צוותא
1.2
*טָה-דֶּה טָה-דֶּה* *טָה-דֶּה טָה-דֶּה*
שני צלצולים, זה כל שנדרש כדי שאקום. אני מכבה את השעון שמראה כי כעת 06:30, 13/02/2048.
מתוך הרגל ישן אשר עדיין לא זנחתי, אני מסתכלת בחלון לחזות בזריחת החמה, אך החושך העז מזכיר לי במהרה שאין בכך טעם. כבר 4 שנים שלא ראיתי אור שמש ויחלפו עוד לפחות שנתיים עד שאשוב לראות את החמה, עד שיחזרו החיים למסלולם הרגיל. אך לפחות את עצמי אשוב לראות כבר בעוד יומיים. מנוחמת ממחשבה זו, אני מתחילה להתארגן ליום נוסף של עבודה במשרד.
בדרכי לצחצח שיניים אני נתקלת באַרְט. למרות שאולי בעצם היה זה תוֹם. אני קצת מתקשה להבחין בין השניים בהתבסס על ברכת “בוקר טוב” ממולמלת למחצה וכבר מזמן איבדתי את היכולת לעקוב אחרי לוח הזמנים שלהם. המעקב אחר הזמנים שלי ושל גָּל הוא קשה מספיק גם ככה.
בהגיעי למטבח, ארט (? תום?) כבר יושב מול הטלוויזיה להאזין לנאום ראש הממשלה מאתמול בערב. “העלאת המסים היא כואבת אך הכרחית! ייצוב של החקלאות באמצעות סובסידיה ממשלתית, יאפשר לנו להתרחב בחזרה עוד השנה! …” כבר התרגלנו מזמן לשמוע את ההבטחות הללו אודות ההתרחבות המיוחלת. ציבור שלם נאחז בהן כתקווה אחרונה, אך אני יודעת כי אין בכך טעם. הבעיה תיפתר מאליה בשנים הקרובות ואין לנו דבר לעשות בנידון חוץ מלשבת ולחכות. אני מכינה לי כוס קפה לדרך, מכניסה לתיק את גל ויוצאת בדרכי לקליניקה. זה יהיה עוד אחד מהימים הללו אשר לא אזכור את סופם (זאת בהנחה שבניגוד לשבוע שעבר, הפעם אזכור להיטען בזמן).
1.1
*בִּיפּ בִּיפּ בִּיפּ בִּייייייייייייפּ*
אוי כמה שאני שונאת את הצליל הזה. הצליל אשר מזכיר לי בכל פעם מחדש את החורף הארוך. “נו טוב” אני אומרת לעצמי, “רק עוד” ובזמן שאני מסתכלת בשעון לראות כמה ימי חורף נותרו, אני שמה לב לשעה. 15:30. “אוֹרִית!” – זו הצעקה שיוצאת לי במקום המשך המשפט. היא שוב איחרה! לפחות את הטעינה האחרונה היא יכלה לעשות בזמן! ‘בלי לחץ!’ אני חושבת לעצמי, ‘את לא רוצה להגיע עצבנית היום בערב…’. אני עוצרת שניה להירגע (כי כבר אין לי הרבה מה לעשות) ומקשיבה לנשימות האנשים סביבי במלתחות הסמוכות. לפי כובד הנשימה אני יכולה לשים לב מי חדש כאן ועוד לא התרגל. לאחר שנשמתי קצת גם בעצמי, אני ממשיכה להתלבש בחזרה.
בזמן שאני מתלבשת, אני שמה לב שלפחות היא זכרה לשים לי את הבגדים שביקשתי – אז אולי אאחר לפעם האחרונה, אבל לפחות אעשה את זה בסגנון. אני יוצאת מחדרי המלתחות, אוספת את אורית מהקבלה ויוצאת להמתין לקו 24 שכנראה כבר פספסתי. לפי לוח הזמנים בתחנה, נראה שגם הוא מאחר ויגיע רק עוד דקה. הייתי מצפה שהתחבורה הציבורית תשתפר אחרי 10 שנות עומס (עקב המחסור העולמי בדלק), אבל דווקא היום האיחור עוזר לי, אז מי אני שאקטר.
