זְרוֹעוֹת

הרעש הגיע מהקומה השנייה או מהשלישית, רעש של גוף הנחבט ברצפה. עוד פעם אחת מהנשים ההן יצאה מהשורה והרסה את הסדר שכל כך אהב ששרר שם. הוא התחיל להיות זקן מדי בשביל כל זה. שוב לספור את כל הראשים מחדש לפי הסדר, לוודא שלא תסתבכנה אחת בשרשרת של השנייה ובשל עצמה.

האם עדיין יוכל להחליף עבודה בגילו? הוא היה בספק.

לתת לה להיות שם שרועה על הרצפה עוד כמה רגעים שתלמד לקח או לעלות מיד כדי לסדר את המצב? אולי הפעם כדאי שיחכה קצת. הוא כבר לא היה בגיל של ריצה למעלה על כל רעש קטן. בעצם… יתכן שהרעש הגיע מהקומה החמישית? אם זו אחת הנשים בשלב ההטלה אז הוא יסתבך אם לא יעלה ומיד. גם כך הבציר האחרון היה חלש ומתחת לממוצע בכל מיני פרמטרים.

הוא  קם מכיסאו התמתח לאחור, ידיים תופסות את הגב התחתון כמו שהפיזיותרפיסט הראה לו, מנסה להדחיק את עווית הכאב שהופיעה ופנה אל עבר המדרגות.

בקומה השנייה הוא עצר ליד הדלת והגניב מבט אל עבר החדר הגדול ולא ראה משהו יוצא דופן, רק שזה לא יהיה בקומה החמישית הוא חשב.

המשיך ועלה לקומה השלישית ושם לרווחתו הייתה הסיבה למהומה. אחת מהן הייתה מוטלת, שרועת איברים, על הרצפה, השרשראות שלה מתוחות כלפי מעלה אל שתי הנשים שהיו לצידה במדף שלה.

לפחות זה גרם להן לאי-נוחות כמו שזה גרם לו.

הוא המשיך להתבונן מבעד לחלק השקוף שהיה מקובע בדלת, האישה על הרצפה כלל לא נעה ואחת הנשים מהמדף, מאלו שהיו צמודות לזו שנפלה ,החלה להראות סימני מצוקה מהמשיכה בשרשרת. אולי הגיע הזמן שיתערב.

הוא פתח את הדלת וניגש לאישה על הרצפה, תפס אותה במרפקה ומשך אותה למצב עמידה. כשהיה צעיר יותר היה מרים אותן בקלות ומניח אותן במקום שלהן על המדף, אבל כעת הוא הצטרך להביא את הסולם המיוחד שעזר לו להרים אותה לגובה המתאים ולהניחה במדף שלה, במקום הנכון שלה.

אחרי זה בדק שהכל מתאים לפי הרישום ושכל הנשים שם, כאילו שמישהי מהן יכולה לברוח. ולמה שמישהי תרצה? הם קיבלו כאן אוכל ,שמרו עליהן שלא יפגעו בהן והן זכו לשרת את החברה. מה הבעיה בכלל?

במקום לחזור חזרה הוא כבר טיפס לקומה החמישית, מוטב שיעיף מבט שהכל שם כשורה.

בקומה החמישית, שלב ההטלה, המדף היה מעוצב קצת שונה, נגיש ורחב יותר. הם לא חסכו בכלום; גישה נוחה לרופאים, כריות מרופדות במיוחד ועוד. עשרות נשים תפוחות מהריון אזוקות אחת לשנייה, מחכות ללידה. ידיהן קטועות מתחת למרפק כדי לחסוך מקום ושלא יוכלו לפגוע אחת בשנייה. מטילות את הולדים שלהן מהר ככל האפשר.

המדע התקדם, בזה לא היה ספק. הרופאים הצליחו לקצר את ההריון פי 15 מהזמן המקורי לממוצע של 18 ימים. מעבירים את הנשים בין הבניינים והקומות בהתאם למצב בו היו.

אבל האיכות של הולדים ירדה, גם בזה לא היה ספק, ועדיין סטטיסטית זה השתלם. הרוב לא שרדו אך עדיין שרדו מספיק כדי שזה יצדיק את התהליך.

השומר חזר לקומה הראשונה שלו, לכורסא הנוחה, שמח שאף אישה לא שברה רגל או משהו      לא נוח אחר שהיה יכול להתרחש. מאז שכרתו לכולן את הידיים מתחת למרפק, הפציעות החריפו בנפילות מהמדפים לרצפה, אבל בשאר המקרים זה היה לטובה וכמובן שזה פינה מקום על המדפים לעוד נשים. גם ההתפרעויות בין הנשים הפכו מתונות יותר עם פחות תוצאות נראות לעין. זה באמת היה רעיון נבון של מי שלא חשב עליו.

***

סיפרו על עולם אחר, על עולם שונה בו ההטלות הגיעו בצורה טבעית, ארוכה. בו לכולם היו סיכויים גבוהים יותר של שרידה. אבל האם היו אלו משאלות לב או אמת? השיחה הקבועה, התקווה המעורפלת, עולם בלי מדפים בלי שרשראות פיזיות ומטפוריות. עם זרועות ארוכות וחופשיות. אבל איך זה הגיוני? איך יספקו ככה ולדים? איך אפשר להשלים כך את המכסה      באופן קבוע?

המדף של מי”ה 1228-66 היה החמישי בקומה, מיקום שישי מצד ימין של המחיצה הרביעית, לפחות לעת עתה. היא הייתה בדיוק בהתחלה של סבב חדש, בימי המנוחה שלה (הוקצו לה 13 ימים על פי המדדים הפיזים המקובלים ואחרי רצף של שלושה ולדים בעלי שרידה של שבוע ומעלה על פי תקנון “בשר בע”מ”). זה דווקא היה מיקום לא רע למעט המתגרדת שתי מקומות לשמאלה. הרעש היה מחליא כשהיא התגרדה עם גבה אל מול המדף.

