו והם דיברו על תזונה נכונה, ספורט, סובין ועוד מילים שרועי שונא. אבל כששאלה אותו, אחרי זמן מה, “הכול בסדר?” דמעות שקטות פרצו מעיניו בלי שליטה.
“מה? מה קרה?” נבהלה.
“אני צריך שתקראי לי משהו,” בכה חרש.
“ברור, מאמי, מה שתרצה” היא ליטפה את שערו בידה הגדולה, “רק אל תשבור לי את הלב”
הוא הוציא את הספר מתיקו, ובדק אם המילים נמצאות במקום הנכון על יד הציור של הסוס הלבן האצילי שקרן זוהרת בוקעת ממצחו.
“חד קרן הוא יצור קסום ובעל כוחות מיוחדים”, היא קראה בקול צלול, “יש הטוענים שמדובר ביצור הפיות האצילי והיפה ביותר באגדות, אך גם הנדיר ביותר. פעם באלף שנה מתגלה חד קרן לבן אנוש אשר נבחר על ידי בני פיות בקפידה. אם אמנם יימצא המיועד מתאים, יתגלה אליו חד הקרן בליל ירח מלא, ללא עננים, והוא יהיה זה שיזכה לרכוב על גבו. רכיבה על גבי חד קרן, שנקראת גם ‘הגדרת הזהות’, תהפוך את המיועד לאיש החכם בעולם, המסוגל לחזות את העתיד ולראות אל נבכי נפשו של כל אדם. אותו אדם שזהותו הוגדרה לא יהיה עוד כבול ללבטים וייסורי הנפש האנושית. מקור כוחו של חד הקרן הוא בקרן הקסומה שבמרכז מצחו. ניסים ונפלאות מיוחסים לה…”
למרות המתח ומזג האוויר הגועלי, ולמרות נסטיה המתחמקת ממבטיו והשמים המתכהים, למרות הצחקוקים של נעמה ומיכאל מאחורי גבו, כשעלה רועי על פלא הצליח לשכוח לכמה רגעים את הכול. הוא דהר מהר מהר מהר, כל גופו משתתף בתנועה. השמיים ונוף המושב נמרחו ותחת פרסות הסוס התאבקו עננים לבנים. הרוח שרקה באוזניו שקפאו ורתחו בו זמנית. נזכר כמה הוא אוהב את הגוף החם, הגדול והפועם הזה שתחתיו. את המקצב שמדפיק את הלב ואת הדם. את הרעידות שמקפלות את גופו באלף קיפולים, החל מהברכיים דרך הגב ועד לעורף.
את ארוחת הצהריים אכל לבדו.
בערב אפרת הסיעה אותם בטנדר הלבן הגדול אל ביתה של נסטיה. חודשיים אחרי שהגיעה לחווה, גילתה לו נסטיה בסוד שלאמא שלה יש מכונית ענקית, אדומה ונוצצת, שקיבלה בעבודה הסודית עם ראש הממשלה. ובגלל הסודיות החשאית, כך אמרה, אסור לה לנסוע איתה למקומות אחרים. ובגלל זה אפרת לוקחת אותה בדרך חזור מהחווה.
“איזה חום”, “נאנחה נסטיה עמוקות כשנכנסו אל המכונית, ונופפה בידה על פניה באצילות.
“באמת חם,” אפרת התניעה והסתובבה לראות שנסטיה ורועי מתחגרים. “חם ואביך.”
“מה זה אביך?” שאל רועי.
“זה כמו שעכשיו האוויר יבש ומלוכלך.”
“והשמיים בצבע חום נמוך” הוסיפה נסטיה.
“אה.” הביט החוצה דרך החלון. השמים היו מעוננים בצבעי חום-אפרפר מעורפלים. אולי אפרת. הרהר בקדחתנות. אולי אפרת תצליח להוציא אותנו מהתסבוכת הזאת. הוא ניסה לשחזר את הפרצוף הקשוח והאדיש מהמראה, אגרף את ידו בחזקה ובלי להסתכל על נסטיה אמר בנימוס, “אפרת, אני מזמין אותך גם לבוא לנסטיה”
“אני לא יכולה, חמוד”, אפרת צחקה. “אני נוסעת לפגוש את חבר שלי.”