במהלך הנסיעה לדייט עם ארט, אני מתקשרת למרכז השימור כדי לוודא שהכל מוכן לקראת יום ראשון. אחרי המתנה של 5 דקות בסך הכל, עם ג’ינגל סביר ברקע, עונה לי פקידה בצד השני של הקו. אחרי שאני נותנת לה את המספר האישי שלנו, הפקידה נעלמת לדקה וחוזרת בקול רגוע עם תשובה שהכל בסדר. ‘תודה’ אני אומרת ומנתקת – אין שום סיבה שתהיה בעיה, אבל סתם הייתה לי תחושת בטן. לאחר מספר דקות, אני יורדת מהאוטובוס בכיכר ומתחילה לחפש את הסניף התורן של בה קבענו. באופן מפתיע, תוך פחות מדקה אני מוצאת אותה.
3.3
*דִי-דִי-דִי-דִינג*
אני ממש אוהב את פעמון הדלת של המסעדה הזו. ובמקרה של הצלצול הזה, אני גם אוהב את מי שבדיוק עברה תחתיו. היא איחרה כרגיל, אבל זה היה צפוי; אורית בטח איחרה (המטופל הקבוע שלה בסוף היום תמיד זקוק ליותר זמן). למזלי, היא איחרה מספיק כדי לחפות על האיחור של תום – השעה שהוא נשאר עם פעילי המפלגה אחרי תום הכינוס, אפילו לא מתקרבת לממדי האיחורים של אורית לאחרונה. הוא עושה חיל במפלגה מאז נאום הצוותא. הרעיון קנה לו הרבה יריבים פוליטיים, אבל רובם מקנאה על שהרעיון שלו היה מהפכני וישים הרבה יותר משלהם. מאז הנאום ההוא הארץ פשוט נחלקת לשניים (תרתי משמע) – אנשים שתומכים בו ואנשים שהיו מעדיפים שלא היה נולד…
“היוש! אני מפריעה?” היא אומרת וגורמת לי לקפוץ חצי מובך – שוב שקעתי בהרהורי היסטוריה ושכחתי מגל שבינתיים כבר הספיקה להגיע עד אליי. היא עוד תחזיר לי על זה אחר כך.
“ממש לא!” אני עונה וקם לחבק אותה.
אחרי ששנינו הזמנו את המנה הקבועה, ופל בלגי עם קרם טירמיסו (גם 3 שנים לתוך מדיניות הצוותא, מפתיע מחדש לגלות כל פעם שהיא עולה רק תלוש פחמימה אחד) ובכך נפטרנו מהמלצרית עד לסוף הארוחה, התרווחנו בכיסאות וחיכינו כל אחד שהשני ידבר.
“אז, איך החזרות לטקס הד”ם מחר?” היא נשברת ומדברת ראשונה.
“מדכאות כרגיל, כמו כל אחד מהטקסים ב-20 השנים האחרונות” אני עונה.
“אתה לא משתתף בטקס כבר מאז האסון. נולדת רק קצת לפני האסון – יש לך פחות מעשרים שנים של מרירות לעבור.”
“אני מתאר לעצמי שגם בשנים הקודמות החזרות היו מדכאות” אני עונה בפרצוף חצי מופתע – התחכמויות הן לרוב הקטע שלי. “בכל מקרה, הצלחתי סוף-סוף לשנן את שמות כל 44 תחנות הכוח שהתפוצצו בפיגוע. עכשיו נותר לי רק לסיים לשנן את ‘הנאום הירוק’ על התפרקות מחשמל גרעיני.”
“ועכשיו לנושאים אופטימיים יותר” תורי להתחיל בשיחה אמיתית, “מה חדש במשרד?” אני שואל.