נשארו לה עוד 7 ימים עד תחילת הדגירה הבאה והתחיל להיות לה משעמם. עוד כמה זמן עד המעבר לשלב הבא? ארבע שנים? חמש? מעניין מה קורה אז. ואיך יודעים להגיד מראש מתי אחוזי השרידה של ולדיה יורדים מתחת ל-45%? מה זה משנה. היא כבר חיכתה לשינוי הזה, כמעט וייחלה לו.

אבל באמת מעניין מה עושים שם כשאין יותר הטלות, אין יותר סבבים. זה אומר שכבר אין מדפים? שרשראות? היא שיערה שעדיין ישנן.

המתגרדת החלה להשמיע את קולותיה וזה ניער אותה מהמחשבות שלה. לעזאזל איתה, כמה אגואיסטיות! איך היא שרדה כאן כל כך הרבה זמן? כנראה היו לה ולדים חזקים אחרת בוודאי היו מעבירים אותה לאזור אחר. אף אחת כאן לא הייתה חולה או עם מום נראה לעין. לפעמים היא התגעגעה לתקופה של לפני המחזור הראשון שלה, ומצד שני… צמרמורת אחזה בה.

לפני ארבעה ימים הביאו מישהי חדשה, פראית, אלוהים יודע היכן מצאו אותה. היא ליהגה על שטויות ששאר הבנות לא הכירו, כמו גן עדן, גהנום ועוד גיבובים. למרות שהרעיון של גן עדן מצא חן בעיניה, כמה חבל שהוא לא אמיתי.

עברו ארבעה ימים אך הפראית עדיין לא נרגעה, וחבל, אם ההתנהגות הזו תמשיך הם יסלקו אותה לאזור אחר. איך יראה גן העדן שלה? מקום שאין בו מכסות? פעם אחת היא שאלה את המפקח, כשעוד הייתה ילדה קטנה, מי דורש את כל הולדים הללו, מי קובע את המכסות. המפקח הגניב מבט למקום כלשהו בתקרה והתעלם משאלתה, אך הפחד בעיניו לא חמק ממנה וכבר אז היא הבינה לא לשאול שאלות כאלו שוב. היו מכסות וזהו- חוק טבע.

אז מלבד העדר המכסות , מה עוד יהיה בגן עדן? מדפים רחבים ובלי שרשראות? היה לה קשה לחשוב על דברים אחרים משמחים יותר. זרוע שמאל שלה עדיין כאבה משלשום כשאישה אחת, כמה מקומות לידה , איבדה את שיווי משקלה ונפלה לרצפה, גוררת אחריה חצי שורה וכמעט מוציאה לה את הכתף מהמקום.

כשאתה אוכל בזמנים קבועים, מנות קבועות, בימים קבועים, הגוף יודע לצפות לזה והמוח מכין אותך, לפתע היא החלה להרגיש רעב וכמה רגעים אחרי כן המגשים האוטומטיים נשלפו מתוך המדפים והתרוממו לפני כל אישה. התגובה הפבלובית עשתה את שלה והריר מילא את פיה.     היא הביטה במגש מולה וראתה איך הוא מתמלא מהחריר הקטן בדייסה הצהובה-סגולה (שידעה שתמלא אותו, אחרי הכל זה היה זמן – האבסה רביעי ביום שני).

כאשר המגש התמלא, הוא התרומם מעט ,היא הרכינה את ראשה כדי להכניס את הדייסה לפיה והחלה ללעוס מכנית. הטעם והטמפרטורה היו תמיד זהים והיא אהבה את זה, היא לא הכירה משהו אחר. הפראית , לעומתה , בכל אחד מזמני ההאבסה מאז שהגיעה ,התלוננה בקול רם שחסר מלח או שיש יותר מדי פלפל. היא לא הבינה למה, זה היה מדויק , זה היה מושלם.          כמו תמיד.

ואיך הגהנום יראה? פחות זמני המתנה בין הולדים? זמני הריון קצרים יותר? מחשבות אחרות שלא קשורות לולדים כלל לא חלפו במוחה… כאשר זה כל עולמך, איך תחשוב על משהו אחר? תבקשו מעיוור לתאר מהו צבע אדום או מחירש להסביר מה זה צחוק.

רק אז היא הבחינה שהגדמים של הפראית נראו חדשים, הבשר היה מודלק ואדום. אבל איך זה ייתכן? היא כבר ממזמן הגיעה לגיל של המחזור הראשון. היא רצתה לשאול אותה אך התביישה ממה ששאר הנשים יחשבו עליה שהיא מתעסקת בדברים שכאלו.

הגיוון היחידי שהיה בחייה היה רק בימי ההטלה. הכאב שהרגישה , היחס המעט שונה שקיבלה , היא אהבה את הקומה החמישית בבניין ההטלות, היא הייתה נוחה והיא הרגישה שם מיוחדת.

עד המחזור הראשון היא הייתה באזור א’ ומאז המחזור הסתובבה בין קומות בניין ההטלה לבין בניין ההפוגה , שם , פעם ביומיים ,הן הובלו לחצר לשעתיים של ריצה והתמתחות. וזהו.          לא מסובך. החיים היו פשוטים.

הפראית שינתה הכל, היא הכניסה את כל הרעיונות המוזרים שלה, היא סיפרה על מקומות אחרים, היא הייתה שונה. היא הייתה פראית.

