ראש הממשלה
פברואר 16, 2015 שעה 14:28
רחבעם ישב במשרדו, מצחו מונח על זכוכית שולחנו וקצות אצבעותיו שלובות על שיער עורפו האפור. הוא כבר קרא מספר פעמים את המסמך המסווג “סודי ביותר” שהונח על שולחנו לפני כשעה. המשפטים “בטווח הארוך לא תוכל מדינת ישראל לשרוד את המאבק מול האסלם הקיצוני הגואה”, “דרוש נשק שייצג חשיבה מחוץ לקופסה, שלא יגרום לבידודה של מדינת ישראל מעמי העולם….”, לא מרפים ממנו, רוחשים במוחו כמו תולעי משי על מצע עלי תות.
רחבעם כנעני, ראש מכון המחקר הביולוגי בנס ציונה, היה מורגל כבר בקריאת מסמכי ממשלה סודיים, אך זו לו הפעם הראשונה שבה הוא חש שהדברים שאינם כתובים במסמך חזקים יותר מהכתוב בו. הוא לא הצליח להתעלם מנימת הייאוש שהייתה שזורה לאורכו של המזכר בן ארבעת העמודים. אולי אין הדבר כך, אך נדמה היה לו שקברניטי המשק איבדו תקווה. העובדה שהמכתב שהגיע בידי שליח היה ממוען אליו אישית אך נעדרה ממנו חתימת השולח לא נעלמה מעיניו והחשש, שלמרות כל הכתוב במזכר קברניטי המשק ובעיקר העומד בראשם מצפים ממנו שיפתח את נשק יום הדין, לא נתן לו מנוח.
העדרו המוחלט של כל סימן לזהות השולח יצרה אצלו תחושה מעיקה שראש הממשלה כבר מכין אליבי לעובדה שלא ידע דבר ובוודאי שלא אישר פעולה כזאת, כדי שאח”כ יוכל לצאת לעיתונות בטיעון שהאומה עומדת נבוכה כיצד אדם אחד שאיבד את עשתונותיו יכול היה לגרום לנזק כל כך גדול?
השאלות המשיכו להציפו בקצב הולך וגובר ובעוצמה שגם אדם מנוסה כמוהו לא חווה מימיו. בתוך תוכו חשש שהפעם הוא לבד במערכה. כמה לבד? על זה הוא עוד צריך לחשוב.
הוא קם ממקומו, שרבב ראשו החוצה וביקש ממזכירתו שלא יפריעו לו. הוא הסתובב, סגר את הדלת והחל לפסוע מקיר לקיר, פעולה שידע שתרגיע אותו ותפעיל את גלגלי מוחו בכיוון הנכון. הוא ידע שמאחורי גבו מכנים את הריטואל הזה “התנעת הגאונות”. כל מי שהכיר אותו יחס לו תכונת גאונות כזו או אחרת. אולי בגלל התארים הרבים בהם הוא נושא ביניהם פרופסור לביולוגיה, דוקטור לפיזיקה ותואר שני במדעי ההתנהגות, ואולי בגלל המספר האינסופי של המצאות מבריקות שאם השתיקה לא הייתה יפה להם היו מזמן מציבות אותו כמועמד מוביל לפרס נובל. הוא מעולם לא הרגיש שהוא גאון, אבל בתוך תוכו נהנה לדעת שזה מה שחושבים עליו. את כל חייו הבוגרים בילה בין כותלי המכון, מתקדם מקצועית כמו מטאור עד שהגיע לניהול המכון בגיל 38, ומאז, במשך 21 השנים האחרונות, הוביל את המכון להישגים חסרי תקדים, הישגים שגבו ממנו מחיר כבד ברמה האישית. הוא נשאר רווק כל חייו, היו לו מעט מאד ידידים וגם הם היו על בסיס עניין אקדמי בלבד. את רוב זמנו בילה במכון ואת מעט זמנו החופשי מצא עצמו מעביר לבדו בדירתו בת השניים וחצי החדרים מפנק את עצמו בבקבוק יין טוב שאחיו היה דואג לשכוח אצלו במזווה, קורא מאמרים עדכניים בנושאי גנטיקה, חברה ופילוסופיה, נושאים שאומנם אינם קשורים ישירות לעבודתו אך תמיד נמשך אליהם ומצא אותם מגרים ומאתגרים ברמה האינטלקטואלית.
נקישה קלה על הדלת הקפיצה אותו. “כן?” מלמל, מעט כועס על שקטעו את חוט מחשבתו.
“כולם כבר עזבו ורציתי לדעת אם אתה עוד זקוק למשהו לפני שאני יוצאת” שאלה ציפי, מזכירתו המסורה מזה 15 שנה.
“לא, לא, הכל בסדר. לילה טוב ציפי” ענה, הסתובב והמשיך בצעידה המונוטונית מקיר לקיר לא מודע למבטים הסקרניים שהיא נעצה בגבו. היא עבדה עבורו מאז שהגיעה למכון ובעשר השנים האחרונות אף היו בקשר אינטימי שנשמר בסוד. היא חשה מוטרדת מסערת רגשותיו אך הבינה שעליה להשאירו לבדו. גם ברגעים האינטימיים ביותר הוא נמנע מלשתפה בלבטיו ותמיד הגיב בביטול לניסיונותיה לעזור.
לא היה רגע מוגדר בו התחיל הרעיון להבשיל במוחו, אבל למחרת בשבע בבוקר כשציפי נכנסה לחדרו ובידה בייגל עם גבינה וכוס קפה מהביל, יודעת מניסיונה שהבוס שלה לא עזב את משרדו כל הלילה, הוא חייך אליה חיוך מרוחק, לקח מידה את הקפה, מתעלם ממבטה הדואג, לגם לגימה קטנה ובפעם הראשונה מאז קרא את המזכר הרגיש בשליטה, הרגשה אותה הוא כה מוקיר. כשיצאה מהחדר התיישב בכיסאו, סובבו לאחור עד שחש את קרני השמש שחדרו מבעד לחלון מחממות את פניו. הוא שטח את פנקסו המפורסם על ברכיו והחל לנסח לעצמו את עיקרי תכנית הפעולה.