“שטויות כרגיל. כמו ביום האחרון של כל רבעון, גם היום כולם התרוצצו לעדכן תמונות במערכת במקום לפרוס את העומס על פני כל השבוע האחרון. חוץ מזה, אין הרבה חדש.”
האוכל שלנו הגיע. הודינו למלצרית והתחלנו לאכול.
כעבור דקה כששנינו כבר עמוק בתוך המנות שלנו, היא שואלת “מה חדש אצלך?”
“יש משהו, אבל זה לא רשמי בינתיים אז אל תדברי על זה עם אף אחד.” אני עובר ללחישה. “כחלק מהחישובים שאני עושה בסימולטור שאנחנו בונים בקורס, שמתי לב שכנראה יש טעות בחישוב של משך הזמן שנותר להר הגעש להתפרץ. אם אני לא טועה, אז עוד 5 ימים הר הגעש יפסיק להתפרץ.”
“מה?!” היא צועקת ומושכת את כל המבטים של האנשים סביבנו, תוך שהיא נזכרת שאמרתי לה להיות בשקט. “אתה מבין שאם אתה צודק, אז זה אומר שהחושך יגמר עוד חודש ולא עוד שנתיים?” היא שואלת בשקט.
“כן” אני אומר, ומחייך חיוך שקשה לי למחוק. ולא רק כי פתאום שמתי לב שהאוכל יצר לה שפם קפה חמוד. “יותר מזה, אם זה באמת נכון הרי שזה הרבעון האחרון של צוותא. להרים את כל תחנות הכוח הסולריות ייקח בערך שבועיים ולגדל בחזרה מזון ייקח לא יותר מחודש חודשיים”.
“רגע, לפני שאנחנו מתלהבים, אם אמרת שאתה לא בטוח אם אתה צודק, האם זה אומר שהעברת למישהו מהמנחים בקורס את הממצאים האלו כדי שיבדוק?”
“כן. הם אמרו שזה לא נשמע סביר במיוחד (זו הדרך המנומסת שלהם להגיד שאני מדבר שטויות) ובכל מקרה אם זה נכון אז פשוט נראה עוד 5 ימים. חוץ מלשמוח, אין להם מה לעשות עם זה במידה וזה נכון ולכן זה לא שווה את ההשקעה שלהם בבדיקה.”
המשכנו לדון בסוף ההתפרצות, תוך שאני משתדל כל הזמן לסייג את מה שגיליתי. רק זה חסר לי – לפתח תקוות שווא ולהיות מואשם בזה אחר כך. חזרנו שנינו יחד לדירה, למה שאני מקווה שיהיה אחד מהלילות האחרונים בצוותא. כנראה שכבר אפשר לראות את הסוף.
1.1
*טֶ-רִינְג-רִינְג-רִינְג-רִינְג-רִינְג-רִינְג-רִינְג-…*
אוף. כמה שאני שונאת את הבוקר. השעון המעורר הזה ממש חופר ולוקח נצח לכבות אותו. לפחות הבחירה של השעון המעורר הייתה מוצלחת – אני באמת לא מצליחה להמשיך לישון… אין לי הרבה זמן, התור שלי במרכז השימור הוא בשעה 8:00. אני מזדרזת להתארגן, ומקווה שמה שארט אמר אתמול נכון; אם כן, תהיה זו הפעם האחרונה שאתארח אצל אורית.
אני מגיעה עם ארט למרכז השימור ונעמדת בתור עם השם המעודד “ותיקים”. שנינו שותקים ולא מדברים על אתמול. בתור לצידי נעמדים זוגות זוגות (לא מעורבים כמובן) “צעירים” בני 18. חצי מהם ממררים בבכי חלוש ולא מאמינים שהגיע תורם. החצי השני מנסה לנחם את הראשון. הייתי רוצה גם לנסות לעודד אותם, אבל כדאי שלא אתן להם תקוות שווא – גם אני לא בטוחה אם אני צריכה להיות אופטימית. ארט עושה די הרבה טעויות לאחרונה, אני פשוט מקווה שהפעם הוא לא טעה.
