mind over body

הם אזקו אותו למכונה, החדירו למוחו את החיבור לרשת הסגורה והריצו את ההדמיה הנוראית ביותר שיכלו לדמיין. “סיוט שלא נגמר”, “גיהינום עלי אדמות”, היו הכותרות המוצדקות; אבל אף אחד לא הרגיש רע, ואף אחד לא ריחם עליו. הם רצו להטיל עליו את העונש החמור ביותר שעלה בדעתם.
למרבה הצער, בעבורם, בחירת העונש הזו התגלתה כטעות חמורה. כעבור זמן קצר חדל מוחו מלתפקד והם נאלצו לקבוע כי מת מוות מוחי.
כולם טענו לרשלנות, הרי ידוע לכל, כמובן, שהוא שולט בחיבור טוב יותר מכל אדם אחר, עד כדי רמות מעוררות אימה. כיצד לא צפו שיצליח להביא המתת חסד על עצמו?
אנשי העולם חשו אכזבה חולנית, הם רצו שהוא יסבול, הם רצו נקמה.
למזלן של הרשויות, שכבר פישלו יותר מדי בעת האחרונה, הציבור היה טרוד הרבה יותר בדבר אחר, בסיבה לאותו עונש.

מי שחשב שהכיר את ג’ון, במידה והיה אדם כה נאיבי, לא באמת ידע עליו דבר. ייתכן שהיו מגדירים אותו כציניקן חביב, אולי. לא היה זה סוד שג’ון, כמו רבים, אהב את החיבור עד עמקי נשמתו, הוא אהב את הרשתות, את תחושת הכוח והשליטה האדירות שהן העניקו לו. לא היה שני להן, לא היה להן מחיר.

באותו יום משמעותי, התעורר ג’ון ערני ונינוח, לבש את הבגדים המיוחדים שיצר ליום זה, ענב עניבתו וניגש אל המראה. “אל תתחרפן לי כאן”, אמר וצחק. כחלק מאחת הרוטינות האהובות שלו, חייך לעצמו, נשם נשימה עמוקה וחבט במראה בפראות בשתי ידיו. הוא אחז באחד הרסיסים ושרט את פניו, רק כדי ליהנות מחוסר תחושת הכאב. הוא שחזר את המראה בפקדה פשוטה וחייך לעצמו חיוך נוסף. את פניו לא שחזר, המראה שלו היה מאיים, זה דווקא מצא חן בעיניו.
ג’ון זינק מהחלון ונחת ברכות ברחוב שוצף האנשים והדמויות. הוא התיישב על הדשא בפארק, זימן כהרגלו דמות בלא-שחקן מושכת מראה שעיסתה אותו גופו, וזימן בין ידיו צלחת עם סטייק עסיסי. את הסטייק הוריד בגרונו בעזרת כמות גדולה למדי של משקה טעים במיוחד אשר פותח על ידי מפתחת העולם ומשווק רק בו.
לאחר מנוחה קצרה, העיף מבט בשעונו וריחף במהרה אל הבניין שמול דירתו, שם נעמד על גג הבניין, בדיוק בזמן כדי לחזות בדירתו המתפוצץ. בבניין המתפוצץ.
הוא התיישב שם, על הגג, צפה בכוחות השיטור מגיעים למקום ומשחזרים את הבניין. הוא צפה בהנאה בסקרנות האנשים המתחלפת בבהלה משהחלה להתפזר שמועה. לפי השמועה, השוטרים דיווחו שהאנשים אשר שהו בבניין לא הופיעו מחדש, גופותיהם נשארו שוכבות חרוכות. ואז הגיעה לאוזניו שמועה נעימה נוספת שהועברה בין ההמון שהגיע למקום. לפי השמועה הזו, דיווחו מהעולם שבחוץ שכל אותם אנשים מתו מוות מוחי במציאות.
ג’ון הבחין שאנשים סביבו מתחילים להעלם, אפילו עוד לפי שהשמועה הספיקה להגיעה אליו. בתחילה אנשים בודדים נעלמו, ואז במהירות הולכת וגדלה נעלמו עוד ועוד עד שבתוך כמה רגעים רק בודדים נשארו סביבו.
אז, גם יצאה ההודעה הרשמית שהופיעה בפניהם של שבעת מיליארד המשתמשים שהיו מחוברים לרשתות בעת האירוע. ההודעה עדכנה באשר אירע.
כצפוי, החלה בהלה המונית. שני מיליארד משתמשים נטשו בתוך דקה, שלושה מיליארד נוספים בתור שתיים, בתוך פחות משלוש דקות משארו פחות מחצי מיליארד משתמשים מחוברים לרשתות.
אירוני, חשב ג’ון, שהבהלה המיותרת הזו תהפוך כעת לבהלה אדירה הרבה יותר, לבהלה מוצדקת.
הוא ידע שבתוך רגעים ספורים יצליחו לאתר את הקשר שלו לאירועים, לכן החליט לנצל את הזמן בצורה יותר אידיאלית ונעלם מהמקום.

לוסי בת השמונים ואחת נולדה לעולם משעמם, לתפיסתה. הוריה היו צעירים, בשנות השלושים לחייהם, כשהולידו אותה, ולא הביאו לה אח או אחות עד שהייתה כבר כבת שלושים בעצמה. היא למדה את לימודי ההשכלה הבסיסית ולאחר מכן למדה לימודים משלימים, תואר ראשון, תואר שני ודוקטורט, כמו מרבית בנות ובני גילה. היא סלדה מהשעמום, מהאופן בו הכול עבד בצורה ראויה, דפק כמו שעון, פעל לפי הגיון, עולם ללא פשע, ללא מלחמות, ללא אקשן. היא חלמה על ימים עתיקים, בהם אנשים אמנם סבלו, אבל לפחות לא השתעממו.
לוסי בחרה לעבוד. תחילה כי זו הייתה הזדמנות מופלאה לממש עצמה, לעשות את הדברים אשר נולדה לעשותם, לראייתה; אבל גם לאחר מכן, משפוטרה, המשיכה לעבוד כמאא”מ (מפקחת אנושית על אינטליגנציה מלאכותית) בחברה ממשלתית ובהמשך בחברה פרטית. מדובר בהחלט בעבודה פחות מופלאה ומספקת, אבל עדיין מעניינת. היא עבדה כי החיים, לפחות בתחילתם, היו משעממים; היא עבדה כדי לא רצתה להסתפק בחיים ממוצעים בדירה ממוצעת בעיר ממוצעת, היא רצתה יותר, ובשביל יותר, צריך לעבוד.