בשעה שמונה ושלושים, כמו כל בוקר בשתיים עשרה השנים האחרונות, התפרץ סגנו, יריב דותן, לחדרו, מתחיל לדבר ברגע שעבר את סף הדלת, קול הבס הרועם שלו מתגלגל בסטקטו כמו מגיע מהשורה האחרונה של התזמורת הפילהרמונית.
”אומרים שהיית כאן כל הלילה. משהו ששכחת לספר לי עליו? שוב החלטת שכל דבר פעוט בעבודה חשוב יותר מהחיים שלך. שוב הכל דחוף? שפוך רחבעם. שפוך. מה זה היה”. רחבעם נאנח בעייפות. כל כך מוזר היה לשמוע הטפת מוסר מהאיש שבמו ידיו ואופיו האגרסיבי הצליח לגרום לכל באי המכון להתרחק ממנו, ולאשתו ושתי בנותיו לברוח לארה”ב רק כדי שלא יצטרכו לפגוש בו יותר. אלמלא היה חוקר מבריק כל כך ואם רחבעם לא היה מודה בסתר ליבו שיש מן הנוחות לנהל את המכון כשסגנו הרוטווילר משמש כנוגש העבדים בצוות, כבר מזמן היה מפטרו. היו זמנים בהם ניסה יריב להתקרב אליו. בסתר ליבו הדבר החמיא לו, אך הוא דחה כל ניסיון להתחברות מחוץ לעבודה והתעקש להשתית את יחסיהם על הערכה מקצועית. הוא שיער שיריב נפגע מהדחיה ולכן אימץ מולו סגנון דיבור סרקסטי, אך התעקש להמשיך ולהתייחס ליריב בכבוד.
“יריב, שב בבקשה” ניסה רחבעם להרגיעו.
“מה זה משנה אם אני יושב או עומד. אגב, לא תזיק לך מקלחת. החדר מסריח” נהם יריב.
רחבעם החליט להתעלם מההערות האישיות וכמו שהטיף תמיד לעובדיו “טפלו ב issue ולא באיש” החל לשטוח בפניו של יריב את מה שעבר עליו מאז שהתגלגל המזכר לידיו אתמול אחה”צ. הוא לא הספיק לסיים ויריב שוב קטע אותו.
“ראש הממשלה איבד את זה. כבר מזמן אמרתי לך שאין מנהיגות במדינה. צריך אולי להמציא משהו שיגדל ביצים לאיש הזה. למה הוא בכלל שלח לך את התזכיר? אנחנו מכון ללוחמה ביולוגית. גם הוא כבר מאמין לשקרים שהוא מפיץ עלינו? לוחמה. זה מה שאנחנו עושים הכי טוב. ברור שאם נשחרר לאוויר ולו רק חלק קטן מההמצאות “המקוריות” שלנו, העולם יחדל מלהיות מה שהיה עד אותו הרגע. קשקוש. בוא נחזור לדבר על פרויקט הדגל שלנו, פרויקט סיגמא. נראה לי הרבה יותר חשוב” ירה יריב בקולו הרועם, התיישב ופתח את תיק הפרויקט תוך שהוא ממשיך מבלי לעצור לשנייה: “החוקרים בפרויקט כבר תקועים למעלה משבוע ואני משתגע שלא אכפת להם, הייתי..”
“עצור בבקשה” קטע אותו רחבעם, מושיט יד וסוגר את התיק. “אני רוצה להריץ עליך איזה רעיון, רעיון שחייב להישאר בין שנינו מבלי שידלוף לאף אדם, במכון או מחוצה לו”.
רצינותו של רחבעם ואולי האסרטיביות בה סגר את התיק, גרמו ליריב לעצור את שטף דיבורו. בעיניו של רחבעם היה מבט של תחינה מן הסוג שיריב לא ראה שם מעולם. הוא השתתק וחיכה.
“אתה מכיר את המחקרים העוסקים בקשר בין גנטיקה ואופי ובין גנטיקה ודעות פוליטיות?”
“ממבו ג’מבו” חזר יריב לעצמו באפס זמן. ” בעבר כבר טחנו את הנושא הזה עד דוק. בסה”כ משחקי סטטיסטיקה שמתיימרים לכופף נתונים לא מדעיים כדי לנסות לשכנע בתיאוריה הזויה, רק כדי שחוקר מטומטם יוכל לקבל את תואר הדוקטורט שלו. אם על זה אתה רוצה לדבר, אז זה בזבוז זמן אדיר. וחוץ מזה, אם אני זוכר נכון בפעם הקודמת שניסית להעלות את הנושא בפני ראשי כוחות הביטחון, לא ידענו מאיפה נפלו עלינו כל הבעיות והאיומים בקיצוצי תקציב. אז אולי הגיע הזמן לכל הרוחות שתלמד מהניסיון, אם לא של אחרים לפחות שלך”. יריב קם, נשא את כפות ידיו כלפי מעלה בייאוש ויצא מהחדר טורק את הדלת מאחוריו.
שניה עברה, הדלת נפתחה שוב ויריב הכניס את ראשו פנימה. “ותתרחץ” אמר וסגר את הדלת שוב.
רחבעם נשאר לבדו בחדר. אט אט החל לאסוף את התרשימים עליהם עבד כל הלילה, מכניס אותם לתיקו המרופט תוך שהוא חוזר ובודק שלא השאיר פיסת נייר גלויה על שולחנו. הוא יצא מהחדר וכשעבר ליד שולחנה של מזכירתו הפטיר לעברה “אני יוצא לפגישה לא מתוכננת עם ראש הממשלה. צלצלי אליהם ותדאגי שימצאו לי 20 דקות איתו. משם אמשיך הביתה ואשאר שם עד להודעה חדשה. אפשר ליצור איתי קשר רק במקרים דחופים. ביתר המקרים יטפל יריב”. הוא יצא מהמכון כשמבטה המודאג של ציפי מלווה אותו גם דרך חלון משרדה, עד שמכוניתו עברה את עיקול הדרך ונעלמה.