אני מגיעה לחדר המרפאה, שם מוודאים שאני בריאה לפני שאמשיך בתהליך. הרופאים לא גילו שום דבר מפתיע ולכן שלחו אותי הלאה לאחר שהפקדתי את אורית. אני נכנסת לתא וסוגרת אותו, מתפשטת, ומאחסנת את הבגדים בתא המיועד לכך. אני לוחצת על הכפתור לסמן שהכל בסדר, ומתחילה לספור עד עשר.
“אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש” אני כבר מתחילה לחוש בקור.
“שש, ש-בע” אני כבר רועדת. “שמו-נה, תי-” הראש כבר בקושי מתפקד. “-שע, ע-ש-…”
4.4
*טָא-דַאם* *טָא-דַאם* *טָא-דַאם* …
קר לי. אני רועד. ייקחו עוד כמה דקות עד שאוכל לזוז ובינתיים אני אפילו לא מסוגל להתלונן. ברקע אני שומע את הא.ק.ג. של עצמי וזה כנראה מה שהעיר אותי. אני ממתין בסבלנות עד שיתחמם וכעבור מספר דקות נשמעת ההנחיה ברמקול:
“ברוך השב תום. אנא לחץ על הכפתור אם אתה שומע אותנו ומסוגל כבר לזוז.”
אני ממקד את כל כוח הרצון בידי ומצליח להביא אותה אל הכפתור. קצת קשה ללחוץ עליו (לא בחירה הגיונית של מי שתכנן את התאים – לשים כפתורים נוקשים לאנשים חלשים) אבל הוא נכנע לבסוף.
“נפלא. טוב לראות שאתה איתנו. תוך דקה תהיה מסוגל לזוז בחופשיות. אנא התארגן וצא אלינו.”
תוך כמה שניות אני מצליח לזוז מספיק בשביל להוציא את הבגדים מתוך התא בו שמתי אותם לפני שלושה חודשים. אני מתלבש ויוצא אל הרופאים ל”בדיקות תקינות” כמו שנהוג לקרוא לזה. למרות שכולם נאלצים להשתמש בשימור בגלל צוותא, אני נוטה להאמין שגם הרופאים לא ממש סומכים על התהליך הזה. זו כנראה הסיבה שהם בודקים אותנו כל כך ביסודיות.
בדרך החוצה אני ניגש למלא את הטפסים הרלוונטיים ואז אומרת לי הפקידה “חוץ מהדיסק שלו לצורך ההטענה, ארט השאיר פתק אשר ביקש שתקרא”. אני לוקח את ארט איתי ובדרך החוצה ממרכז השימור אני פותח את הפתק:
היי תום, מקווה שההפשרה הלכה בסדר. אני זקוק לטובה אשר אני מאמין שתתקשה לסרב לה. במקום לטעון אותי עוד יומיים כרגיל, אני אשמח אם תעשה זאת עוד שלושה ימים ותרוויח יום (אני לא מתכוון לבקש אותו בחזרה, זה באמת רווח). הסיבה היא שיש לי חשד שמשהו מצחיק הולך לקרות בהר הגעש במהלך ה-18 לחודש ואני רוצה להיות נוכח בכל היום הזה. אשמח גם שתעביר הודעה דומה לאורית – אני רוצה שגל תהיה איתי. תודה מראש!
נ.ב. לא, אני לא מתכוון לסכן אותך וללכת להר הגעש עצמו. למרות שגם אם אלך אל ההר עצמו, אני מאמין שבאותו יום זה יהיה בסדר.
הר הגעש? מה לכל הרוחות? טוב, אם זה חשוב לו מספיק וזה באמת שווה לו יום מהחיים, בסדר.
אני תופס אוטובוס בחזרה לדירה. אורית כבר בטח שם, מתאוששת כמוני ומנסה להסתגל בחזרה לגוף של עצמה.