זמן קצר לאחר שנולדה הסתיים פיתוחם של החיבורים הראשונים. הרעיון היה מהפכני ומדהים, כך היה ברור לכל, אבל החברה שפיתחה את החיבור, ‘חיבור נכון’, רשמה עליהם פטנטים שמנעו ממתחרים לייצר מוצר דומה בעוד שהחברה לא שיווקה אותו כראוי בעצמה.
הם שיווקו את המוצר לכל דורש במחיר מופקע, כך בתוך זמן קצר ‘זכו’ החיבורים לתדמית שלילית מאוד. צורת ההפצה הפכה את החיבור לפופולארי בתור כלי, או הזדמנות לממש פנטזיות מיניות ואלימות. החיבור נהייה פופולארי במיוחד בקרב נשים וגברים שרצו לקיים יחסי מין עם נשים מושלמות ו\או עם גברים מושלמים שלעולם לא ירצו אותם במציאות. החיבור אפשר לקיים יחסי מין עם אנשים שהכירו, עם אנשים מפורסמים, עם אנשים בכל גיל. הם יכלו לגרום לשותפיהם לשכב איתם מרצון או לשכב איתם בכוח. הם יכלו לשכב עם כמה אנשים שרצו, באיזה אופן שרצו. הם יכלו גם לשכב האחד עם השני, בין אנשים אמיתיים – הם יכלו להיראות כפי שירצו, בדמות עצמם או בדמות אחרת – למרות שלרוב ביצועיה של האינטליגנציה המלאכותית נטו להיות… מספקים יותר. החיבורים נהיו פופולאריים מאוד גם בקרב אנשים אלימים, שחיפשו הזדמנות לבטא את נטיותיהם האלימות, בצורה חולנית ככל שירצו, מבלי להשפיע על המציאות. אנשים יכלו לרצוח כמה פעמים שירצו, באילו דרכים שירצו את אותם אנשים שייחלו למותם.
היו שתפסו זאת כדבר חיובי, שהעובדה שאותם אנשים משתמשים בחיבורים היא לטובת העולם, לטובת האנושות; במקום לרצוח, במקום לאנוס, במקום לסחור באדם ובגופו בעולם האמיתי, הם פורקים עולם במציאות וירטואלית.
למעשה, מרבית האנשים, ללא הגזמה, חשקו לעתים בסתר באפשרות לממש את אותן פנטזיות מגונות בעצמם – אך בקול רם, כולם גינו את החיבור.
היחס הזה לחיבור גרם גם למכונות אשר נמכרו למפיצים לגיטימיים, שהציעו פנטזיות לגיטימיות יותר, להיכשל. כך נוצר מצב שתוך כמה שנים נותרו רק מקומות מהסוג שהשתיקה יפה לו, במרתפים, ואף מחוץ לשלושים הערים הגדולות. אם נדמה היה שתדמיתם של החיבורים לא הייתה יכולה להידרדר, לאחר סגירת המכונות ה’לגיטימיות’, המצב בהחלט עבר דרדור נוסף.

מאז ששמעה לראשונה על החיבור, בגיל צעיר מאוד, ראתה בו לוסי פוטנציאל למשהו נפלא. מאותו הרגע ועד בגרותה לא הניחה להוריה בדרישה להתחבר למכונה כזו, אך הוריה תמיד סרבו.
לכן, בגיל 16, משנהייתה בגירה בעיני החוק, מיד לאחר שסיימה את הלימודים הבסיסיים, לוסי עזבה את בית הוריה. היא עברה לחדר שהגיע לה לפי חוק, למדה לימודים משלימים ביום, בערב עבדה בעבודות מזדמנות ובלילה ה מצאה עצמה, ערב-ערב, מתחברת לרשתות.
האינטליגנציה המלאכותית עוד לא הייתה מפותחת דיה, אך העולמות היו מדהימים ביופיים. החוויה דמתה לתנועה בעולם האמיתי, היה זה כמו לראות באמצעות העיניים, עולם מוכר, אך יפה יותר.
לאכזבתה של לוסי, העולמות אשר היו זמינים לשימושה לא תאמו כלל לפנטזיות עליהן חשבה, אלא נועדו לפנטזיות של קהל היעד העיקרי.
היא ראתה בכך בזבוז גדול, היא ראתה הזדמנות ליצור עולם חדש בו ילדים גדלים ומתחנכים בתנאים אידיאלים ברשת, נערות ונערים מתבגרים, אנשים מתאהבים, משותקים זוכים לדלג שוב, פושעים העוברים תוכניות הכוונה ושיקום יעילות באמת, והכי חשוב, כולם זוכים לחיות את החלום, לצאת להרפתקאות ולהיות האדם שהם באמת רוצים להיות, יותר מאי פעם.
אז כך היה כשלוסי החלה מדביקה אנשים בהתלהבותה, עד שמצאה עצמה כארכיטקטית הראשית של ‘חיבור נכון’.