מי”ה 66- 1228 ריחמה על הפראית.  איב. השם שלה הוא לא מי”ה ואפילו אין לה מספר. איך ידעו מי היא בלי מספר סידורי? אם תלך לאיבוד איך ידעו לאן היא שייכת? היא בטח מקנאה בהן על השם שלהן. איזה מן שם זה בכלל- אִיב. אין לו שום משמעות. כל כך עצוב…

 איב סבלה מנדודי שינה ומי”ה 1228-66  נשארה ערה כדי להקשיב לסיפורים המרתקים שבדתה, איב סיפרה לה שבעבר לא קיצצו זרועות לנשים ואישה הייתה נכנסת להריון רק אם היא רצתה… כן בטח, מרצונן החופשי, ומה עם המכסות?  כמה שהיא מוזרה.

מחשבותיה נקטעו בגלל הקולות של המתגרדת. עוד כמה ימים עד המחזור הבא? שמונה? תשעה?

היא הרגישה רעבה לפתע ולא חלפו דקתיים וזמן ההאבסה השלישי באותו היום החל. והייתה שם בדיוק הכמות הנכונה כדי להשביע אותה.

איזה מזל, חשבה לעצמה מי”ה 1228-66 ,מערכת ייצור הולדים מספר 1228 שיוצרה בשנת 3066.

***

למחרת כשהיא התעוררה לא היה לה מושג שזה עומד להיות היום האחרון שלה בשרשראות של “בשר בע”מ” . הוא התחיל, אחרי הכל, בצורה רגילה לחלוטין. כאשר המגשים יצאו החוצה מהמדף לזמן ההאבסה הראשון של אותו היום. היא התכופפה מעט קדימה בהנאה לטעם המוכר והקבוע. הכל התנהל כבכל יום אחר עד זמן ההאבסה השלישי. הרעב הגיע כמה דקות לפני הזמן הקבוע אך המגש האוטומטי לא נשלף החוצה. היא מעולם לא חשה רעב יותר מכמה רגעים וזה היה מעיק. מעולם לא היה מצב כזה בבשר בע”מ. אלה תקלות שפשוט לא קרו, היו יותר מדי מנגנוני אל-כשל, זה היה חייב להיות משהו יזום. מי”ה 924-58 העלתה סברה שאולי משיקולי תקציב מעכשיו יהיה זמן האבסה אחד פחות .

הזמן המשיך לעבור והרעב החל להציק לה. אבל למה שיקוצץ התקציב? זה היה לא הגיוני, הם היו (ככה נאמר) בתקופה עם אחוזים מצוינים. הם הצליחו לעלות ב 1.46% את שעורי השרידה של השבוע הראשון בשלושת מחזורי ההטלה האחרונים שנכנסנו לסטטיסטיקה .

האם מישהו יודע שהמגשים לא נשלפו? מתי השומר התורן יבוא לבדוק אותן? בבניין ההטלה היו ביקורים תכופים יותר מאשר בבניין ההפוגה. אולי אם יקימו רעש הוא יבוא מהר יותר, אבל איך? אף אחת לא תפיל את עצמה מהמדף סתם. וזה היה הרעש היחידי שהיה יכול להביא מישהו מהם מוקדם יותר.

היא הייתה חייבת לאכול. מתי הדייסה הצהובה-סגולה תצא שוב?

רעש לא מוכר.  קולות צעקה, קולות בס עבים וגבריים. שני שומרים? הרעש שכך בינתיים ומי”ה 24-68 העלתה רעיון שאולי רוצים להפטר מהקומה שלהן ולכן לא מאביסים אותן היום. היא בטח טועה, גם 1.46% וגם כי בטוח היו דרכים יעילות יותר לעשות את זה.

מי”ה אחרת החלה לבכות מהרעב . מה לעשות? היא החלה לצרוח וכולן הצטרפו אליה במהרה. אף אחד לא הגיע .

ואז איב החלה לצחוק, צחוק פרוע של פורקן.

“מה קרה?”, שאלה אותה מי”ה 1228-66.

“תקשיבי טוב”, אמרה לה איב, ” תשמעי את החופש מתקרב, תקשיבי טוב ותשמעי את העתיד, את השמיים ואת היער.”

על מה היא מדברת הפראית הזו?

“הפרטיזנים באים”, אמרה איב והמשיכה בצחוקה הפרוע. זה היה צחוק מדבק, צחוק אחר “הפרטיזנים באים! ” אמרה שוב בקושי מבעד לצחוק ואז החלה לבכות.

היא השתגעה לגמריי.

שוב נשמעו צעקות של גברים רק שהפעם הקולות התקרבו אליהן. אחד השומרים צעק שחייבים להשלים את המכסה וקול אחר, פראי, צחק וצעק עליו , אז נשמע רעש של חבטה בקרקע והצחוק המשיך והתקרב לכיוונן.

גבר ענק התפרץ אל החדר ועיניו התבייתו על איב, “אישתי” הוא נהם ועיניו התבייתו בזעם על הגדמים הטריים שלה. הוא ניגש אליה ופרק את השרשראות בידיו כחוטי תפירה ואז הרים אותה בעדינות מנוגדת לחלוטין והניח אותה על הקרקע לידו. הם פנו אל עבר היציאה אבל עצרו כשמי”ה 1228-66 צעקה: “ומה איתנו?”

“זה יהיה שונה מכל מה שהכרתן, זה לגמריי בחוץ, זה יהיה…”, אמרה איב ” פראי. אז מי רוצה לבוא?! ואל תדאגו, בקרוב יחזרו השומרים ותקבלו את הדייסה שלכן “.

“מה מחכה שם בחוץ-  גן העדן שסיפרת עליו או הגהנום?” שאלה מי”ה 1228-66, מפתיעה את עצמה באקטיביות ובתעוזה שלה.

איב הישירה אליה את מבטה. “יהיה שם קצת מהכל… אבל את בטוחה שתוכלי לעזוב את הנוחות ולעבור לעולם האמיתי?”