פברואר 16, 2015 שעה 20:45
“ראש הממשלה מבקש שתכנס” קטעה מזכירת לשכת ראש הממשלה את מחשבותיו של רחבעם שחיכה בחדר ההמתנה. הוא קם, יישר קפל דמיוני בשרוול חולצתו, נכנס לחדר הענק שקירותיו מכוסים בספרים שאיש מראשי הממשלה ששהו בו מעולם לא פתח. מעולם לא הבין מדוע האדם החזק ביותר במדינה זקוק להרשים את מבקריו בסממנים חיצוניים מלאכותיים. עוד לפני שהגיע לשולחנו של ראש הממשלה שמע אותו שואל “מה כל כך דחוף, רחבעם, שהייתי צריך לבטל בשבילו פגישה עם שר האוצר?”.
רחבעם הרגיש כמו סטרו לו על פניו. הייתכן שלא הבין נכון את המשתמע מהמכתב? בעודו מתקדם לעבר שולחן העבודה של ראש הממשלה, הכתה בו ההבנה שפחדיו, שראש הממשלה מצפה ממנו שיעשה את העבודה המלוכלכת לבדו מבלי שטביעת אצבעותיו תהיינה על ההחלטה, התגשמו.
“לכן המכתב הוא אישי. לכן הוא לא חתום. למה אני מכניס את עצמי? האם אני רוצה להיות ראש החץ במציאת הפתרון? האם לא ברור מההיסטוריה שאילו שרצים בראש גם מתים ראשונים. לא כאלגוריה, אלא מוות אמיתי עם הספדים וחול על התכריכים?” סערו המחשבות בראשו של רחבעם.
הוא התיישב ליד השולחן, הוציא לאיטו את הניירות מתיקו, מנסה להרוויח עוד רגע למחשבה.
“אדוני” הוא התחיל, “אני מבין שהשיחה הזאת ביננו מעולם לא התקיימה, אבל אם אני מבין נכון את המכתב ששלחת לי, אז אני חייב שתקשיב לי” אמר והרים ראשו, מביט ישירות בעיני ראש הממשלה. ראש הממשלה המשיך לשבת ללא נוע, אינו אומר דבר אך גם אינו מכחיש או מאשר את דבר קיומו של המכתב.
“אז ככה. יש לי רעיון שאזדקק עבורו לחשבון פתוח, ממנו אוכל למשוך כספים ללא הגבלה. בלי זה לא אצליח” ממשיך רחבעם כשאינו מוריד את עיניו מעיני ראש הממשלה שנדמה שמעפעף קלות בעיניו לאישור. “אם הרעיון יעבוד, יהיה בידך כלי שיוכל לשנות את פני ההתנהגות האנושית לעד. זהו אינו עוד כלי נשק כפי שאנחנו תופסים כיום את מושג הנשק. הייתי מעז ואומר שיהיה בידי מדינת ישראל כלי בעל יכולות אלוהיות. הבעיה היא שבמגבלת הזמן שיש לי, אני לא משוכנע שאוכל להבטיח שהוא לא יצא משליטה, ואם כן יצא, מה תהיינה התוצאות. לכן בסופו של דבר ההחלטה האם להפעילו או להשמידו חייבת להיות בידך אדוני, ובידך בלבד.”
רחבעם עצר מקווה לתגובה, אך מצדו השני של השולחן נשאר ראש הממשלה שקט, מבטו נעוץ ברחבעם, ממתין להמשך השיחה.
“אוקיי. ברגע שיפתח חשבון בנק סודי על שמי אתחיל בתהליך הפיתוח. במקביל, יריב, סגני, ימשיך עם פרויקט סיגמא עד לסיום פיתוח הנשק הביולוגי שאושר כבר על ידך בעבר. וכמו שהסכמנו, השיחה לא התקיימה ואני מקווה שתישאר רק בין שנינו. במידה ותרצה עדכונים על התקדמות הפרויקט, אשמח לספקם. אחרת, אמשיך בפרויקט לבדי עד לסיומו”.
רחבעם קם ויצא מהחדר מבלי שלאורך כל השיחה ראש הממשלה אמר ולו מילה אחת. בעודו משרך דרכו אל מחוץ לחדר קמה המזכירה ונכנסה לחדרו של ראש הממשלה סוגרת את הדלת אחריה.
“תשיגי לי את ראש השב”כ” פקד ראש הממשלה בקול נחרץ ופתח מסמך שהיה מונח לפניו.
פברואר 16, 2015 שעה 22:15
חושך סביב. רק רעש טיפות הגשם המכות על אבני המצבה הלבנות סביבו נשמע. השעה הייתה מאוחרת והוא עמד לבדו בבית הקברות, מול קבר אביו שהלך לעולמו בדיוק לפני חמישה חודשים ויום. אביו, אדם מאמין ומורה לביולוגיה בבית הספר התיכון ברחובות, היה האדם היחיד בחייו שדעתו הייתה חשובה לו. כאבה לו העובדה שדווקא ביום כה קריטי בחייו, כשהוא כל כך זקוק לעצתו, אביו אינו איתו לעזור.
“אבא” לחש רחבעם תפילה בראשו, לוחש כאילו מישהו זר יכול לשמוע את הגיגי מחשבותיו. “יעזור לי האלוהים על מה שאני הולך לעשות. אולי אתה כניצול שואה היית יכול להתחיל ולהבין את החלטתי והלוואי שהייתי יכול לשמוע ולו בפעם האחרונה את דעתך. תמיד חינכת אותי שמדינת ישראל היא הסיכוי היחיד של העם היהודי לשרוד וכל האמצעים כשרים לשמירת קיומה של המדינה. אני הולך לעשות מעשה איום רק כדי לקיים את הצוואה הבלתי כתובה הזאת שלך. אני מקווה שאתה שומע אותי שם למעלה ומבין אותי. שמור עלי! אני אזדקק לזה.”