היא יצרה עולמות פנטזיה, עולמות מסיפורים וספרים, עולמות מן האגדות, עולמות מדע בדיוני, שחזורים היסטוריים, זירות קרב מכל סוג שעלה בדעתה, עולמות לילדים, למבוגרים… היא הלכה אחרי הדמיון שלה, והם אהבו את זה.
אך דברים השתנו. מנהל ‘חיבור נכון’ קיבל מלוסי את ההשראה שהיה זקוק לה, הוא הבין מה עליו לעשות כדי להביא את החיבור למקום בו רצה שיהיה. הוא החליט למתג מחדש את החיבור, לא עוד כפי שהיה, כפי שנתפס, אלא בתור כלי חוויתי, משחק אין-סופי, בתור הזדמנות לחיות חיים מלאים כעולה על הדמיון – במציאות אלטרנטיבית.

‘חיבור נכון’ ניצלו דלת אחורית ששתלו בחיבורים ש מכרו כדי להדביק אותם בווירוס שגרם להם לחדול מלעבוד. כשהגיעו הלוקחות להתלונן, התנצלו ‘חיבור נכון’, אך השיבו שאינם מצליחים לתקן את המכשירים. הם אספו את המכשירים בחזרה ופיצו כספית את לקוחותיהם. לאחר מכן, תיקנו בקלות את הציוד, לקחו הלוואות והשתמשו בחיבורים ובכסף כדי להקים מרכזי ענק, יפים ומהוגנים, בנקודות מרכזיות בערים הגדולות. בחיבורים ה’חדשים’ לא היה ניתן יותר להתחבר לאף עולם קודם, אלא רק לעולמות החדשים והמיוחדים שפיתחה לוסי בעבורם.
הם דאגו לידע כל אדם בכך שתם עידן השימוש ה’שלילי’ בחיבור. הם מיתגו עצמם כאפשרות להגשמת חלומות ילדות ולא חלומות אלימות ומין. הם דאגו לקבור מאחוריהם את עברם, הם נפטרו מהמקומות החשוכים, מהעולמות הישנים, ומהעובדים.
בכדי להשלים את מהלך המיתוג, הודיעו ‘חיבור נכון’ כי עובדיהם היו האשמים בכיוון אליו הלכה החברה והעולמות שפיתחו עובדיהם היו הסיבה למשיכה השלילית לחיבורים. לכן הם הודיעו בגאון כי הם פיטרו את כל עובדיהם; אף הפיצו בשמחה מסמכים המוכחים כי כל אחד ואחת מעובדיהם – פוטר.

זו הייתה הפעם הראשונה מזה זמן רב שהוא לא היה מחובר לרשת המיוחדת של המוסד.
הוא טען שאינו מכיר את האדם הזר שהציג עצמו כקרוב משפחה, אך אף אחד לא האמין לו.
הוא נכנס באין ברירה לבית הזר.
האיש הזר נראה מאיים. או שהתנהג בקרירות מלחיצה או שהיה עליז בצורה בלתי סבירה.
קשה היה לו להבין האם האיש הזר באמת כה מאיים, או שזו הפרנויה שמדברת. הוא הבין את הפרנויה שלו, היה מודע לה, אך לעולם לא הצליח להבחין מתי היא נכנסת לפעולה ומתי הוא חושב בהיגיון.
האיש המאיים הגיש לו אוכל. האוכל היה עשיר, בניגוד מוחלט לביתו הדל של האיש הזר. היה זה חדר יחיד סטנדרטי, אך הוא היה מוזנח.
במרכז החדר הונחה מיטה, עליה ישן בימים הבאים, עד שהגיע היום הגדול. עליה גם הושכב כעבור ביום הגדול על ידי האיש; האיש חיבר אותו לרשת הכללית, למרות שהיה זה אסור עקב מחלתו הנפשית. ” זה בסדר”, ניסה האיש להרגיע אותו, בקרירות שספק אם יכולה להרגיע מישהו.

בשקט חריג, ללא משתמשים אחרים שיפריעו לו, נשען ג’ון בהנאה על גזע עץ יפהפה בראש צוק רם והשקיף על נוף מרהיב. הנאתו של ג’ון מהשמיים הצבעוניים ומהמפלים המופלאים נקטעה משכותר לפתע על ידי עשרות אוכפי סדר. הוא הניח בסלסלה את אשכול הפרי שאכל, הוציא ממנה ספר, נשכב על צידו והחל לקרוא תוך התעלמות בוטה ממפקד הכוחות שהפציר בו לעמוד, להרים את ידיו ולהיכנע.
“השותפים שלנו עומדים עכשיו לצד הגוף שלך”.
ג’ון פזל מן הספר, “אז למה אתם לא מנתקים אותי מהחיבור ועוצרים אותי?” שאל בלעג ושעמום.
“אל דאגה, אתה כבר אזוק. אנחנו רק רוצים לוודא לפני כן שהמסר הארור שהשארת על קירות הבית שלך, ובהודעת השגיאה במערכת שלנו כשאנחנו מנסים לנתק אותך מרחוק, הם בולשיט”.
“בולשיט? אתה חושב שאני משקר? זה נורא מעליב!”
מפקד הכוחות התעלם מהסרקסטיות בבוז משלו, “אתה באמת מצפה שנאמין לאפשרות שגרמת לחלקים קריטיים של הרשתות לרוץ דרך המח שלך כך שכל הרשתות יהיו תלויות בחיבור שלך לרשת?”, שאל, “אין ספק שמדובר בשטויות”.
“אם אין ספק”, הגיב ג’ון, “מדוע אני עדיין כאן?”.

היא ישבה על רגלי הדובון אשר הצמיד את גופה המושך לגופו הפרוותי, בהה בעיניה היפות, מחליפות הצבעים, ורכן לנשיקה. היא יכלה להיות מכוערת במציאות, או ילדה, או גבר, או קשישה, שפשוט יכלה להרשות לעצמה, או לעצמו, להראות ככה; שכן במסיבות לא משלמים בעבור השתתפות, אלא בעבור מראה. אבל האפשרויות האלו לא עינינו אותו, כאן היא הייתה מדהימה ביופייה וזה מה שהיה לו חשוב.

