מדרש ענת

פגשתי את ענת שבועיים אחרי שסבא שלי התאבד. אז כבר עברנו לגור אצל סבתא, כי היא הייתה כל כך שברירית עד שאמא שלי לא הייתה מסוגלת להשאיר אותה לבד בלילות. אני לא הצלחתי להירדם בבית שלהם, כי במושב החושך והשקט מוחלטים כל כך, שהרגשתי שאני והחום שקורן מהגוף של אור בשמיכה לידי מייצרים מין אי קיום; וזו הרגשה נוראית מכדי להירדם איתה. אז בבוקר ההוא, באוטובוס, הייתי עייפה מספיק כדי להיכרך במחשבות חרדתיות. זה קורה לי לעיתים- משהו נורא מתנגן לי בלופים בראש עד שזה נהיה כל כך רועש וכל הגוף שלי מרגיש כאילו הוא מעניש את עצמו ואין דרך לצאת חוץ מלבכות או להירדם או לשרוט את היד שלי עד שהכאב מזכיר לי שאני לא באמת יודעת מה זה סבל. אז הפעם, אלוהים יודע למה, באמצע האוטובוס, בכיתי. בשקט ובנימוס, מנסה ככל יכולתי לא להפריע לאף אחד. שמתי לב למישהו שמתיישב לידי, אם כי ניסיתי מאוד לא להתייחס. היא שאלה בשקט- “הכל בסדר?” הסתכלתי עליה. היא הייתה גדולה ממני, בת עשרים בערך, ויפה. היא נראתה כמו האדם שאני רציתי להיות.

“לא.” אני לא יודעת למה עניתי ככה. זה היה נורא. פשוט היה בה משהו שגרם לי לרצות לספר לה את האמת. הרגשתי קצת כפוית טובה.

“מה קרה?” היא שאלה. אני לא יודעת מה קרה. זה בעיקר התסכול. והחוסר בשינה. ולא הצלחתי לקבל את העובדה שאיש שתמיד הסתכל עליי וחייך, ששרד את מלחמת העולם השנייה ואין ספור ימים אחרים, מחליט שהמוות עדיף על פני הידרדרות תרופתית איטית. שהאפשרות לא להרגיש את הסבל האמיתי, את החיים זורמים ממנו בטפטופים מדודים של מכונת אינפוזיה, עולה על כל אפשרות לאושר שהוא עלול להרגיש אי פעם. זאת מחשבה ששוברת בן אדם.

“סבא שלי נפטר.” אני מסכמת. המבט שלה עליי הרגיש כמו הימים הקרים האלה, שאתה נכנס לבית ועומד מול המזגן ולומד מחדש מה זה חום. היא לא ענתה לרגע ואז נגעה בי. זה היה מרתיע לרגע, ואז נעים. היא הייתה מהאנשים האלה שנראים כאילו הגוף שלהם עשוי מחומר דחוס, מוצק יותר מאנשים אחרים. כמו בשר של דולפין.

“אני מבינה אותך. גם סבתא שלי נפטרה לפני שנתיים. הייתי מאוד קרובה אליה, ואני מקווה שזה בסדר להגיד עכשיו, אבל זה נהיה כואב פחות.” בדרך כלל מרגיז אותי כשאנשים חושבים שינחם אותי לשמוע את הטרגדיות שלהם, אבל כשהיא עשתה את זה זה היה טוב.

“תודה”

המשכנו לדבר, והיא הזמינה אותי לבוא אליה. פחדתי, כי היא בכל זאת זרה באוטובוס, וכי לא רציתי להרוס את הדמות שלה בעיני, אבל הסכמתי בכל זאת. היא הייתה סטודנטית לחינוך מיוחד, והיא גרה לבד בדירה יפה, כמו בסרטים- עם גלויות על הקירות ושרשרת נורות קטנות מהבהבות וספה ממורטת שאפשר לשקוע לתוכה.

“רוצה לעשות קסם?” היא שאלה אותי. היא התכוונה לטקס כזה, מהסוג שבו מדליקים נרות ושורפים עשבי מרפא ומדקלמים לחשים, וזה אמור לעורר את האלה הפנימית שלך ולבסוף, לגרום לי להרגיש קצת יותר טוב. אהבתי אותה אז יותר מתמיד. היא הסבירה לי על כל החלקים, מה תפקיד כל עשב וקערה. זה לא באמת משנה אם זה קסם אמיתי או לא, אמרה, החשוב הוא תחושת הקדושה, האמונה בפולחן יומיומי. זאת אמונה בריאה, היא אמרה. כשמאמינים במשהו שאפשר לגעת בו, תחושת המשמעות באה מבפנים.