2.2
*בּזזזזזזזזזז* * בּזזז…*
כנראה שתום שוב שכח לשמור מפתח לדלת בזמן ההקפאה… אני מסתכלת בעינית לוודא שזה אכן הוא ואז אני פותחת לו את הדלת.
“את יודעת שאת יפה הרבה יותר ככה?”
לא ברכת שלום, לא מה שלומך, לא שום דבר בסגנון הזה – נימוסים הם מיותרים אצלו, אבל משפטים שיגרמו לי להסמיק יש לו בשפע. ואולי זה מה שאני אוהבת בו. כשכולי סמוקה, אני מספיקה בקושי למלמל “תודה” לפני שהוא מתקרב ושנינו מתנשקים. זה מצחיק שהוא אומר את זה, כי במקור הוא התחיל איתי כשהתארחתי אצל גל…
שנינו מתיישבים לאכול ארוחת צהריים ראשונה מזה שלושה חודשים. תכנית צוותא כנראה לא לקחה את זה בחשבון בתכנון המקורי של קצבאות המזון, אבל אני סבורה כי היא לא נפגעת מהעובדה שאנשים שחוזרים מהקפאה לא רעבים במיוחד בימים הראשונים לאחר מכן. אנחנו מתחילים לאכול, אך ורק כי אנו יודעים שהגוף שלנו זקוק לזה ולא כי אנחנו רעבים או כי האוכל מעורר תאבון.
“ארט השאיר לי פתק שהוא רוצה להיטען ב-18 לחודש – מה שמפריע לתכניות שלנו באותו ערב. אכפת לך אם נתאם עם גל ונבצע החלפה של הימים?”
“לא ממש, אפשר מבחינתי להזיז יום קדימה/אחורה. הוא אמר לך מדוע הוא רוצה להחליף?”
“בערך. הוא כתב איזה משהו לא ברור על סיכוי למשהו מצחיק בהר-הגעש. את יודעת על זה משהו במקרה?”
ניסיתי להיזכר אם אני יודעת דבר מה על ה-18 לחודש, אך ניסיונותיי העלו חרס. ידעתי שבמסגרת הקורס שהוא לוקח, הוא עובד על סימולציה שקשורה בהר הגעש – אך לא ידעתי דבר מעבר לכך. משיחותיי איתו נוצר בי הרושם כי הוא אדם מבריק, ולכן יש סיכוי לא רע שאם הוא רוצה להיות נוכח ביום ההוא אז כנראה יש לו סיבה טובה לכך.
“אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר ספציפי.” אני אומרת לבסוף, בצליל אשר כנראה מסגיר את אכזבתי מחוסר היכולת להבין מה ארט הזכיר.
אנחנו מדליקים טלוויזיה כדי להתעדכן מה קרה ביומיים האחרונים בהם נעדרנו, או ליתר דיוק כדי להפיג את הדממה. שנינו תשושים מדי מכדי לדבר והטלוויזיה הייתה ועודנה המפלט הפשוט ביותר מהצורך לקיים שיחה.
“הממשלה חתמה היום על חוק המשך מדיניות הצנע הידועה יותר בשם צוותא. רבים מן האזרחים החלו כבר היום בתהליך ההחלפה הרבעוני, תהליך אשר צפוי להיגמר עד סוף השבוע. לא בוצעו שינויים של ממש ביחס לנוסח הקודם; הסעיפים המרכזיים היו ונשארו הקצבת מזון, איסור נסיעות בכלי רכב פרטיים וצמצום צריכה ע”י שיתוף גוף זוגי של כל אזרח מעל גיל 18. השינוי היחיד אשר בולט לעין הוא שינוי סעיף הענישה בגין…”
אין חדש. כמה מפתיע.
“אני מציע שנלך לישון. חבל שסתם נישאר ערים עד מאוחר ונקלקל גם את היום הבא.”