הוא היה ידוע בתור הדובון הסגול. את הדובון הסגול הכירו רבים מעשרות מיליוני המשתמשים שהתחברו מדי יום למסיבות רשת, גם אם מעולם לא ראו אותו בפועל; בעבורם הוא אפילו היה יותר מלהיב, בעבורם הוא היה אגדה.
הדובון תמיד היה במסיבות הי נוצצות, הכי מלהיבות, הכי מרגשות, וכשהוא ארגן בעצמו מסיבה, זו, ובכן, הייתה סיבה ל…

על אף שהדבר לא היה נהוג כלל, לא הציג עצמו לי-מאי בדמות עצמו כשהסתובב ברשתות, תמיד עטה על עצמו דמות אחרת, לעתים לא דמה לעצמו כלל, לעתים לא דמה לאדם כלל. האפשרות להראות כפי שהמשתמש רוצה הייתה קיימת זמן רב לפני כן, אבל מלבד בעולמות מיוחדים בהם הייתה לכך הצדקה, אנשים נמנעו מ’התחפשות’. קוד ההתנהגות הזה נעלם בעקבות הדובון, כשהפך לאחת ה’דמויות’ המפורסמות ברשתות.
את רוב זמנו ברשת בילה במסיבות, אליהן הגיע כמגוון דמויות, אך לרוב, עטה על עצמו לי-מאי דמות של דובון סגול.
שמו של הדובון היה לי-מאי, אך לי-מאי ראה עצמו כדובון הסגול.

ללי-מאי ג’ונסון בן העשרים ושלוש לא היו דאגות.
עד זמן לא רב כל-כך לא היה נהוג בהכרח לעבוד. אל שוק העבודה יצאו רק אלו אשר רצו להקנות לעצמם חיים טובים יותר מהמגיע להם לפי חוק, לשדרג לדירה טובה יותר, לריהוט טוב יותר, לצאת לטיולים. המודל הזה הספיק בכדי לקיים את האנושות, הודות לפיתוחים חברתיים ובעיקר טכנולוגיים.
אך כשהחיבורים נהיו פופולאריים הביקוש גדל כל-כך עד שפחות ופחות אנשים רצו לעבוד כדי למצוא עניין בחייהם. למה להם? כשהם יכולים למצוא עניין ברשתות. למרבה המזל, אפשר לומר, ‘חיבור נכון’ רצו להרוויח מהמוצר שלהם, כך שכל מי שרצו להתחבר לרשתות, כמעט כולם, למעשה, היו צריכים לעבוד תקופה מסוימת כדי לממן את החיבור. העובדה שניתן לצבור כוחות בעת ‘שינה’ תוך כדי חיבור לרשתות היוותה שינוי אדיר בפני עצמה, ואפשרה לשלב עבודה עם חיבור. ניתן היה לחיות כתמיד, ולמלא את שעות השינה בפעילות נוספת ומרגשת. לגדל את הילדים במציאות, לעבוד, לתחזק את הבית, עד כמה שבאמת היה צריך, להתנתק מהמציאות, ולהתחבר.
ללי-מאי ג’ונסון בן העשרים ושלוש לא היו דאגות. הוריו עבדו רוב חייהם בעבודות מבוקשות והם הסכימו לממן לבנם את החיבור. לאחר שסיים את הלימודים הבסיסיים החליט כי מיצה את העולם האמיתי.
הוא רכש מנוי במכונה פרטית באחד מסניפי הפרימיום של ‘חיבור נכון’; השירות כלל הזנת מזון לתוך גופו, הזנת ויטמיןD המחליף את החשיפה הדרושה לשמש, הפעלת שריריו והרמת גופו מדי פעם ופעם בזמן ששכב מחובר למכונה. הדובון היה מחובר לרשת עשרים וארבע שעות ביממה. אפילו כשהתראה עם משפחתו וחבריו הותיקים היה זה ברשת, לעתים בעותק וירטואלי של בית הוריו אשר רכש. העולם הווירטואלי ה’בלתי מציאותי’, היה מציאותי להפליא בעבור הדובון הסגול.
זה מי שהיה, הדובון; ניתן להגדירו כשטחי ומשעמם, ניתן להגדירו כאחד האנשים היחידים שיודעים באמת לחיות.

חייה של לוסי לא היו רעים. הסכנה הגדולה ביותר שארבה לה הייתה השעמום, עליו גברה בהצלחה הודות למאמץ עיקש.
היא כעסה, ודאי, כעס רב, על הנהלת ‘חיבור נכון’ על הבגידה – כפי שהגדירה זאת – כשפיטרו אותה, אבל היא לא נטרה טינה. לוסי הייתה חיובית מטבעה. היא התרכזה בצד החיובי של המטבע. ובהחלט היה צד חיובי. היא הרגישה שעשתה דבר נפלא כשהראתה לעולם מהו ערכו של החיבור. לא היה לה אכפת להישאר בצד, הספיקה לה העובדה שהיא ידעה את האמת, שהאנשים החשובים לה ידעו את האמת, ויותר מכל, היא הייתה מרוצה מכך שיכלה לצאת להרפתקאות אדירות עם אנשים מכל העולם, בעולמות שיצרה בעצמה, בעולמות שיצרו אחרים, מלווה בחברים מופלאים מכל העולם שרכשה לאורך הדרך; וכל זה – והיה זה המון בעבורה – קרה בזכותה.

את בעלה, דילן, הכירה לוסי כשהייתה צעירה, ובהחלט יפה (כמובן, שכן כבר נדיר היה לראות מישהו שלא ניתן להגדיר אותו כיפה. יתר על כך – גם בעשורה התשיעי ניתן היה בהחלט לומר זאת עליה). הם נפגשו בעיר המרכזית, אופרה, כשעבדו שניהם בתור מפקחים על מערכות פיקוח האוכלוסייה האוטומטיות. תוך זמן קצר החלו לצאת וכעבור כמה שנים החליטו השניים להביא לעולם ילדים. שניים.
הם אהבו האחד את השנייה.
דילן הפיג את השעמום שהסתתר ללוסי בכל פינה, והיא בתמורה הסבה לו אושר מהיום בו הכירו.
הם נהגו להתחבר יחדיו לרשתות לעתים דחופות, פעמים רבות אף הוסיפו עניין לחיי המין שלהם הודות לרשתות. אך החיבור האינטימי ביותר ביניהם נוצר כשיצאו יחדיו למסעות.