זה הפחיד אותה מאד, אבל גם סיקרן אותה , רגש שלא הכירה בעבר. היא התמכרה אליו מיידית.

“כן. אני רוצה.”

הגבר הענק, אחרי הנהון הסכמה מאיב, תלש גם את השרשראות שלה ללא בעיות ,הניף אותה מהמדף ואז הניח אותה על הרצפה. חלק מהמי”ות האחרות שהתחברה אליהן בשנים האחרונות אמרו לה בהצלחה וחלק בכו אך אף אחת אחרת לא רצתה להצטרף. כי במקום כלשהו הן היו מאושרות שם, הן לא ידעו אחרת. גם היא לא הכירה ועדיין… היא רצתה את גן עדן – היכן שלא יהיה ומה שלא יהיה בו.

***

מחוץ לחדר היא ידעה למה לצפות, אחרי הכל היא הייתה רגילה מהפעמים שהעבירו אותה בין הקומות בבניינים ובין הבניינים עצמם, ועדיין זה היה שונה. ההתרגשות והסכנה, הלא ידוע והעתיד. בפעם הראשונה היא לא ידעה מה תעשה ביום הבא ומתי יגיע זמן ההאבסה הבא.        זה היה מסעיר.

הם יצאו מהבניין והיו פחות שומרים ממה שהיא ציפתה שיהיו, הייתכן שכה מעט אנשים היו אחראיים על כל כך הרבה נשים? לא פחדו שהן תתמרדנה? אבל איך? ובעצם למה? מה היה רע כל כך. אולי כדאי לחזור?

אך המחשבה על המושג גן עדן עדיין אחזה בה ודרבנה אותה הלאה. איב התקשתה לרוץ מהר, שיווי המשקל שלה היה לקוי. מיה שיערה שזה כתוצאה מכך שלא התרגלה לנוע בלי הזרועות.

הפראי דרבן אותן להמשיך לרוץ ומשך אותה במרפקה בגסות אשר הייתה מנוגדת לדרך בה אחז במרפקה של איב.

כל שנותר מהשרשראות היה רק הטבעת מסביב למרפק שלה, סימן לחיים שניהלה עד כה. איך זה ירגיש בלי הטבעת על המרפק? היא אפילו לא יכלה לדמיין את זה. זרועותיה נכרתו, כמו אצל כולן, בגיל 8 ימים. אף אחד לא זוכר שום דבר מהגיל הזה, היא הניחה שזה היה לחיוב.

במהרה הצטרפו אליהם עוד גברים פראיים וגם כמה נשים, כולן עם זרועות שלמות. מיה עדיין לא הצליחה לקלוט איך זה אפשרי והחלה לתהות האם היא מקנאה בהן, היא חשבה שכן.

מחוץ למתחם היו מעין מכונות גדולות ממתכת שהפראיים נכנסו אליהן והיא בעקבותם. כשכולם היו בתוכן הן התרוממו מהקרקע ועפו לשמיים הכחולים. לגן עדן?

***

גבר פראי ניגש אליה וניתק את הטבעות מסביב למרפקיה עם מכשיר קטן , הוא חייך אליה ואמר “ברוכה הבאה לחופש”. היא חייכה אליו בחזרה ,לא בטוחה איך להגיב. כל המאורעות היממו אותה, היא חשה אבודה בלי המסגרת הקבועה שלה. המכונה המתכתית המשיכה לגבוה ותפסה תאוצה יחד עם המחשבות שלה, עד שהיא נרדמה.

זו הייתה שינה נהדרת מלאת חלומות מוזרים על שמיים ושמש, על אנשים מוזרים ופראיים, על אפשרויות וגורל.

כשהיא התעוררה רק איב הייתה לידה. בוחנת אותה בהבעה שהיא לא ידעה אם לפרש כסימפטית או לא. היא הביטה עליה חזרה, מבט למבט, והופתעה מהתעוזה שלה עצמה. איב לא הסירה את מבטה והרגע התארך.

“למה?” איב שאלה לבסוף.

מיה לא השיבה מיד. חושבת. מנסה להשיב לעצמה לפני שתשיב לאישה הפראית.

“הסיפורים שלך. גן העדן שלך”, ענתה לבסוף.

“ואם הוא לא יהיה מה שדמיינת?”

“אולי הוא לא, אבל הוא יהיה שונה מהמדפים”.

“היה לך שם רע כל כך?”

“זה לא שהיה רע כל כך כמו שזה כל מה שהיה. אני רוצה לראות יותר “.

“טוב מאד כי את תיראי מיה, את תיראי”.

“למה את מתכוונת?” שאלה מיה.

איב חייכה אליה, לא בלי עצבות, ואז זרוע ימין הגדומה שלה נעה מעט קדימה וזעם מילא את פניה. לו מיה הייתה גדלה בעולם אחר היא הייתה יודעת שאיב ניסתה ללטף את פניה.

אבל היא לא גדלה בעולם אחר אז היא פירשה את הזעם בצורה אחרת לחלוטין.

“זה לא עלייך ילדה”, איב אמרה וחייכה.

לפתע מיה חשבה על המכסה שעכשיו, אחרי בריחתה, יהיה קשה יותר להשלים. מה הם יעשו? יקצרו ימי הפוגה של המי”ות האחרות? זה עלול לגרום להן לבעיות בריאותיות. זה הבהיל אותה. לא היה משהו אחד בעולמה שהיה קדוש יותר מאשר המכסה.

“מה קרה? על מה חשבת?” שאלה איב.

“על המכסה”, אמרה מיה.

“המכסה”, אמרה איב בבוז, “חשבת פעם מי קובע מהי ולאן הולדים הבריאים הולכים? המכסה הקדושה…”.