ספוג גשם, הסתובב רחבעם ללכת. הוא ניגב את פניו, אולי מהגשם אולי מהדמעות שזלגו מעיניו כשלפתע נדמה היה לו שהוא רואה דמות מסתתרת בין הקברים. הוא שב ואימץ את עיניו שנית אך הדמות נעלמה כלא הייתה. “תעתועי צללים”, הוא שכנע את עצמו וצעד לעבר מכוניתו שחנתה מחוץ לבית הקברות.
פברואר 24, 2015 שעה 10:45
מסגרת התוכנית מוכנה. אמנם רק בראשי פרקים ורב הנסתר בה על הגלוי, אך כל האינסטינקטים של רחבעם אמרו לו שהתכנית עשויה לעבוד. היה לו ברור שהרעיון פרוע. כל ניסיונותיו למצוא בספרות רמז למחקר בנושא הקשר בין תכונות אופי וגנטיקה העלו חרס. גם לא עזרו לו השלכותיהם ההיסטוריות של המחקרים בתורת הגזע שמנעו מימון של כל מחקר בנושא זה. חוקרים במערב אירופה וארה”ב ברחו מהנושא כמו מאש פן יפי הנפש יתייגו אותם כגזענים ויעצרו את המימון לכל מחקריהם.
אבל רחבעם לא היה מוכן לוותר. מחקרים רבים שקרא בשבוע האחרון, מחקרים שהתחילו עוד בתקופתו של ממציא הפסיכולוגיה האנליטית יונג, הראו שבכל אדם קיימות מספר ישויות כשאחת דומיננטית והיתר נסתרות ומשמשות בעיקר ככלי לאיזון ההתנהגויות שלנו. ככל שחשב על כך יותר, גברה אמונתו שהגנים הם הקובעים איזו ישות תהיה הדומיננטית ותקבל את ההובלה על חיינו. הוא החליט למפות את הגנים הללו ולפתח טכנולוגיה שתאפשר לבצע מניפולציה מבוקרת עליהם. המחיר האישי אותו יצטרך לשלם בגין הבחירה לשחק את התפקיד האלוהי, חשב, יהיה מחיר כבד. חשב ולא ידע עד כמה הוא צודק.
יומיים קודם לכן, כשקם בבוקר מצא מעטפה מתחת לדלתו ובה מספר של חשבון בנק חסוי. בבדיקה שערך בבנק, נאמר לו שאין מגבלה על סכום המשיכה מן החשבון. לא ברור מי הכניס את הכסף לשם, אבל הוא היחיד שהיה מורשה חתימה וכן, יש להם כבר את דוגמת החתימה שלו. כמו עד עכשיו, מישהו דאג לכך שרק טביעות אצבעותיו נמצאות על הפרויקט. שאלות מעשיות רבות עדיין נותרו ללא פתרון. האם יוכל למצוא מתנדבים אנושיים לבדיקות ואם לא, מה יעשה? איך ייעזר בחוקרים נוספים מבלי שאילו יבינו מהי מהות הפרויקט? איך יסתיר את הפרויקט מעיניו החקרניות של יריב? ועוד הרבה שאלות אתיות ניקרו במוחו. הוא החליט שיפתור את הבעיות תוך כדי תנועה.
לפתע מחשבתו החלה לנדוד למה שקרה אתמול, היום הקבוע בשבוע בו נהגה ציפי לבקר בביתו. מיד כשנכנסה, מבלי לשוחח יותר מדי ביניהם, הם התפשטו ונכנסו למיטה. אך בפעם הראשונה הוא לא היה מסוגל לשכב איתה. מחשבותיו נדדו למחוזות אחרים ואחרי מספר דקות מביכות הוא קם והתלבש. כשהיא מסתכלת עליו ודמעות בעיניה, ביקש ממנה ללכת ולא לבוא יותר.
“יש לך מישהי אחרת?” שאלה בקול רועד
“בוודאי שלא. רק משהו אחר שימלא את חיי בזמן הקרוב” ענה פזור דעת, כבר חושב על הפרויקט.
היא אספה בשקט את בגדיה ועזבה מבלי שמי מהם יאמר מילה. מתוך הרגל, ואולי גם מתוך הבנה שפרק נוסף בחייו הסתיים, ניגש לחלון וראה אותה נכנסת למכוניתה הקטנה ונוסעת. הוא חש צביטה בליבו, עמד עוד רגע, בוהה לעבר המקום בו עמדה מכוניתה, הסתובב וחזר לעבוד מבלי להבחין באיש שעקב אחריו במשקפת ראיית לילה מהקומה השנייה בבניין ממול.
למרות רצונו העז לצאת למכון ולהתחיל בעבודה, הבין שהוא חייב לישון. בשבוע האחרון ישן בממוצע שעה וחצי ביממה והיה קרוב לקריסה. הוא התקלח, נכנס למיטה, ופעם הראשונה מזה שבוע נרדם וישן 18 שעות.