הם היו באמצע משימה בארץ התיכונה כשהתקבלה ההודעה.
לוסי, אשר בדיוק עמלה על פינוי דרכם מפלוגת אורקים, העיפה את ההודעה כלעומת שבאה והמשיכה להילחם. יתר החבורה לקחו את ההודעה קצת יותר ברצינות.
“מה את עושה?” רגזה לוסי על אן, אלפית אמיצה בדרגה ארבעים ואחת, לאחר שהקפיאה את הקרב.
“לא ראית את ההודעה?”, הגיבה אן, “אנשים נהרגו ברשת ומתו במציאות!” צווחה בבהלה.
“ראיתי… באג מקומי, אין סיכוי שזו תקלה בכל הרשתות, בכל העולמות…”, הגיבה לוסי, “עכשיו, אתם מוכנים להמשיך? אתם יודעם שאני ממש לא אוהבת לדבר מחוץ למשחק במהלך מערכות”.
“לוסי…”, דילן אחז בזרועה ברכות תקיפה, “מה אם זו לא תקלה מקומית? בשביל מה לקחת את הסיכון? מה את רוצה שיהיה רשום על המצבה שלך? ‘נהרגה בידי פלוגת אורקים’?”.
על אף שהרעיון מצא חן בעיניה, ובכל מקרה הניחה שלא תיהרג אם תישאר, הסכימה לוסי לקבל את עמדתו של דילן, והתנתקה.

אמנם לנתק אותו הם לא יכלו, מאחר והתברר להם שאכן הצליח ג’ון להעמיד את כל הרשת תחת סכנה כאשר תלה אותה בחיבור שלו אליה, אך הם לא התכוונו לבזבז זמן ולא התכוונו לאפשר לו להמשיך להסתובב ברשת לאחר שהבינו את היכולות שלו, כשהצליחו להבין את הקשר שלו גם לכאוס הכלל-עולמי שקרה לאחר אותו פיצוץ.
הם עצרו את הדמות שלו והעבירו אותו מיד לרשת הפרטית של ‘חיבור נכון’, רשת מאובטחת במיוחד, אליה לא ניתן לעבור ללא אישור רשמי מדרגיו הגבוהים של גוף האכיפה של החברה. ברשת זו העלו מודל של חדר מעצר.
ג’ון מצא עצמו יושב לבד בחדר חשוך.

כעבור כמה דקות מילא אור את החדר החשוך משהופיעו בו שני אנשים אותם לא הצליח ג’ון לראות, שכן היה חייב לעצום עיניו מפני האור – לא מפני שחש כאב, אלא מתוך הבנה שאינו יכול כעת לרפא עצמו אם עיניו יפגעו – אבל למרות שלא יכל ג’ון לזהות את האנשים, הוא ידע ללא ספק מי עומדים מולו.

לוסי התעוררה במיטה.
זו לא הייתה המיטה שלה.
היא רעדה בבהלה כשהבחינה שבמיטה הזרה, לצדה, שוכב גבר זר.
האיש הזר פקח עיניו ושאל “מה קרה, מתוק?”.
“מה?” שאלה לוסי בקול רוטט, מתרוממת מהמיטה.
“אתה בסדר? אתה נראה מפוחד. התחברת לרשת, לא? קרה שם משהו?”.
לוסי ירדה מהמיטה, פסעה לאחור עד שהבחינה בדמות שבמראה; זעקה יצאה מפיה.

כשפקח ג’יימס את עיניו, ראה שסיימון כבר התעורר, אך על פניו היה מבט מבולבל.
“מה קרה, מתוק?”, שאל ג’יימס את בעלו בדאגה.
“מה?” שאל סיימון.
“אתה בסדר? אתה נראה מפוחד. התחברת לרשת, לא? קרה שם משהו?”
סיימון ירד מהמיטה, פסע לאחור וזעקה יצאה מפיו.
ג’יימס זינק מהמיטה וחיבק את בעלו; נדמה שהחיבור רק הלחיץ את סיימון יותר.
“סיימון! סיימון! מה קרה? דבר איתי!”, ניסה ג’יימס לומר לבן זוגו אשר כיסה עיניו, “סיימון!”.

הכל היה בשיאו.
כשישב ג’ון בחדר החשוך הוא חש מתוח, הוא היה טרוד, בלתי שליו.
התוכנית שלו יצאה מנקודות הנחה הגיוניות מאוד, אך עדיין היו אלה רק נקודות הנחה.
כדי שהכל לא יהיה לשווא, אמור להיכנס לאותו חדר אדם מסוים; ג’ון הניח שמספיק שימצאו באותה הרשת, אך להפתעתו הבחין שהחדר בו הוא יושב, מאוחסן על שרת נפרד, מאובטח להפליא; הוא היחיד שיכול להיכנס אליו, מלבד אדם אחד נוסף בלבד אשר יכול להיכנס וגם לצאת.
בעובדה זו יכל ג’ון להבחין הודות לכך שלמד את האופן בו עובדות הרשתות טוב מכל אדם אחר, אפילו המפתחים עצמם לא עסקו לרוב בתמונה הגדולה של הרשת, ואם כן, אז לא ירדו לפרטים כמוהו.
לאחר מאמץ קל יחסית הצליח לגלות ג’ון מי הוא אותו אדם.
היה זה החוקר ריק סמית’.
זה לא היה האדם שציפה לו.
אך הדבר לא שינה לו, הוא יכל להיעזר בריק כדי להשלים תוכניתו בפעם אחרת, אך הוא רצה לסיים הכל בפעם אחת. בכל אופן, הוא לא דאג כלל עקב הגילוי מכיוון שהאדם שציפה לו לא היה צריך אישור מיוחד אפילו כדי להיכנס לחדר השמור כל-כך הזה.