מיה מעולם לא חשבה על זה , היא התייחסה למכסה כישות אמיתית ופיזית שאין מה לחקור עליה.

“אז מאיפה היא באה?” שאלה לבסוף.

איב נאנחה “אנחנו לא בטוחים… התאוריה הפופולארית, אם כי הקצת ילדותית , היא שהמכסה היא עבור גזע חייזרי עריץ שהשתלט על כדה”א ודורש קורבן אדם כמו המולֵך, ליטראות של בשר ולדים ויש גם תאוריה על משגרים אטומיים שמשגרים את הולדים למקומות שונים בחלל, להפיץ את המין האנושי, זו התאוריה בה אני מאמינה , כל כך הרבה מהם יוצרו, איפה הם? “

“ויתר התאוריות ,מה הן אומרות”? שאלה מיה.

“לא חשוב, משם זה רק מדרדר”.

בימים הבאים מיה החלה להתרגל לחייה החדשים, הפראיים. הפרטיזנים סיפרו לה שיש הרבה קבוצות כמוהם, שלא מקבלות את המצב כמו שהוא, שמעיזות להתמרד כנגד המכסה. עם הרעיון הזה עדיין היה לה הכי קשה, זה היה השינוי הכי גדול בתפיסת העולם החדשה שלה.

הם התחבאו ביערות ובמערות מפני “השומרים” שהופעלו על ידי כוח לא ידוע. אבל זה בעצם לא היה מאד משנה אם אכן היו אלו חייזרים או בני אדם.

באחד הימים איב ניגשה אליה נרגשת.

“מה קרה?” מיה שאלה אותה.

“את תיראי”, אמרה ואז, כמו ביום ההוא, הזיזה את אחד מגדמי זרועותיה לעברה של מיה אך הפעם פניה לא נמלאו זעם, הפעם היא הסבירה את עצמה למיה, מיה חייכה אליה בהבנה מעושה אך בתוכה לא הבינה דבר.

מה זה חיבוק? למה לחבק אדם אחר? איך זה מביע רגש?

” אין דבר מיה, בקרוב זה יגמר. את תחכי ותראי ילדה, רק תחכי ותראי “.

בהתחלה מיה חשבה שזה מוזר שאיב קוראת לה ילדה, היא הייתה מבוגרת ממנה בלא יותר מארבע שנים, אך ככל שהמשיכה לחשוב על כך היא באמת הייתה ילדה בעולם החדש והלא מוכר הזה.

עדיין היה לה קשה להתרגל לאוכל של הפרטיזנים, לתיבול ולמגוון שלו, אך סך הכל היא נהנתה מהשוני. לקח לה זמן להתרגל לכך שהיא יכולה לאכול מתי שמתחשק לה וכמה שמתחשק לה.    עם פעולת האכילה (ככה אמרו לה שזה נקרא ולא- האבסה) היה לה יותר קשה מאחר שלא היו במערות מגשים אוטומטים ותמיד מישהו היה צריך לעזור לה, ותמיד היה מישהו. קראו לו ביל. בפעם הראשונה שרצתה לאכול והוא ניגש לעזור לה , הרים את הצלחת והגיש לפיה את האוכל. היא הייתה נבוכה, מה שגרם לכך שלא הצליחה לאכול וללעוס, אך הוא היה סבלני מספיק כדי שהיא תסיים את הכל.

“רק שלא תשמיני מרוב שאת נהנית שהוא מאכיל אותך “, אמרה לה פעם איב וגרמה לה להסמיק עד שורשי אוזניה.

נשמע רעש שהחזיר אותה ממחשבותיה בחזרה להווה. אחת הרחפות נחתה ואיב לחשה: “הנה הוא מגיע”.

מיה הביטה אל עבר הכניסה למערה, נכנסו ארבעה גברים , אחד מהם היה זר וכל היתר פנו אליו בתואר “הדוקטור” וזאת למרות שהיה נראה כמו כל יתר הפרטיזנים.

הוא ניגש לאיב , הוציא מתיקו מכשיר מתכתי דק ,מוארך ומחודד וגרד מעט עור מזרועה השמאלית, קצת מעל המרפק, אז נפנה לאחד הגברים שבא איתו וביקש שיביא את האקווריום מהרחפת.

כעבור רגע קט הגבר חזר עם מיכל גדול ושקוף שהיה מלא בצינורות. הדוקטור הכניס את המכשיר לתוך המיכל ואז הוציאו. התעסק מעט עם פאנל הבקרה שהיה טבוע בדופן האקווריום ואז התרחק מעט אחורה ,מסתכל על הנוזל במיכל. לנגד עיניה המשתאות של מיה, המים החלו לבעבע והחל להיווצר גוש, מעין מסה במרכז המיכל, המסה הלכה וגדלה והתעצבה עד שהפכה לזרוע שמאל של אישה.

בסיפוק רב הוא שלף את הזרוע המושלמת מהמיכל וחתך אותה מתחת למרפק, הוא פנה לחדר אחר בתוך המערה ואיב הלכה בעקבותיו.

אחרי כמה רגעים איב יצאה מהמערה עם זרוע שמאל מושלמת בעודה צוחקת ובוכה. התהליך חזר על עצמו גם עם הזרוע הימנית ובמהרה לאיב היו שתי זרועות.

אבל איך היא עצמה תרגיש עם זרועות? בניגוד לאיב היא תמיד הייתה כך, היא לא תדע מה לעשות איתן וזה הפחיד אותה . הדוקטור נפנה אליה אך היא פסעה צעד לאחור ,רק מבט מאיב מנע ממנה מלברוח בבעתה מהמערה.

“תסמכי עלי ילדה, ככה זה אמור להיות”, היא אמרה לה בבטחון.