נובמבר 5, 2017 שעה 08:30
רחבעם נע באי נוחות בכיסאו. הדוחות שנערמו על שולחנו מעולם לא נראו קודרים יותר. במצריים, ירדן, סוריה ולבנון שולטים האחים המוסלמים ללא רחם. הקריאה להשמדת מדינת ישראל כבר נשמעת זמן רב בראש חוצות, ואירופה וארה”ב כמנהגן, מתייחסות בביטול לאיומים, חוששות מפני התפרצות האסלם גם במדינותיהם שלהם. מדינת ישראל, למרות שכלפי חוץ ממשיכה את חייה כרגיל, נמצאת בכוננות עליונה, כוננות ברמה שלא הייתה ידועה בעבר. כל הפתרונות הקיצוניים לרבות התקפה גרעינית מונעת, נמצאים על השולחן ונבחנים על יתרונותיהם וחסרונותיהם. פעם בשבוע בימי חמישי בשש בבוקר הוא מוזמן לפגישת עבודה עם ראש הממשלה שנדמה כאילו הזדקן בבת אחת בשנה האחרונה, ולצדו הרמטכ”ל, שר הביטחון וראשי כל גופי המודיעין. בפגישות הללו הוא מציג לצוות פתרונות של לוחמה ביולוגית שיגבו מחיר כואב ושטני מהאויב, אך בה בעת אין כל בטחון שתוצאתם לא תזלוג גם למדינת ישראל או אולי אף תוביל לקטסטרופה בקנה מידה עולמי. הכל נבדק. וברצינות תהומית. בסוף כל פגישה הוא מוצא רגע שבו הנוכחים לא שמים לב, מסתכל לראש הממשלה בעיניים, מניד ראשו קלות לשלילה ורואה בצער את הייאוש העמוק בעיניו של האחרון, ייאוש של אדם המחכה לנס ויודע שהנס לא יגיע.
דפיקה קלה נשמעת בדלת הפתוחה. “יריב, בבקשה תכנס” הוא אומר לסגנו שניכנס מהוסס לחדר. רחבעם לא יכול להימנע מלהשתומם מהשינוי שעבר על יריב. יריב שנראה מוטרד התיישב לאיטו מצדו השני של השולחן, ממולל בידו את קצה בלוריתו, הרים קמעה את ראשו ופנה בהיסוס לרחבעם:
“חיפשת אותי?” הוא שאל בשקט לא אופייני
“כן. האם אתה יודע מה גרם לשרפה המסתורית אתמול בחלק מהמעבדות שלנו? האם יתכן שזו חבלה מכוונת? אם כן, יש לך הערכה מי גרם לזה?”
“אני לא חושב שזו חבלה, רחבעם. כנראה שהפיצוץ נגרם כתוצאה מהטמפרטורה שעלתה במספר מעבדות, למרות שאיני מבין כיצד זה קרה בהתחשב באיכות מערכות הבטיחות שברשותנו. היה לנו מזל. להוציא מספר מסמכים שנשרפו נמנענו מאיבוד מידע חיוני או מדליפת חומר ביולוגי. מכיוון שאין זו הפעם הראשונה שזה קורה בחודשים האחרונים, למרות שאתמול זה כבר היה בסדר גודל אחר, כבר הבוקר הפצתי לכל ראשי הצוותים נהלי בטיחות יותר מחמירים, נהלים שאדאג שייושמו מידית”.
“תודה יריב” אמר רחבעם אך לפני שחזר לעבודתו התעכב לרגע נוסף על פניו של יריב, חש שמשהו מטריד אותו. “עוד משהו יריב?”
“כן. אני מבין שבזמן האחרון אתה ישן במכון. הבנתי שלא אוכל לדעת על מה אתה עובד, אבל בעיקר לאור התאונה אתמול, אני מרגיש צורך לבקש ממך שתשקול לחזור ולישון בביתך ולא להישאר כאן לבדך בלילות”.
“תודה על הדאגה. אני מאד מעריך אותה, אבל אני יכול לשמור על עצמי. עוד משהו?”
“אני מודאג, רחבעם. מזה כשבועיים, בערך מן היום שבו התחלנו בחיסון של כל עובדי המכון, אני מרגיש מוזר. אני משוכנע שזה לא קשור לחיסון, כי בבדיקות שערכתי, לאף אחד מהעובדים אין תופעות לוואי כאלה. יחד עם זאת אני עובר חוויות שאיני מורגל בהם, אני ישן וחולם חלומות שמעולם לא חלמתי והכי נורא, נראה לי שהפכתי לאדם אחר, אדם שאיני מכיר ואיני בטוח שאני אוהב. יכול להיות שאני סובל מעייפות החומר? אולי מחלת הנשיקה? בבדיקות מקיפות שערך לי רופא המכון לא נמצא דבר שיסביר את תחושותיי”
רחבעם מביט ביריב בסקרנות. מעולם לא ראה אותו מהוסס כל כך. הפיל בחנות החרסינה נעלם ובמקומו הופיע אדם שקול, אנושי אך גם מפוחד משהו. זו הייתה הפעם הראשונה שרחבעם חש אמפטיה כלפי יריב. משהו בשינוי גרם לו לראות את הצד האנושי בסגנו, פן ממנו התעלם ביודעין מאז שהם מכירים.
“אולי כדאי שתלך הביתה לנוח לכמה ימים. אתה הרי גר כאן לא רחוק ואם נזדקק לעזרתך נקרא לך. לגבי החיסון, אני משוכנע שאין לכך כל קשר. גם אני מתחסן באופן קבוע ולא מרגיש שום שינוי. בכל מקרה אבדוק זאת שוב עם רופא המכון. לגבי יתרת זריקות החיסון, עד שתרגיש יותר טוב נוכל לשלוח אליך מישהו שיחסן אותך בביתך. אתה נכס למכון, ובעיקר בזמנים קשים כמו שמדינת ישראל עומדת בפניהם בימים אילו, אני זקוק לך במיטבך. לך הביתה לנוח. אקפוץ לבקר אותך בערב. אבקש מציפי שתדאג לך לאוכל. ואם אתה חוזר לעצמך, אל תוציא את זה על ציפי. היא לא תסלח לי” רחבעם מסיים בחיוך מריר.
יריב שותק, שוקל ברצינות את הנאמר. “לא תודה רחבעם. העובדים זקוקים לי לידם. חלקם עייפים וחלקם מתוסכלים מלוח הזמנים הצפוף ומהחשש שלא יוכלו לעמוד בו. הם זקוקים למנהיג תומך ולכן אני אשאר. אם אזדקק למשהו לא אתבייש לבקש. תודה על היחס וההתחשבות” אמר, קם ויצא בצעד איטי מהחדר.