“יש בזה משהו” אני פולטת בהסכמה תוך כדי פיהוק ושנינו הולכים לישון. אף אחד מאיתנו לא כיוון שעון מעורר – זה אחד מהלילות הבודדים בשנה בהם יש לנו תירוץ לישון עד מאוחר…
3.3
*טָא-דַאם* *טָא-דַאם* *טָא-דַאם* …
העצמות שלי כואבות מהקור. רגע, קור? מה? אני מנסה לפתוח את העיניים אך לא מצליח. משהו מאוד לא בסדר.
“ברוך השב ארט. אנא לחץ על הכפתור אם אתה שומע אותנו ומסוגל כבר לזוז.”
אני נאבק לזוז עד – כל מה שעובר לי בראש זה שמשהו לא בסדר ואני חייב להבין מה. אחרי כמה שניות נוספות של מאבק אני מצליח סוף סוף להזיז את היד וללחוץ על הכפתור.
“נפלא. טוב לראות שאתה איתנו. תוך דקה תהיה מסוגל לזוז בחופשיות. אנא התארגן וצא אלינו.”
ההודעה המוקלטת לא נשמעת מתאימה כרגע, בייחוד לא בנוסח הזה. עיניי מצליחות להיפתח סוף סוף. תחת האור הכחול העמום אני מצליח לזהות את גופי. אני מנסה לזוז במהירות אך גופי עדיין לא שב אליי לחלוטין. לוקח לי זמן שנראה כמו נצח להתארגן ולצאת אל הרופאים.
לפני שהם מספיקים אפילו להתחיל בבדיקות, אני מיד שואל “מה קרה? איפה תום?”
“אתה שואל את האדם הלא נכון.” עונה לי רופא שעונד תג עם השם ‘מנשה סִימוּל’. “את הפרטים תקבל בקבלה.”
אני מזדרז ככל האפשר בבדיקות הרפואיות ויוצא לקבלה. אני רואה שהפקידה בקבלה היא לא זו שאני רגיל לראות – אני אכן ברבעון הלא נכון. אני ממתין בקוצר רוח לתורי וכשהוא מגיע אני כבר לא מעז לשאול.
“שלום ארט. אני אעזור לך מהר כי אתה נראה חסר מילים. תום לקה בשבץ מוחי, כנראה עקב קריש דם שנוצר בגופו בתהליך החזרה מהשימור. לכן, בהתאם לסעיף 2 בחוק הצוותא, הנך מוחזר לגופך המקורי.”
אני פשוט עומד ובוהה בה, חסר מילים. לוקח לי זמן להבין את מה שהיא אמרה.
“מתי הוא יטען למכונה?”
“הוא יטען למכונה בעוד בערך שלושה ימים, כשיסיימו את הניתוחים להצלת גופו והוצאת קריש הדם. לאחר מכן תוכל לדבר איתו.”
0.4
“בוקר ט-ט-…”
לאן נעלם ה’טוב’? אני מנסה להוריד את השמיכה מעליי ולקום, אך משום מה אני לא מרגיש שאני מכוסה. למעשה, אני לא מרגיש דבר. “היי. איך עבר עלייך הלילה?” אני שואל, תוך שאני מנסה להבין מה לא בסדר. כשאני מסיים את השאלה, אני שם לב שאני לא מזהה את הקול שלי. לפתע היא פורצת בבכי.
“הלילה שלה היה נוראי” משיב לי הקול של ארט, “כמעט כמו שלך.”
“מה הולך פה?”
“אתה במכונה. חטפת שבץ מוחי אתמול בזמן שישנת.” הוא עונה לי וברקע מתגבר הבכי של אורית.
וואו. לא-טוב בכלל.
“כמה מצבי רע?”
“לפי הרופאים, הגוף שלך הוא למעשה צמח כרגע. אתה תוכל להחזיק במכונה לכל היותר שבוע; לאחר מכן תצטרך להיטען בחזרה. לגופך.”
נפלא. לפני כמה שנים, אדם שהיה צריך למות פשוט היה מת. אבל היום, מי שמת שומע על כך ומקבל זמן “לסדר” את מה שנשאר מאחוריו. ובמצבי זה יותר גרוע – אני אולי לא אמות אבל אני עדיין זוכה לדאוג כמו-…
“למרות ש… אתה יודע, אנחנו נוכל להתגבר על זה יחד. בצוותא.”