הדובון התעורר.
המחשבה הראשונה שחלפה בראשו הייתה שכנראה לא יצא לו לפגוש פעם נוספת את אותה בחורה מקסימה. לא שהיו חסרים לו מגע ומין כלל, אבל באמת שהיא הייתה משהו מיוחד; לצערו, הוא לא הספיק לבקש ממנה את שם המשתמש שלה.
המחשבה השנייה, הייתה הידיעה שהוא התנתק מהרשת לראשונה מזה למעלה משנה.
השלישית, הייתה ההבנה שהוא לא נמצא במכונה שלו.
הוא התרומם ונבהל כשראה שאיננו בסניף ‘חיבור נכון’. עם זאת, אכן היו שם מכונות רבות, אך אלה היו מכונות קטנות. אז, נחתה עליו ההבנה כי מדובר בבית ספר. הוא נמצא בבית ספר.
המחשבה הבאה הייתה שגם הוא נמצא במכונה כזו, למרות שהגודל לא אמור להתאים לו.
הוא זינק מהמכונה ואז הבין.

אל החדר נכנסו שני אנשים, לשמחתו של ג’ון. מיד הבין, עוד לפני שיכל לראות את פניהם, כי אחד מהם הוא ריק סמית’, החוקר הבכיר במערך אבטחת הרשתות, והאחר הוא ניקולס רוג’רס, המייסד, הבעלים והמנהל של ‘חיבור נכון’. ג’ון חש הקלה רבה.
הם החלו להתיישב בכיסאות בצדו השני של השולחן, מול ג’ון, אך עוד לפני שהספיקו להניח אחוריהם על כיסאותיהם פתח ג’ון את פיו בשאלה אותה הפנה לניקולס:
“מהו ערכו של כסף בעולם אוטופי? מהו ערכו של עושר בעולם כזה? מהו בעצם ערכו של כוח בעולם ללא גבולות?”
“אתה מנסה להיות עמוק?”
“אוקיי. הרשה לי לנסח מחדש: מה הטעם להיות האדם החזק בעולם”, החל ג’ון לשאול, “אם בכל מקרה קיים מוצר, שלמרבה האירוניה אתה עצמך מציע, המאפשר לכל אדם לחיות את המציאות שהוא רוצה ליצור לעצמו? לחיות את חלומו הטוב ביותר?”
“הידיעה שאני יצרתי את כל זה, הידיעה שאני מסוגל לשלוט בכל זה”.
“אתה לא באמת יצרת שום דבר, אנשים אחרים, העובדים שלך, יצרו עבורך; באשר לידיעה שאתה עומד מאחורי כל זה, ידיעה היא דבר חסר משמעות, אתה יכול לשלם למומחה כדי שישתול במוחך ידיעה פיקטיבית לפיה אתה מלך העולם! או בת-יענה; ובאשר לשליטה, אני מבין שכח הוא בראש מעינך, אך מה הטעם בדיוק במסוגלות העקרונית לשליטה הזו אם אתה לא באמת יכול להשתמש בה?”
“מי אמר שאני לא?” הגיב ניקולס רוג’רס המחויך.
“זה כל מה שרציתי לדעת”, הגיב ג’ון, המחויך עוד יותר; מוחק בחיוכו את חיוכו של רוג’רס.

לי-מאי נמלט מהכיתה. זו לא הייתה בעיה שכן לצוות בית הספר שלא היה מחובר לרשתות היו מספיק אנשים בדמות ילדים לרדוף אחריהם.
הוא מצא מראה, הסתכל עצמו וצחק.
כעבור מספיק רגעים צחוקה של הילדה הקטנה דעך. היא משכה בכתפיה, והלכה.
היא משכה כסף מחשבון הבנק שלה, עלתה על הטיסה הראשונה והגיעה הביתה. נקודת החיבור ההמונית הייתה סגורה, אז היא ניגשה ישירות לדירתה המאובקת. בדרך, קרוב לסניף ‘חיבור נכון’ ראתה את הגוף של לי-מאי, אך זה לא עניין אותה. היא הקישה את קוד הכניסה לביתה, הסירה את האבק מהמכונה, חיברה עצמה לרשת והתחברה למסיבה, בתור דובי סגול.