רחבעם נשאר לבדו. בוודאות משהו עובר על יריב. האם הוא יכול להמשיך לסמוך עליו בניהול הפרויקטים המסובכים שהם מתמודדים איתם? אולי כדאי שיצטרף במפתיע לישיבת צוות של פרויקט סיגמא, שם שמע התרחשה לאחרונה פריצת דרך, ולראות בעצמו את איכות תפקודו של סגנו המנהל את הפרויקט? הוא קם, יצא מחדרו ונעל את הדלת כפי שהוא נוהג לעשות בשנתיים האחרונות. בדרכו הוא ראה את ציפי מאותתת לו. הוא ניסה להתחמק, אך היא קמה בהחלטיות וחסמה את דרכו.
“אני מודאגת בקשר ליריב. הוא אינו כתמול שלשום. הוא נראה אבוד. ולא שאני לא יכולה להתרגל לזה, אבל הוא גם נהיה נחמד, התנהגות ששנינו יודעים אינה אופיינית לו” היא אומרת לו ומבטה קודח את עיניו.
“כן, שמתי לב. אני מטפל בנושא” הוא הפטיר ומיהר ללכת לחדר הישיבות.
“איך אתה יכול להגיד אני, אני, על כל הצלחה בפרויקט” שמע רחבעם את שלמה הדוקטורנט המבריק בצוות צועק על פרופסור יעקובי. “כל הצלחה זה אני, וכל כישלון זה הם” המשיך שלמה, “נמאס. לא יזיק לך לפרגן גם לצוות”.
רחבעם רצה להתערב אך יריב השיג אותו. “שקט בבקשה. אני חייב להודות שאני מבין מדוע אתה מתוסכל שלמה, אבל דע לך שיעקובי בכל הזדמנות מפרגן לצוות. זה רק סגנון דיבור. אני מאמין שרק בדרכי נועם נוכל להמשיך להתמודד עם האתגרים שעוד נותרו לנו בפרויקט. נכון שהיו פריצות דרך, אבל עד שלא נשלים את העבודה, הרגשת הכוח שיש לנו כרגע משקרת, ואין סכנה גדולה יותר משקר הכוח. אני מבקש מכם, ואני מאמין בזה בכל ליבי, מצאו דרך לעבוד ביחד, אל תתביישו להשתמש במילים כמו סליחה ותודה, ותראו שהכל יסתדר” סיים יריב והשאיר את כולם כולל את רחבעם פעורי פה. יריב קם ממקומו ולפני שרחבעם הספיק להגיב, חיבק אותו בכתפו תוך שהוא מושך אותו החוצה. “אני חושב שאקח את החופשה שהצעת לי. אני לא מבין את ההתנהגות שלי. אני חש כאילו אני עובר תופעה חוץ גופית רק שהגוף הנצפה אינו שלי”. יריב הניח לכתפו של רחבעם הסתובב והלך לחדרו מבלי להסב מבט לאחור.
ינואר 9, 2018 שעה 11:45
מזכירתו של ראש הממשלה נכנסה לחדרו, טופפת על נעלי העקב הגבוהים המהווים את סימן ההיכר שלה ומסרה לו מכתב שהגיע זה עתה. המכתב היה ממוען כאישי – לעיניו של רוה”מ בלבד. ראש הממשלה זיהה מיד את כתב ידו המיוחד של רחבעם כנעני, חטף את המכתב מידה וקרע את המעטפה. מהמעטפה נפל מפתח ומכתב בן שלשה עמודים בכתב ידו של רחבעם. המזכירה יצאה מהחדר בלי שיחליפו מילה, התנהגות שאימצו בהסכמה בשנה האחרונה. הוא התבייש בהתנהגותו אך הרגיש שלאחרונה איבד כל יכולת לבזבז זמן על שיחות נימוסין. הוקל לו כשיום אחד לפני כארבעה חודשים מזכירתו נכנסה ואמרה: “אני מודעת לעובדה שאתה נמצא תחת לחץ רב. אני לא יודעת מהי הסיבה ואולי טוב שכך. רציתי רק שתדע שאני כאן כדי לעזור. תרגיש חופשי לבקש כל דבר או להתעלם ממני. זה בסדר” אמרה ויצאה מהחדר. מאז לא דיברו הרבה אבל הוא ידע שהיא מבינה כמה הידיעה שהיא שם בשבילו חשובה לו.
הוא פתח את המכתב המקופל, שם לב שידו רועדת קלות והתחיל לקרוא.
9.1.2018
אישי – סודי ביותר
לכבוד כבוד ראש הממשלה,
אדוני היקר,
לפני כמעט שלש שנים הונח על שולחני מכתב ששינה את חיי לבלי שוב. מצבה של מדינת ישראל כפי שתואר במזכר האמור היה על סף שואה נוספת. בשיחת המשך שערכנו בארבע עיניים נתתי לך להבין שיש לי כיוון פתרון רדיקלי. לאחר שפתחת לי חשבון בנק כפי שדרשתי, הבנתי שנתת לי אור ירוק לעשות ככל העולה על רוחי ובלבד שאמצא פתרון שיציל את העם היהודי מחורבן. ההבנה ביננו הייתה שאבצע הכל לבדי מבלי לעדכן אותך בדבר, וזאת כדי לא להעמידך בדילמות שיקשה עליך להתמודד איתן. לפני שאעדכנך על המצב כרגע, נקודה בזמן בה כמו שאתה מבין אנו זקוקים להכרעתך, הרשה לי בבקשה לתאר לך את שעברתי מאז אותה פגישה עלומה. כיום אני יודע ומבין שבניגוד להסכם בשתיקה בינינו כן שיתפת מישהו ממשרד ראש הממשלה, מישהו שביוזמתו דאג שיעקבו אחרי וינסו להכשיל את הפרויקט. מכיוון שלא ידעתי האם הפעולות נעשו בידיעתך והיות שבכל המקרים בהם הצעתי לעדכן אותך נמנעת מלהרים את הכפפה, החלטתי להתמודד עם המצב לבדי ולא לערב אותך במתרחש.