לוקח רגע עד שנופל לי האסימון. “שלא תחשוב על זה אפילו! סעיף 3 אוסר את זה!” אני יודע בדיוק לאן הוא מכוון ואין לי שום כוונה לעשות זאת.
“לעזאזל עם החוקים! לא אכפת לי גם אם אתה חתום על החוק הזה, אתה הולך למות מכל בחינה מעשית ומה שחשוב לך זה החוק! אתה יכול להתארח אצלי ו-”
“לא בא בחשבון! צוותא נועדה לאפשר חיים באופן זמני, לא להרוס חיים של אחרים! אם אני אתארח אצלך, אז למעשה הרגתי חצי ממך! כל העולם הולך לחזור לקדמותו תוך שנתיים ורק אתה תתקע מאחור!”
“העולם יחזור לעצמו עד סוף הרבעון.” אורית אומרת פתאום, ברוגע מפתיע. “הר הגעש הפסיק להתפרץ אתמול, יש תאריך סיום לצוותא.”
“מה לכל הרוחות?” אני עוצר לנסות לסדר את האירועים, אך הזמנים לא מסתדרים לי – זה לא נשמע סביר בעליל. “מה התאריך היום?”
“ה-19 לחודש” ארט עונה. “כשאמרתי שיש לי תחושה ש’משהו מצחיק’ יקרה ב-18 לחודש, התכוונתי לזה. לפני כמה ימים חשבתי שגיליתי טעות בחיזוי. מסתבר שצדקתי. “
אני עוצר לנשום רגע בטרם אמשיך, אך מגלה שוב שאין לי ריאות. את ההרגל הזה המחשבה מקבעת ולא הצורך של הגוף. “בכל מקרה התאריך עצמו לא רלוונטי. גם אם חוקי הצוותא יפוגו בקרוב ונוכל לבצע משהו כזה עם עודפי ציוד ההטענה שיישארו, אני עדיין לא מוכן לזה!”
“תפסיק להיות ממוקד בעצמך ותחשוב קצת על אחרים.” ארט עבר לטון השקט, אותו הוא שומר רק לויכוחים קשים במיוחד. “אתה הולך לקחת ‘את יחידתך אשר אהבת’, את אורית ולרסק את חייה. גם אם לך לא חשוב לחיות עוד, לאחרים חשוב שתחיה. לי חשוב שתחיה וכך גם לרוב האנשים שמכירים אותך. כל האנשים האלו שחשוב להם, מסכימים על הפתרון שהצעתי, אז למה בדיוק אתה מתנגד?”
“גם אם הפתרון מקובל על כולם, זה לא מסיבות ענייניות! אתה אח שלי ואתה לא תוכל לחיות עם עצמך אם תדע שנתת לי למות כשיכולת להציע פתרון ‘פשוט’ שיחזיק אותי בחיים. למרות שאני לא יודע אם כבר דיברת איתה על זה או לא, גם גל לא תוכל להגיד לך לא על הרעיון הזה. אבל שנינו יודעים שהפתרון הזה הולך לפגוע בה! תחשוב אתה על החברה שלך במקום על החברה שלי!”
בשלב הזה אורית התחילה לבכות שוב. אבל לא סיימתי וגם היא צריכה לשמוע את זה. “בטבע מי שצריך למות צריך למות. מי שצריך לחיות צריך לחיות. אי אפשר שהמתים יחיו על חשבון החיים – זה מעוות ולא הגיוני. זה יהיה שימוש איום ונורא בתשתית של צוותא. אני מכל האנשים, האחרון שיוביל את הגישה הזאת!”
“אתה שוב עושה את זה! אתה מתאכזר לקרובים אליך כמו חצי מהאנשים בהיסטוריה שראה את עצמם כמנהיגים דגולים. הסביבה שלך פחות חשובה. אתה מרוכז מדי בעצמך ובעקרונות המוסריים שלך ולא אכפת לך מהאנשים סביבך שנפגעים מזה!”