היא הייתה קפואה לחלוטין והביטה על זרועה בעודה נשרטת על ידי המכשיר של הדוקטור,      אחר כך גם הזרוע השנייה ואז הביטה ביראה בעוד שתי הזרועות שמעולם לא היו לה קורמות עוד וגידים בתוך מיכלי הקסם הללו.

היא הלכה אחרי הדוקטור וראתה איך הוא קוצץ את הזרועות החדשות כדי שתתאמנה לה בדיוק, לגדמים העתיקים שלה שהגדירו אותה כל חייה.

וזה הסתיים. היו לה זרועות מושלמות וארוכות עם אצבעות נהדרות בקצותיהן – שלא היה לה מושג מה עושים איתן.

***

היא חזרה לחדר המרכזי ולא הייתה בטוחה מה היא אמורה לעשות, נתלו ממנה שתי הזרועות שהיא לא ידעה איך להפעיל ונגררו קשורות לגוף שלה.

איב ניגשה אליה , הרימה את זרועותיה והקיפה את מיה, זרוע אחת מכל צד שלה, כורכת אותן סביב גופה ומקרבת אותה אליה.

מיה לא ידעה איך להגיב ,איב לחצה אותה חזק כנגדה ולא הרפתה, מיה לא הבינה מה קורה לה, לא הבינה מדוע התחילה לבכות, היא הייתה נבוכה אך לא יכולה להפסיק את הדמעות.

כל הגברים יצאו מהמערה , מיה הייתה פחות נבוכה כעת שהן לבד, אך עדיין לא הצליחה להבין מדוע היא ממשיכה לבכות ללא שליטה, איב המשיכה לאחוז בה בחוזקה, וכך הן עמדו והתחבקו דקות ארוכות, עד שחלף הזמן והרגשות שככו.

הן התיישבו אחת ליד השניה.

“זו הסיבה שלא יכולתי להסביר לך מה זה חיבוק”, אמרה איב.

מיה חשבה שזה הדבר הכי נפלא, היא הרגישה הכי מוגנת בכל ימי חייה, המוקדמים או המאוחרים. אפילו יותר מהקומה החמישית בבניין ההטלה של בשר בע”מ.

בימים הבאים היא למדה איך משתמשים בזרועות ובאצבעות, דבר שלא עשתה מעולם, וזה היה קשה ומתסכל אבל שווה כל רגע שהשקיעה בכך. ביל עדיין עזר לה עם האוכל אך בהדרגה כבר לא הייתה צריכה את עזרתו, אבל במעין הסכם שבשתיקה הוא המשיך להאכיל אותה והיא המשיכה לתת לו לעשות את זה.

עברה שנה מאז החילוץ והזמנים בהם חשבה על החיים ההם הפכו לנדירים יותר ויותר.

באחד הימים כשביל בא להאכיל אותה, היא עצרה את ידו המושטת לצלחת ובידה השנייה הרימה אותה בעצמה ואז הניחה אותה על השולחן והישירה את עיניה אל אלו של ביל. הוא הופתע.            היא נעמדה ,התקרבה אליו ובתנועה מהוססת ניסתה לכרוך את זרועותיה סביבו. הוא נראה נבוך ואז צחק בקול פרוע וחיבק אותה חזרה.

“היא צדקה”, מיה מלמלה והצטרפה לצחוקו של הגבר הפראי שמחץ אותה כנגד גופו,            טומן את ראשו בשערה.

הכל השתנה כעבור שבוע, רעש פרע את המחנה , כולם יצאו מהמערות שלהם ביער והביטו ברחפת ענקית נוחתת. ירדו ממנה כמה פרטיזנים ושתי נשים גדומות ידיים, מיה הרגישה את זרועותיה שלה מעקצצות . לפתע היא ראתה עוד גבר יוצא , יותר נכון נדחף, מהרחפת.                        הוא לא היה פראי אך גם לא שומר של בשר בע”מ. הייתה סביבו הילה של עוצמה אפילו שהיה כפות. הוא היה מישהו בעל משמעות וכוח, בזה לא היה ספק. אדם הרגיל לשלוט, אדם הרגיל שכולם סרים למרותו.

אך היו דברים שהיו חשובים יותר ממנו כעת. שתי המי”ות שירדו מהרחפת נראו כה אבודות…

גם היא נראתה ככה? מבוהלת כל כך? כנראה שכן. מיה רצתה לבכות אבל החליטה שזה לא הזמן, היא הרגישה שהיא צריכה להיות חזקה , למענן.

 היא התקרבה אליהן והניחה יד על הכתף של כל אחת מהן.

“אני מיה, ברוכות הבאות לחופש, ברוכות הבאות לעתיד”.

הן לא בכו ולא צחקו, המבט שלהן היה נטול רגש.

המי”ות הפכו לפרויקט האישי שלה , היא לחצה שהן תקבלנה זרועות בהקדם האפשרי ועזרה להן ללמוד מה עושים איתן.

בינתיים, הפרטיזנים חקרו את הגבר הנוסף שהיה ברחפת וגילו שהוא היה מנהל בכיר “בבשר בע”מ” . איב עדכנה את מיה בכל אשר התרחש.

הסתבר שאת הוראות המכסה כל המנהלים המחוזיים קיבלו כל שבועיים במסופי המחשב שלהם ועל פי הדרישה תפעלו את בנייני ההטלה בשטחי השליטה. את הולדים ששרדו את השבוע הראשון שמו ברחפות של בשר בע”מ שעליהן היו אחראיים פקידים רמי דרג שלקחו אותם לנקודות הפצה קבועות מראש. מעבר לכך המנהל הבכיר לא ידע לספר והם האמינו לו כשאמר שמעולם לא פגש מישהו מהדרג מעליו. הכל נוהל דרך מסופי המחשב של “בשר בע”מ”.