ההחלטה שלקחתי על עצמי הייתה לפעול בשתי דרכים אלטרנטיביות. האחת, לפתח נשק יום הדין, נשק שבמקרה הצורך יוכל להוות את שובר השוויון החדש אחרי שהנשק הגרעיני פסק מלהיות כזה עם התחמשות אירן בראשי נפץ גרעיניים. את הפרויקט הזה שמתי בידיו האמונות של סגני, יריב דותן ז”ל, מדען מבריק ואדם נחרץ שידעתי שיצליח ע”י שינויים מסוימים בפרויקט סיגמא, פרויקט הדגל בפיתוח נשק ביולוגי בלתי ניתן לזיהוי, להביא למצב הבלתי נסבל, אך ההכרחי, שבידי מדינתנו יהיה נשק שיוכל להשמיד מיליוני בני אדם כהרף עין. כולנו היינו תקווה, וכך אנחנו גם היום, שלא נזדקק להשתמש בנשק זה לעולם. דרך הפעולה השנייה הייתה הרבה יותר אתגרית מבחינה מדעית, אך הצלחתה אמורה הייתה להשיג את ההיפך הגמור מהפתרון הראשון, קרי הפיכת העולם למקום בו יהיה יותר נעים ובטוח לחיות.
פרויקט סיגמא הסתיים כחודשיים אחרי התאבדותו של יריב ז”ל. תודות למנהיגות שהפגינו פרופסור יעקובי וסגנו ד”ר שלמה כהן, מצוי עתה בידי מדינת ישראל הנשק הביולוגי הנוראי ביותר שהומצא עד היום, נשק שאני מתפלל לבורא עולם שלא נזדקק להפעילו לעולם. אני מצטמרר בשעה שאני כותב זאת, כי זאת בדיוק הייתה הסיבה שידידי יריב, אותו למדתי לאהוב בשנה האחרונה, החליט לשים קץ לחייו, החלטה שכפי שאפרט בהמשך גם לי יש בה אשמה לא קטנה.
את הפרויקט השני הרצתי לבדי במשך שלש השנים האחרונות, כשאני נעזר בדוקטורנטים מבריקים אליהם אני חושף חלקיקיי מידע בלבד כך שנכון להיום אין איש מלבדי שמכיר את הפרויקט מההיבט הטכני ורק כבודו ואני יודעים על קיומו (ואולי גם איש סודך העלום). אחרי הכל אתה ואני לקחנו על עצמינו לשחק את תפקיד האלוהים במקום הרגיש ביותר – שינוי המין האנושי.
לא אלאה אותך, אדוני ראש הממשלה, בכל תהפוכות הפיתוח, כולל הניסיון לפגוע בי ע”י הרס הבלמים במכוניתי, ניסיון ממנו יצאתי בנס, צעד שגרם לי לעבור לגור במשרדי במכון, רק אומר לך שבמרץ שנה שעברה הגעתי סוף סוף לפריצת דרך משמעותית כשהצלחתי עם מספר צוותים קטנים ובלתי תלויים לזהות ולמפות את הגנים השולטים על אופיים ותכונותיהם הדומיננטיות של בני המין האנושי. יתרה מזאת, ודי במזל, הצלחנו לבודד גן המשפיע על הרצון לפתרון קונפליקטים בדרכי נועם. בדרכים לא דרכים הצלחתי להנדס גן זה בשימפנזה אלפא בגן החיות התנכי והופתעתי יחד עם כל צוות גן החיות לגלות שהוא מקבל את פניו של זכר מתחרה בסבר פנים יפות. סופו היה טרגי. הזכר השני שלא הבין נכון את התנהגותו המתפשרת הרג אותו בקרב שהיה חסר סיכוי מבחינתו של מי ששלט בעדר ביד רמה עד לאחרונה. בשלב זה הייתי חייב להבין האם הטיפול בגן הספציפי הזה מוביל גם לאפתיות כפי שהיא באה לידי ביטוי בהתנהגותו של זכר השימפנזה, והאם ניתן לבטל השפעה זו ע”י טיפול בגנים אחרים. היה לי ברור שאין לי מספיק זמן לבדוק זאת על חיות ושהבדיקה עצמה גם במקרה שתצליח על חיות לא תוכיח שאכן ההשפעה תהיה זהה גם על בני אדם. האינסטינקט הראשוני שלי היה להיות בעצמי שפן הניסוי, אך פחדתי ששינוי האופי שלי ישפיע עליי גם כחוקר ויהרוס את המחקר. לאחר לבטים קשים מנשוא, החלטתי להשתמש ביריב, סגני, כשפן ניסויים וזאת מבלי לשתפו בהחלטה. יריב שהיה טיפוס גס רוח, אלים מילולית, רודף מדון ושררה, אך יחד עם זאת בעל מח גאוני ומבריק, נראה לי כבחירה המושלמת להיחשף למניפולציה הגנטית שתכננתי. העובדה שאין לו משפחה קרובה, וזו הקרובה אליו ברחה לארה”ב רק כדי לא לפגוש בו יותר, הקלה עליי את ההחלטה, ולו רק כי ידעתי שאם הניסוי יכשל הדבר לא יגרום לסבל רב אצל משפחות נוספות.