זה לא הולך לכיוון טוב. אני צריך להחליף גישה: “אם אחזור בעוד שבוע לגוף שלי, מה בדיוק תעשו? את זה הרי לא תוכלו למנוע ממני.”
ארט מעווה את פרצופו בתסכול ובא לדבר, אבל אורית עוצרת אותו.
“אתה יודע בדיוק מה יקרה – מה שקורה בכל משפחה נורמלית בה אדם נופל לתרדמת. תהיה תורנות סביב המיטה שלך ‘למקרה ש…’. למקרה שתתעורר, למקרה שאתה שומע אך לא יכול להגיב ופשוט כי מישהו צריך לשמור עליך גם אם זה לא מועיל.
גם אם תגיד לנו עכשיו לא לעשות את זה, אתה יודע שבכל זאת זה יקרה. גם האנשים הכי הגיוניים שאתה מכיר, שאומרים שאין בזה טעם, עדיין ישברו כשזה יגיע אליהם – הם עדיין ישבו מסביב למיטה בחוסר אונים. כשאתה אומר לארט שהוא יסבול אם תחיה אצלו, אתה צודק. חצי מזמן החיים שלא יאבד. אבל, אם תישאר כאן הוא ימשיך לחיות את כל הזמן שיועד לו, בסבל מתמיד ודאגה לך.”
דממה. היא צודקת, והיא יודעת שאני יודע שהיא צודקת. אבל זה לא גורם לי לאהוב את הרעיון הזה. צוותא הייתה עצירה זמנית של הסדר בטבע שנועדה לתת מענה למצב זמני. ממש לא התכוונתי שזה מה שיקרה; התכוונתי שנחיה כך מספר שנים שאחריהן השפיות תחזור לחיינו.
אחרי דקה של שתיקה, אני אומר “תקראו בבקשה לאחות, אני לא בטוח שאני מרגיש טוב.”
“איך לא מרגיש טוב, אתה במכונה?”
“ארט, על זה אל תריב איתו! הוא סוף סוף מנסה לדאוג לעצמו. תקרא לאחות!”
ארט הלך וכעבור מספר דקות חזר עם האחות.
“מה הבעיה?”
“אני פתאום חושב קצת לאט, זה לא היה כך לפני מספר דקות.”
“אני אציץ במכונה, רק שניה” אומרת האחות, וצוללת מאחורי המכונה.
אורית לא תסלח לי על זה, אבל אולי זה יגרום לה להבין שאני לא שווה את זה. מה שההיגיון לא עושה, יעשה אולי הכעס.
אני עובר ללחישה ואומר לאחות ” אני רוצה להפעיל את סעיף 2.5 של צוותא. “
האחות כנראה נכנסה לשוק, כי לקח לה זמן להגיב. היא עונה בלחישה “אתה לא נורמאלי! אתה בטוח שאתה יודע מה זה אומר?”
“כן. בטוח לחלוטין. עושים את זה בבתי חולים בכל העולם כבר עשרות שנים ואני יודע שלא אוכל להתחרט על כך. אני רוצה 30 שניות וזהו.”
אני שומע לחיצות על כפתורים, והאחות אומרת לי “כנראה שלא הייתי מעזה לעשות את זה לאדם אחר, אבל אתה העלת את החוק אז כנראה שכבר חשבת על זה בעבר. יש לך 30 שניות מ-עכ-שיו.”
אני מודה בקול רם לאחות, אשר יוצאת ממאחורי המכונה מבלי להפנות את פניה לשאר הנוכחים בחדר. וכעת אני חוזר לארט ואורית: “אנחנו הולכים לפתור את הויכוח הזה בצורה פשוטה. בכלי הכי דמוקרטי שאפשר.”
“מה זאת אומרת?” אורית שואלת וארט מרים גבה.
“וטו.”