“אולה-לה!” קראה נסטיה בהתפעלות וגבותיה התרוממו כמעט לאמצע המצח. רועי האדים. ולפני שאפרת הספיקה לומר מילה, התפוצצו לנסטיה מהפה אלף שאלות כמו פופקורן, “איך קוראים לו? איך הוא נראה? מה, אפרת, את מאוהבת? למה לא אמרת לנו קודם שיש לך חבר? התנשקתם? איכס, זה בטח כיף להתנשק. הוא חתיך? על מה אתם מדברים?” ועוד ועוד. אפרת ניסתה להשחיל כמה מילים אבל רועי לא הצליח לשמוע כלום מלבד דפיקות הלב שלו.
זה לא פייר. זה כל מה שהצליח לחשוב. זה לא פייר זה לא פייר זה לא פייר. לחש לעצמו בגרון חנוק כל הדרך, נאחז במילים כמו תפילה עתיקה. עצם את עיניו חזק. בגופו הייתה עדיין תחושת הדהירה, כמו מה שקורה אחרי שנמצאים הרבה זמן בבריכה. כל גופו געש ובער. הוא התקפל ושם את ראשו בין ברכיו. לבו דוהר ועיניו עצומות ושפתיו קפוצות חזק ובראשו הוא ממלמל שוב ושוב זה לא פייר זה לא פייר…
“ידעת שלאפרת יש חבר?” חקרה נסטיה כשירדו מהטנדר.
“תשתקי את הפה” ענה בדחיפות.
“אתה תשתוק!” נעלבה נסטיה ודחפה אותו בכתף. “מה יש לך?!”
“כלום.” ומלמל בשפתיים יבשות “זה לא פייר”. ושתי ידיו נשלחו מעצמן לדחוף אותה חזרה.
נסטיה נפלה על האדמה בקול חבטה. “חרא!” צעקה והוסיפה את שתי המילים ברוסית שלימדה אותו. היא בעטה בו ברגליים. הוא מעד וניסה לבלום את גופו המגושם מליפול. היא התרוממה על ברכיה וצבטה אותו בזרוע כל כך חזק שלרגע החשיך העולם והוא צנח במלא גופו על האדמה היבשה. זה לא פייר, המילים נצרחו בראשו והחרישו את אוזניו. הוא אפילו לא היה בטוח מה כל כך לא פייר, אך בשעה שהיא צווחה ושרטה את פניו, פעלו ידיו מעצמת גופו האצורה. מעולם לא דמיין שהוא כל כך חזק, צצה מחשבה אי שם בראשו, תוך שאחזו בה שתי ידיו וריתקו אותה לרצפה.
נסטיה התפתלה תחתיו. “מה יש לך, יא משוגע?” רשפה.
רועי התבונן בה בשתיקה. מקרוב נראו פניה של נסטיה גדולות ומשונות. פצעון קטן עיטר את לחיה, ושכבה דקה של זיעה נקוותה מעל שפתיה. עיניה הפעורות ירו ניצוצות ירוקים ובלשו בתוכו. כמה זמן נשארו ככה בשתיקה, ורק נשימותיהם הכבדות נשמעות? לאט-לאט רפו המחשבות ונמסו בלבו הפועם. הוא הסיר את ידיו ממנה והזדקף. היא נותרה על האדמה. הושיט יד אליה, אך היא התעלמה ממנה והתרוממה לבד.
הם עמדו זה מול זו, הלבבות הולמים. רועי בחן את פניה האדומים, את שערה הבהיר הפרוע. גבותיה היו קרובות זו לזו ועיניה הבוערות מצומצמות. היא נשכה את שפתה התחתונה, סנטרה רעד וחזה עלה וירד עמוקות.
“נסטיה”, התחיל להגיד והשתתק.
“בוא נעלה לגג” אמרה לבסוף בפנים חתומות. לבו שקע. הם נכנסו לבניין ועלו בחדר המדרגות החשוך לקומה האחרונה. נסטיה שלפה שרשרת מפתחות מתחת חולצתה, פתחה את הדלת והדליקה את האור.
רועי מצמץ. השמש ששקעה על האובך צבעה את העננים בצבע סגול, כהה ומלוכלך.
“יש לך דם על הפרצוף” אמרה נסטיה. לפתע הייתה מאוד קרובה אליו ושלחה אצבע מרפרפת אל לחיו השמאלית. “תראה.”
משהו הסתמן בזויות שפתיו. תווי פניה התרככו ורפו מעט. הוא הרים את גבותיו וחיוך קטן האיר את עיניה. תחושה משונה מלאה אותו, כאילו כל גופו קל, שלם, אחד. כמו ניטלה הכבדות מגופו והוא חינני ומרחף. והתחושה הזאת יוצאת מבטנו בנחירת צחוק קטנה, מה שכמו תמיד מצחיק את נסטיה. והיא צוחקת. צוחקת. כמו ציפור הצחוק שלה מעופף ומנתר. הוא אוחז את בטנו בצחוק, ודמעות רותחות ממלאות את עיניו.