אבל הוא כן ידע היכן נמצאת אחת מאותן נקודות הפצה, וזה היה מידע הכי מסווג ואפקטיבי שהפרטיזנים השיגו עד כה. זה נתן תקווה ומטרה. יעד ומשימה.

***

המבצע לא דרש תכנון רב, פשוט לעקוב אחרי המתקן של “בשר בע”מ” הכי קרוב למיקום של נקודת ההפצה שהייתה ידועה להם כעת, לחכות למשלוח שיגיע לשם ואז לאלתר.

גם המעקב היה פשוט, בשר בע”מ לא ניסו להסתיר שום דבר, אחרי הכל זו הייתה המכסה,   ומכסה זה נתון, לא פשע.

בחודש השלישי של שנת 3086 הם חיכו בנקודת ההפצה וראו איך נוחתת הרחפת של “בשר בע”מ”. ירדו ממנה כמה גברים ופתחו את דלת המטען. אחד אחרי השני הם פרקו ארגזים מחוררים מלאים בולדים. הארגזים נערמו בעשרות והאוויר נמלא קולות בכי מחרישי אוזניים.   חור ענקי נפער בקרקע, דלת מכנית ענקית מוסתרת היטב החליקה לצד ויצאו ממנה כמה גברים שעזרו לאלו מהרחפת להכניס את כל הארגזים לבטן האדמה.

הפרטיזנים הביטו בהתליך הפריקה בחלחלה וכאשר הרחפת נסקה ועפה משם הם מיהרו להסתער על הדלת שעדיין לא נסגרה לחלוטין. מיה וביל היו בקבוצה הזו, מיה התעקשה להיות שם וביל כרגיל לא מש ממנה לרגע.

הם נכנסנו וראו מחסן עצום מלא בארגזים שכרגע הוכנסו לשם ועוד כמה דלתות בצידי הבונקר הענק. שני הגברים שעוד היו שם הופתעו אך לא ניסו להתנגד.
“מה עושים עם כל הארגזים האלו?” שאל ביל.

“אנחנו רק מכניסים אותם לשם”, הצביע אחד מהם על דלת גדולה. “משם כבר לוקחים אותם”.

“מי?” המשיך ושאל ביל.

“אנחנו לא יודעים. השלב הבא בשרשרת החלוקה, זה מעבר לסיווג שלנו”.

“לכו מכאן”, נהם אחד הפרטיזנים.

הם פתחו את הדלת שהגבר הצביע עליה ומאחוריה היה מסוע ענקי שעבד כמו סרט נע הרחק לתוך האפלה. הרחק ממה שעיניהם יכלו לראות. “היישר למפלצות של “בשר בע”מ” חשבה מיה, ועם איך שהמסוע הענק הזה נע אל עבר החשיכה, זה היה נראה כאילו שהוא מוביל אל בטנה של מפלצת.

הם היו צריכים לגלות מי החוליה הבאה בשרשרת ההפצה ולהיכן המסוע הזה מוביל , אך בבונקר הגדול היו עשרות ארגזים מלאים בולדים צורחים רעשניים אך בעיקר חיים, נאבקים על מעט האוויר שנכנס מבעד לפתחי האוורור. מיה לא ידעה מה לעשות איתם, אך לפרטיזנים היה קצת יותר נסיון, מעט ולדים הוטלו, נולדו ,תיקנה מיה בראשה, במערות שלהם ביער. אך בוודאי שלא בכמות הזו, תהיה להם בעיה להסתירם. גם הגורמים האחראיים למכסה בוודאי ישימו לב לחוסרים. ועדיין, הוחלט להעביר את ארגזי הולדים למערות המוסתרות שלהם. לאחר שהחזירו את כולם ברחפת, הם הוציאו ולד ולד מהארגזים וריכזו אותם במערה המרכזית. הם היו חסרי יכולת לטפל בכולם במקביל, להאכיל ולנקות, להתייחס ולטפל. אך זו הייתה המציאות וכעת הם היו באחריותם ומיה לא חשבה שיש אחריות חשובה מזו.

הפרטיזנים פחדו ש“בשר בע”מ” יהיו זריזים מספיק לגלות את שאירע ולאבטח את נקודת ההפצה ורצו למהר ולחזור לשם.

מיה עמדה לחזור איתם אך אחת הנשים במחנה פנתה אליה:

“את צריכה לקחת לך שני תינוקות” אמרה במבוכה.

מיה הביטה עליה מהורהרת, הופכת בראשה את המילה תינוקות. מנסה להתרגל אליה, לטעום אותה בשפתיה וטעמה היה נכון וטוב.

“אני אקח” אמרה.  בממוצע היו שניים וחצי תינוקות לכל פרטיזן ובעודה חושבת כך הבינה שזו הפעם הראשונה שהיא חשבה על עצמה בתור פרטיזנית , פראית. בעצם לא פראית – אלא נורמלית. שפויה.

היא ניגשה למקום האכסון הזמני שלהם ולא ידעה במי לבחור. איך אפשר? לא היה לה מושג. האם אחד התינוקות האלה שייך לאחת המי”ות שהכירה עוד במתקן של בשר בע”מ?

אבל הטבע עשה את שלו והיא לא הייתה צריכה לבחור אף אחד מהם. הם בחרו בה. שולחים את ידיהם הקטנות לעברה, עם חיוך נאיבי נטול פחד ועיניים גדולות ומצחקות, הם בחרו בה.

בפעם הראשונה מאז שפגשה את איב היה לה מושג ולו הקלוש ביותר על מה היא דיברה כשהיא סיפרה על גן עדן.

היא אספה אחד בכל אחת מידיה המושלמות, ולקחה אותם למערה הקטנה והצנועה שהוקצתה לה ולביל. היא ידעה שיתר הפרטיזנים יטפלו ויאכילו אותם בזמן שהם יחזרו לנקודת ההפצה.