במהלך החודשים הבאים זיקקתי וירוסים שתוכנתו לשנות מספר גנים בגוף האדם, וכשהייתי מוכן, אספתי את כל העובדים והסברתי להם שבגלל שאנחנו נמצאים בשעת חירום יש לחסן את כל צוות המכון כנגד רשימה ארוכה של מחלות. מכיוון שיש מידור רב אצלנו במכון, כל אחד מהעובדים חשב שנגיפי המחלות המדוברות פותחו בצוותים אחרים, וההודעה עברה ללא כל התרגשות מצדם. כל שנותר לי לעשות היה להכין מאות רבות של חיסוני פלסבו שיינתנו לכל העובדים ולדאוג שיריב יהיה היחיד שיקבל את הזריקה עם הווירוסים שפיתחתי. כשבועיים אחרי התחלת ההזרקות התחיל אופיו של יריב להשתנות, ומאיש מדון ושררה הפך די מהר לאוהב שלום ורודף פשרות. יחד עם זאת, יכולת המנהיגות שלו החלה להידרדר, דבר שמבחינתי הפך את הניסוי לכישלון. כאן שיחק המזל לידי. שלחתי אותו הביתה והתחלתי לשנות קלות את הרכב הווירוס שהזרקתי לו. באיטרציה הרביעית התקבלו תוצאות משביעות רצון, יריב חזר להיות האיש מלא המרץ, זה הבטוח בצדקתו בכל ויכוח, יחד עם זאת הוא נשאר רודף פשרות, תכונה, שעם הביטחון שחזר אליו, הפכה יותר ויותר דומיננטית ומשפיעה על הצוות שלו.
לצערי כאדם וחבר ועד כמה שאני מתבייש להודות בזאת, גם לגאוותי כחוקר, כשחזר יריב למקום עבודתו והבין עד כמה נורא הנשק הביולוגי שהצוות שלו פיתח ואיזו סכנה הוא יכול להמיט על המין האנושי, הוא ניסה בכל כוחו לעצור את הפרויקט וכשנכשל אישיותו החדשה לא השכילה להתמודד עם התוצאה והוא החליט לשים קץ לחייו. עם המחיר הנורא הזה אאלץ לחיות עד יומי האחרון.
במשרדי ממוקמת כספת. הקוד הסודי שלה הוא 11-28-75-44-19. בשבוע הבא לא אהיה במשרד ואדאג שגם ציפי מזכירתי לא תהיה. המפתח המצורף למכתב הינו מפתח מסטר שפותח את כל דלתות המכון. בכספת יש 40 מבחנות כחולות הנושאות את הווירוס שפיתחתי, כמות מספקת להדביק את כל העולם מספר פעמים. אני מאמין שאם מנהיגי מדינות ערב יחשפו לווירוס, בתוך פחות מחודש הם יהפכו לפשרנים יותר ורודפי שלום. מומלץ לתת להם את הווירוס בכמות של לפחות עשרה מיקרו גרם בפעם אחת. אני סמוך ובטוח שידידנו מהמוסד ידע כיצד לעשות זאת. חשיפה של מקורות המים במדינות ערב לווירוס האמור תשפיע גם על כל האוכלוסייה, למרות שעוצמת ההשפעה אינה ברורה לי. אני רוצה להאמין שההשפעה הגנטית ביחד עם ההשפעה הסביבתית של המנהיגים שבאמת ישתנו יעשו את העבודה נאמנה. אחרי הכל, אולי באמת האדם אמור להיות טוב מיסודו.
אני רוצה להבטיח לך שרק אתה ואני יודעים על קיומו של הווירוס. אני יוצא לחופשה בת חודשיים באיים הקנרים וסמוך ובטוח אדוני שתדע לקבל את ההחלטה הנכונה.
בברכה,
רחבעם כנעני
מנכ”ל
המכון לחקר ביולוגי בנס ציונה
יולי 22, 2018
החדשות
“מזרח תיכון חדש” זועקות כותרות העיתונים. מנהיגי הליגה הערבית קוראים לישראל לשבת אל שולחן המשא ומתן. כל מדינות ערב מוכנות לתת מאדמותיהם לפלסטינאים, אדמות רוויות נפט, וזאת מתוך מטרה להביא לסופו את הסכסוך רב השנים בין מדינת ישראל והאומות הערביות. ריקודים ברחובות מצריים, סוריה ויתר השכנות הערביות, כמו גם ברחבי ישראל עם הודעת ממשלת ישראל שתשמח לשבת עם ידידיה החדשים ושראש הממשלה עצמו יגיע לדמשק לעמוד בראש המשא ומתן אותו הוא מאמין ניתן לסיים בזמן הקרוב. מדינות אירופה וארה”ב בירכו על הצעד הנועז הזה והבטיחו כל עזרה כספית במימוש הסכם השלום.
ארדואן, שליטה של תורכיה, היה היחיד בעולם הערבי שיצא נגד ההסכם. בראיון חגיגי עם ראש הממשלה התייחס האחרון לנושא ואמר שהעולם עוד יופתע לראות כמה מהר שליט תורכיה ישנה את דעתו אחרי שילמד את יתרונות השלום. כשנדרש לפרט, אמר “חכו חודש ותראו”.
פרשנים מפנים את תשומת לב המאזינים לעובדה שהתפרצות השמחה התחילה דווקא בישובים הקרובים לגבולות, כולל בשטחי יהודה ושומרון. גם הקנאים שמבין התושבים בירכו על ההחלטה. “אולי בכל זאת הגיע המשיח” תמהו הפרשנים בחצי בחיוך.
בתחתיתו של עמוד שמונה בעיתון הארץ הופיעה מודעה קטנה. “מדינת ישראל מודיעה בצער על מותו בתאונת פגע וברח של רחבעם כנעני, מחוקריה ומדעניה הטובים ביותר שידעה המדינה. גופתו של המנוח תוטס מהאיים הקנרים שם החליט להשתקע בשנה האחרונה אחרי שניתק קשר עם משפחתו ומקום עבודתו האחרון. יהי זכרו ברוך”.
הממשלה ממנה את יחזקאל ג’רבי לראש במוסד החדש אחרי התפטרותו מסיבות אישיות של ראש המוסד הנוכחי. לא ניתן היה לקבל את תגובתו של ראש במוסד היוצא.