“אתה פשוט משוגע על השכל” אמרה אחרי שנרגעו מהצחוק. “מאמצ’קה, איך הלב שלי דופק. תרגיש.” אחזה בזרועו וקירבה אותה אל חזה. הוא נגע בפעימות ליבה, ופתאום הרגיש שידו נמצאת בשקע בין שתי גבעות קטנות. נבהל ומשך את ידו.
“הי, הרגשת את זה?” שאלה.
“את מה?” הסמיק רועי.
“טיפה. הרגשתי טיפה!”
הרים את פניו לשמים, ומיד נשרו שתי טיפות על פניו. “כן, הרגשתי!” קרא, כמעט צעק, “גשם בקיץ!”
היא צחקה והרימה כמוהו את פניה.
“את רוצה להיכנס?”
“מה פתאום”
“את יודעת איך קוראים לגשם של קיץ?” שאל רועי ומיד התחרט. הטיפות דקרו אותו בצוואר. פתאום התבייש מכל המילים שהסתובבו לו בראש.
“נו, תגיד לי,” שאלה בחצי חיוך.
“מונסון”.
“מונסון”, טעמה את המילה, מעבירה יד על שערה הנרטב. “מונסון”, אמרה בקול רם יותר, הסתובבה אל מעקה הגג. “מונסון!” קראה אל הרחוב, “מונסון!!” העיפה חיוך אל רועי הנטוע. “תצעק גם אתה,” אמרה לו, ואחזה בידו. “מונסון!!!” צעקה אל גגות הבניינים.
“מונסון!” ניסה רועי לצעוק, ויצאה לו לחישה. “מונסון!!” ופתאום נשבר לו הקול באמצע. אבל נסטיה לא שמעה. “מונסון!!!” שאגה במלא ריאותיה אל השמיים הסגולים.
רועי התבונן בשמיים, מנסה להסוות את המבוכה מקולו הבוגדני. משהו הבזיק מולו. מתאר גופו הלבן של סוס יפיפה בעל קרן הבהב מבין העננים. “היכן את, נסטיה” התגלגל קולה של הפיה.
רועי התכווץ. הגשם התחזק, זלג על פניו ועל צווארו. לידו לפתה נסטיה את מעקה הגג ויללה אל השמיים כמו זאב: “מונסוווון…”
גב הסוס הבזיק, “את מתרחקת, נסטיה” התגלגל קולה של הפיה. גב הסוס הולך וקטן, דוהר מעלה והרחק, “הזמן אוזל, היזהרי, הזמן אוזל”
“שמעת את זה נסטיה?” רעד בפחד וקור
“חתיכת רעם, מה?” הנהנה. “בוא ניכנס.” ומשכה אותו אל הבניין לפני שהספיק לומר מילה. ופתאום בחדר המדרגות נסטיה עצרה, אחזה בשתי הידיים את צווארו של רועי, אצבעותיה קרות ושערה מטפטף על פניו. לפני שהספיק רועי לומר משהו, או לנשום, רכנה והדביקה נשיקה על שפתיו.
רועי נשתל במקומו המום. שפתיו בערו וכל גופו עלה באש.
“וואי, רועי, אתם הבנים כאלה טיפשים לפעמים!” היא אחזה בידו, “למה אתה לא מציע לי חברות?!”
“אהה, ל..לא… יודע,” התבלבל, “חשבתי ש, אממ, את לא רוצה”
“ברור שכן!” קראה, “אני כל הזמן שולחת לך רמזים ואתה לא קולט!”
האור בחדר המדרגות כבה, ובחושך ראה רק את ניצוצות עיניה. ראשו המה מילים, ובשום פנים ואופן לא הצליח להבין מה קורה. קול הגשם מרשרש על העלים סימן חוט בודד של מחשבה צלולה: גשם. אז אם ככה- אז לא זה, נכון?
“נסטיה,” היסס, “יורד גשם” הוא לא ידע אם הבינה וניסה להסביר, “החד קרן… הוא מתגלה רק בלילה של שמיים בלי עננים…”
“רועי”, אמרה בקול רך, “רק רציתי שתבוא אלי הביתה, ותציע לי חברות.”
הוא לא אמר דבר.
“אתה מסכים להציע לי חברות?”
“אולי” שתק. חשב. “נראה”.
החושך סימא את עיניו. היא הושיטה את ידה ואחז בשלו.
“טוב” אמרה, ” בוא נרד לבית שלי.”