נקודת ההפצה… מאיזה גורל היא הצילה את שני הילדים המקסימים האלה? המחשבה היכתה בה, גם הולדים… התינוקות שלה צריכים להיות היכן שהוא מהצד השני של המסוע הזה או של אחד דומה לו. התינוקות שלה, מי דואג להם עכשיו ואיפה הם? חם להם? קר להם? וכמה תינוקות יש לה? היא אפילו לא ידעה לחשב את זה, כמה שנים היא נעה בין קומות בניין ההטלה וההפוגה? כמה מהם שרדו, צריכים להיות עשרות אם לא יותר. וגם אם תמצא אותם לבסוף, לפי מה תזהה מי שלה ומי לא?

הם טסו ברחפת לנקודת ההפצה ונכנסו למערה , המתח הצטבר והיא נצמדה אל ביל.

הם ניסו להעלות השערות למה שיחכה להם בסוף המסוע. שיגור אטומי לכוכבים אחרים כדי להפיץ את האנושות לכל עבר כדי שלעולם לא יהיה אפשרי למחות אותה לחלוטין? ואולי אלו בכל זאת חייזרים וזה כן היה קורבן נוראי אך עדיין אקט נחוץ להישרדות?

אולי מחכים בסוף המסוע יצורים זוועתיים זוללי בשר אדם?

לבסוף הם עלו על המסוע, והזמן חלף וחלף ועשה רושם שהוא ינוע לאינסוף במהירות יציבה. אילולא התאורה שלהם הם היו בעלטה מוחלטת. מיה חשבה על התינוקות ורחמיה נכמרו.       היא קיוותה שהתנועה המונוטונית הרדימה אותם אך ידעה שזה לא המצב. לא בארגזים הצפופים האלו כשהם משוועים לאוויר.

פתאום הם ראו את הסוף.

היה שם הכל למעשה, אך שום דבר בזה לא היה נכון. היו שם האנגרים עצומים. היו שם מבני משרדים , היו שם תשתיות, היו שם מאות אם לא אלפי מסועים כמו זה שהם הגיעו עליו.          זה היה עמק עצום שהכיל את כל המקום הזה, הם הזדרזו לרדת מהמסוע כי הוא נגמר לפתע לפניהם. אף מנגנון בטיחות לא עצר אותם, אף אחד לא קידם את פניהם. הכל היה… לא נכון.      כי באמת שהיה שם הכל אך למוות הייתה ממשלה שם.

והכל היה קר.

כל המסועים הובילו למרכז העמק ושפכו את מטענם הנוראי כאשר הגיעו ליעדם, אל תוך           לב העמק עצמו. ים של ארגזים דוממים, כבדים, מבאישים מריח רקבון של אינספור תינוקות שלעולם לא יזכו לשם, למגע, ליחס, לחיבוק, לחיים. היה זה ים של מוות, זה נראה כמו סוף האנושות.

לא היו שם חייזרים או משגרים אטומיים. לא היה כלום, רק תוהו ובוהו על פני תהום,     גרוטסקה מחרידה ומחרישת אוזניים בדממתה הניצחית. זעקת שבר בקעה ממיה. זעקה על עתיד גדוע , על חיים חסרי תכלית. מחשבותיה נסובו על תינוקותיה שלה, שקרוב לוודאי שכנו באמצע הים הזה ובו מצאו את משכנם האחרון. שבעה ימים הם חיו, ואלו חיים שאלו היו.

“למה?!” היא צרחה, צרחה מקפיאת דם.

ביל הבחין באור והם פנו אל עבר המבנה ונכנסו אליו.

היה שם מחשב ענקי ,אורותיו פועלים וכורו האטומי מהמהם חרישות בליבו המתכתי.

ליד המחשב היה שלט מפואר מזהב ומיה קראה אותו:

” בשר בע”מ= בינה מלאכותית שרירה בעד עתיד משוקם.

אתם מתבוננים כעת בנזר הטכנולוגיה האנושית , בהישג הגדול ביותר שלנו. מתוך הימים החשוכים אחרי עידן המהפכה הננו-ביולוגית-מיתרית שנגמרו במלחמת העולם החמישית של   שנת 2752  שכמעט ומחתה את המין האנושי מעל פני האדמה , נותרנו חסרי ברירה, נאלצנו לנקוט במספר אמצעים שאולי יראו לכם לא אנושיים, אך אנחנו בטוחים שההיסטוריה תשפוט אותנו לטובה. פתחנו בייצור מתועש וממוחשב של בני אדם תוך שימוש בטכנולוגיות המתקדמות ביותר, וביעילות המירבית כדי לקצר את תקופת המעבר ההכרחית הזאת. חישבנו את הזמן האפקטיבי ל-43 שנים שאחריהן נוכל לעצור את הכל והאנושות תחזור למסלול הרגיל שלה.               אנחנו מתנצלים בפני הדור הקרוב של בני האדם אך דעו לכם שהכל למען העתיד ובניכם ונכדיכם יזכו לקטוף מפירות סבלכם.“

 

מיה סיימה להקריא והסתכלה על ביל שעמד מאובן מול המחשב הענק.

“כל המנהלים בבשר בע”מ קיבלו את ההוראות שלהם ממחשב ולא ידעו את זה. הם מעולם לא פקפקו בשום דבר. התוכניות, המכסות, המשלוחים, הכל היה של בשר בע”מ. הכל יצא משליטה. איבד יד אנושית… זה טירוף. ” אמר ביל והביט סביבו בתדהמה.

“דעו לכם שהכל למען העתיד ובניכם ונכדיכם יזכו לקטוף מפירות סבלכם.” קראה מיה שוב, דמעות מציפות את עיניה ולחצה על הכפתור האדום.