“אני שמח שאתה מחייך”, אמר ניקולס, “יותר כיף למחוק חיוך מאשר לשבור אדם שבור ממילא”.
ג’ון צחק צחוק מזויף, מתגרה, “נסה אותי”.
ניקולס הסתכל על סמית’ כנותן אישור.
החדר נעלם תחת רגליהם והתחלף בצוק תחת שמיים שחורים; תחת הצוק געשו נהרות לבה.
“אתה חושב שרק אתה מסוגל לגרום למישהו שמת ברשת למות במציאות?”, שאל ריק סמית’ בלעג, “אתה הולך לספר לנו עכשיו כל מה שנרצה לדעת ואתה תיפטר מהגישה המתחכמת”.
“אתם לא תהרגו אותי”, הגיב ג’ון, “עד שתפתרו את הקשר שיצרתי ביני ובין הרשת; ובכל אופן, לאחר מכן העונש הצפוי לי יהיה כנראה גרוע ממוות” אמר, וזינק בחיוך רחב אל עבר נהר הלבה.
העולם השתנה פעם נוספת והפך לחדר מעצר, ג’ון התרסק על הרצפה ממרחק קצר.
החוקר התיישב בחזרה לצד המנכ”ל שהמשיך לשבת ללא התרגשות רבה גם כשהיה על ראש הצוק. משראה שג’ון לא מתכוון להתיישב בחזרה בעצמו, זימן סמית’ כיסא תחת ישבנו של ג’ון ושינה את הכבידה כך שיתרסק עליו.
“אם כך, אני יכול להניח שאינך סובל מהזיות לפיהן מעשיך היו לגיטימיים”, הגיב החוקר, “ואתה מודע להשלכות הצפויות, לכן מה שמטריף את דעתי היא השאלה, מה יצא לך מזה?”.
“הנאה, כמובן!” אמר בחיוך והתרווח בנוחות בכיסא, מסדר את חולצתו ועניבתו, “הפגת השעמום הזה! המציאות שלנו כל-כך משעממת!”
מבטו של ניקולס היה מבלבל, לא היה ברור אם הוא מסכים אם הדברים או מזועזע מהם.
במקרה של סמית’ לא ממש היה ספק.
“הקשב לי היטב! אתה מואשם ברצח של מאות אנשים”, זעם החוקר, “ואני אפילו לא יודע לשפוט את חומרת הסעיף הזה מול מה שעשית לאחר מכן, כי אין תקדים כזה לחורבן האנושות! ו… הסיבה שאתה נותן לי היא… שעמום?”
“לקרוא לזה חורבן האנושות זו הגזמה קלה, הלא כן? הו, זה כל-כך מבדר, מבדר ומבריק!”, הצהיר ג’ון, “להחליף את זהויות כל המשתמשים אחד עם השני במציאות!” צהל, “זה הרי כמו אחד מאותם סרטים הוליוודים קלאסיים! שיא הבידור! רק במציאות. ובקנה מידה קצת יותר גדול… מה אתה אומר שאנשים עושים עכשיו? כמה אנשים מאוננים כרגע, לדעתך, כדי לבדוק את הגוף החדש שלהם? מצטלמים בעירום ושולחים לעצמם את התמונות בתקווה שכשיחזרו לגוף שלהם יוכלו לאונן עליהן? שוכבים עם בני ובנות הזוג של בעלי הגוף מבלי לספר להם שאלה לא ממש הם…? אונסים, מבצעים מעשי פשיעה, מתוך ציפייה לחזור בקרוס לגופם ושבעלי הגוף הנוכחי יישאו באשמה?… הו, זה הולך להיות כל-כך מבדר!”, חיוך זרח על פניו.
סמית’ החל לרעוד מזעם. “אני חושש שאנשים ודאי עוד לא ממש החלו לראות את היתרונות הנפלאים האלו!” השיב סמית’ בסרקסטיות, “הם ודאי עדיין עסוקים בבהלה מהעובדה שהם לא בגוף שלהם, בהלה מהעובדה שהם לא בביתם, אולי אפילו לא קרובים אליו, בבהלה מהעובדה שילדיהם ואולי כל משפחותיהם וחבריהם אבודים עכשיו, ומי יודע מתי יזכו לראות אותם שוב ואיך יראו, בהלת הורים שילדיהם ודאי מבוהלים עד לשד עצמותם, כשאינם יודעים היכן הם, איך הם נראים, בני כמה הם, מה המין שלהם, באיזו סביבה הם נמצאים, בהלת כל אותם…”
“הוא הבין!” התפרץ ניקולס, “ראה אותו” הוסיף, “כל מלה נוספת שלך רק מצחיקה אותו יותר!”.
“בואו נחזור לנושא”, דרש ניקולס והתקרב לפניו של ג’ון, “ולפני הכל, אני רוצה להבהיר לך שאמנם מר סמית’ אכן לא הולך להרוג אותך כעת, אבל אני בהחלט מסוגל לבטל את המנגנון שמונע ממך לחוש כאב, אז הרשה לי לנסח מחדש את שאלתו של ידידנו: כמה חולה צריך אדם להיות כדי לבצע מעשים כאלו?”.
“כמה טיפש וחסר אחריות”, הגיב ג’ון למר ניקולס רוג’רס בבוז, “צריך להיות כדי לאפשר למשתמש, מתוחכם, ודאי, תודה רבה, אך עדיין משתמש, לשלוט במערכת בצורה המאפשרות לו לעשות את כל זה?”

לוסי, כמו כולם, ניסתה להחזיר את חייה למסלולם. “חיבור מהיר” הודיעו שאין להם פתרון באופק. היו שטענו שיש פתרון אך ‘חיבור נכון’ נמנעים מלבצע אותו. היה בכך היגיון עקב ההיסטוריה שלהם. בנוסף, הממשלה המאוחדת החליטה לפני זמן רב על איסור לפיו אין להעלות את מחירי החיבור לרשתות, כך שהרווח של ‘חיבור נכון’ נשאר קבוע למדי, אך לאחר אותו מקרה ולאחר ירידה זמנית קצרה בכמות החיבורים עקב בהלת הציבור, הגיעה עלייה אדירה. יותר ויותר אנשים התחברו למשך פרק זמן יותר ויותר ארוכים. אנשים התביישו במי שהיו כפי שנראו, הם הרגישו שיוכלו להיות באמת ‘הם’ רק ברשתות. כדי לממן את משכי החיבור הארוכים נוצר ביקוש אדיר לעבודה; למעשה, נוצר ביקוש גדול יותר מהצורך הממשי בעובדים, בכל העולם.
אנשים הלכו לעבודה בבושה, בגופים זרים, וברגע שיכלו להרשות זאת לעצמם, התחברו לרשתות, לבשו את צורתם המקורית, או כל צורה שרצו והרגישו שוב עצמם.

רבים השתכנעו מהטענה ש’חיבור נכון’ בוחרים להעמיד פנים שאינם יכולים לתקן את המצב, והם ניסו לבצע חרם, אך למרות שכמות המחרימים הייתה גדולה מאוד, לשני הצדדים היה ברור מי ישבר קודם.

המשטרה הודיעה שהם לא הצליחו להוציא מג’ון שום דבר מועיל בחקירתו ברשת, ושהוא הפסיק לדבר בהיגיון ברגע שניתקו אותו וניסו לחקור אותו במציאות. ג’ון נשפט. גם במשפט סירב לדבר בהיגיון. גזר הדין שהוחלט היה חמור מאוד. בצדק, חשבה לוסי.

ללוסי, כמו לרוב האנשים, לא הייתה הצלחה מזהירה במיוחד בהחזרת החיים למסלולם.
דילן היה נערה מתבגרת, היא גבר מבוגר; ילדיהם התביישו לבקר עם נכדיהם את אביהם, נערה זרה, ואמם, גבר זר. והיחסים הרומנטיים במציאות לא בדיוק פרחו, כמובן.
לוסי מצאה עצמה מתחברת יותר ויותר; ברשת היא יכלה להיות עצמה.

למרות שהיא תמיד אהבה לשנות את המראה שלה ברשתות, לעתים אף לשנותו לחלוטין, החלה לוסי לעטות על עצמה את צורתה האמיתית. לא משנה אם הייתה חייזרית, הוביט, לוחמת, אלפית, או מפלצת מיתית, פנייה תמיד היו פנייה שלה, ובגדיה היו לרוב בגדיה שלה, גם אם לא הייתה לכך הצדקה עלילתית.
ולכל הרפתקה, לא משנה כמה ביזארית וקסומה הייתה, השתדלה לקחה עמה ראי, ומדי פעם, הגניבה בעצמה מבט.

זה היה נוח מאוד לג’ון שאדם הידוע כחולה נפש טען לאחר האירועים שהוא-הוא ניקולס רוג’רס הגדול. דבר שאינו אפשרי גם לאור המאורעות האחרונים, שכן, כידוע לכל, ניקולס רוג’רס מתחבר אך ורק לרשת המאובטחת ביותר. לכן, אף אחד לא היה לוקח אותו ברצינות גם אילו לא היה ידוע אותו אדם כבעל שפיות מעורערת.

על אף שהאנושות הצליחה להגיע להישגים מדהימים כמעט בכל תחום שניתן להעלות על הדעת, לא נמצא עדיין פתרון מוחלט למרבית מחלות הנפש. כל אותם מטופלים שלא הצליחו לרפאם בדרכים אחרות, הגיעו לבתי משוגעים. בבתי המשוגעים האלו חוברו המטופלים לרשתות פנימיות וטופלו, כל אחד בהתאם לבעיותיו, בצורה יעילה בהרבה ובטוחה בהרבה למטופל ולסביבה.

מספר ימים לפני שהכל אירע, הגיע אדם לבית משוגעים.
עורו היה לבן להחריד, כמו עורם של משתמשי הרשתות הכבדים, אך הוא היה לבוש בגדי מותרות מכובדים בעוד שהמשתמשים הכבדים לא השקיעו לרוב ברכישת בגדים והסתפקו בבגדים הפשוטים.
הוא מסר פרטים והזדהה כקרוב משפחה של אחד המטופלים ודרש, כמגיע לו לפי חוק, להוציא אותו מאשפוז ולטפל בו בעצמו.
כך מצא עצמו אחד המטופלים בבית זר, תחת אחריות אדם זר, מחובר בניגוד לחוק אל הרשתות הכלליות, מושתל בצורה מבריקה בתור פריט לבוש דומם על גופו של ג’ון הווירטואלי.
הוא היה שם כשג’ון פוצץ את הבניין, הוא היה שם כשג’ון נעצר, כשהועבר לרשת המאובטחת וכשנחקר. הוא גם היה שם בתור ג’ון עצמו, כשיצא מהרשת.

ג’ון חש שעובדי ‘חיבור נכון’ עומדים לפתור בכל רגע את הקשר שיצר. התזמון היה מעולה שכן הוא כבר היה במצב בו רצה להיות והעדיף לצאת כבר כדי לחסוך לעצמו את מילוי האיום של סמית’, שכן אין ספק שהתכוון אליו.
“ובכן”, אמר החוקר כעבור כמה רגעים, “אני לא יודע כמה זמן התכוונת להישאר כאן, אך אני חושש שהבילוי הקצר שלך הסתיים. כדאי שתתחיל לעכל את המצב, כי אמנם אני נמצא בקצה השני של העיר, אבל אני הולך להגיע אליך כל-כך מהר שלא תספיק להשלים את המשפט ‘הו, לא, אני הולך למות!’. אז… אתה יכול להתחיל לצרוח, אני כבר אתן לך סיבה”‘, אמר סמית’ וליקק את קצות שפתיו, מראה שאפילו ג’ון מצא דוחה למדי.
ג’ון העמיד פני מאוכזב, בצורה מתגרה ומזויפת למדי. לאחר מכן יישר את חולצתו והסיר את עניבתו.

מייסדה, מנכ”לה ובעליה הגדול של ‘חיבור נכון’ נכח כמובן בהפעלת גזר הדין, למעשה, הוא סייע ביצירתה. את התפקיד הזה לקח על עצמו בהתלהבות רבה. כשעשה זאת, דאג גם לשתול קוד מיוחד המופיע ונמחק בזמן המתאים, קוד אשר הורג את המחוברים לרשת כאשר הוא מופעל.
למעשה, בנוסף לכך שסייע ליצור את העולם הנוראי אשר ישמש כעונשו של הנאשם, ג’ון גם קיבל את הכבוד ללחוץ על הכפתור אשר מפעיל את העונש. לצידו, במאורע החגיגי, עמדו סגניו בהנהלת ‘חיבור נכון’ והחוקר המפורסם ריק סמית’. על כיסא הנאשמים ישב אדם מפוחד, בגוף זר, ספק אם היה מפוחד כי הבין את הסיטואציה בה היה, ספק אם היה מפוחד כחלק מפרנויה קבועה.
העולם האכזרי החל לרוץ בראשו של הנאשם.
כעבור מספר רגעים המערכת קרסה.
הוכרז כי הנאשם מת.
כולם הניחו כי הצליח להרוג עצמו מתוך הרשת.

היה זה הדבר הראוי לעשות, חשב ג’ון, אחרי הכל החולה בנפשו סבל כבר מספיק, וגם לו, ל…. ניקולס רוג’רס, היה מוסר.
כך הוא ראה זאת, לפחות.