אז הדלקנו שלושה נרות, שניים לבנים ואחד כחול, במשולש על הרצפה, שדייקתי בו מאוד.  שמנו מיני עשבים שלא הכרתי בקערה, וענת הדליקה גפרור וזרקה אותו פנימה, והם העלו עשן ריחני. היא התחילה לדקלם שיר לאט מאוד, ואני כמו מראה, עקבתי אחר תנועות השפתיים שלה ושרתי יחד איתה. בהתחלה היה לי אכפת מה שרנו, משהו על מעיין וירח ומזל טוב, ואז זה התפרק להברות ומנגינה פשוטה, חזרתית, ואז אלו היו פשוט קולות שבוקעים מהפה שלי כשבהיתי בה. היא באמת הייתה יפה. עם עור כהה, גזרה מלאה ושיער קצר ושחור,  ועיניים חומות וגדולות. היא הייתה יפה מהסוג שגורם לך להרגיש יפה יותר רק מהקרבה אליה. היא חייכה אליי. חייכתי חזרה. ואז זה היה מין אושר מוזר כזה כשהאורות התחילו להתגבר סביבנו, מסוג שלא הרגשתי מעולם, כזה שלא הרגיש כאילו אני מרמה את עצמי. לא התעלמתי מכל הכאב בעולם, לא הפניתי את גבי לרגע לחיית האנטרופיה שמאיימת לבלוע אותי. היישרתי מבט והסתכלתי היישר אל תוך העין שלה.

והיא הייתה יפהפיה.

ואז התחלתי לצחוק, בלי להרגיש שאני מפרה את הכללים, וענת התחילה לצחוק איתי והרגשתי גדולה יותר, עצומה. התחלתי להרגיש מנומנמת, בצורה שלמה, כאילו שיש לי את כל הזמן שבעולם. האורות התחילו להתעמעם, ועצמתי את עיני.

רטט הטלפון העיר אותי קודם בטפטופים מדודים לאחורי ההכרה, ואז בחבטת בהלה, כשנזכרתי שלא התקשרתי לאמא שלי. תמונה שלה ושל סבתא יושבות ליד השולחן בסלון חבוקות חלפה באחורי ראשי, אבל תחושת הנמנום השלם של הכישוף עדיין הייתה שם, עדיין הרגשתי גדולה ואהובה וקצת מנותקת וניערתי אותה במהרה. שלוש שיחות שלא נענו, זה עוד לא נורא. מה השעה? ישנתי שלוש שעות. האור בחלון נהיה דלוח וכהה, אבל הרגשתי רפויה באופן כה מושלם שלא היה לי אכפת. ניסיתי להישמע מתנצלת, אמרתי שהייתי בספריה ושכחתי מה השעה.

ענת הופיעה מן המטבח, עם כפפות גומי ורודות.

“תודה.” היא אמרה, בקול עמוק וכנה. “סליחה שלא הערתי אותך, את נראית לי עייפה”

“תודה לך” אמרתי בקול מצועף משינה. היא התקרבה אליי ונגעה בזרועי, במין ליטוף נעים. היא באמת תהיה מחנכת מעולה.

“אני באמת מקווה שזה גרם לך להרגיש יותר טוב.”  הנהנתי.

כשיצאתי מהחדר התחבקנו, וביקשתי שנעשה את זה שוב. היא חייכה והסכימה, ואמרה שאני שותפה נפלאה.

בדרך חזרה עדיין הייתי מאושרת. באוטובוס ישבתי בלי לחשוב, והתחלתי לפחד כשהרגשתי את התחושה הזו הולכת ומתפוגגת, מתפוררת, עד שלא נשאר ממנה כמעט זכר כשנכנסתי בדלת. כמעט והפסקתי לשים לב לפרסומות הרדיו שהציפו את הבית, כי סבתא לא רצתה שקט, אבל אור ראתה טלוויזיה תוך כדי ופתאום חשבתי, איך היא מסוגלת לחיות עם הרעש?

איך אני מסוגלת לחיות עם הרעש?

בפעם השנייה שנפגשנו, באתי לדירה שלה מוכנה ובמצב הרבה יותר טוב, ועדיין, למרות שהיו לי חמישה ימים לחשוב על מה שאגיד בכל תרחיש שיחה אפשרי, כשהיא שאלה אותי איזה מין כישוף ארצה לעשות, עניתי את התשובה הילדותית וכפוית הטובה מכולן.

“אני רוצה לראות את סבא שלי.” ענן מוזר חלף בפניה. זהו. אכזבתי אותה. כל כך רציתי שהיא תאהב אותי, והרסתי את זה.

“כן,” היא אמרה, “אבל אני לא יודעת אם זה יעבוד. ניסיתי אותו בעצמי כשסבתא שלי נפטרה, וזה לא שינה שום דבר. אני בעד כישופים יותר מעורפלים, שגורמים לך להרגיש יותר טוב רק מעצם ביצוע הטקס. את עלולה להתאכזב אם הוא לא יעבוד.”

“הייתי רוצה לנסות בכל זאת.”

“את מבטיחה שלא תתאכזבי אם זה לא יעבוד? שפשוט תיהני מהפולחן ולא תצפי לשום דבר?”

“מבטיחה.” היה לה משהו אחר בעיניים, לא רק החום המזמין של קודם. משהו מעשי, בוחן. זה הפחיד אותי קצת.  מעולם לא דיברתי באמת עם סבא יואל. הוא היה שתקן ומסוגר, תמיד עסוק בתיקון איזה מדף או האזנה תכליתית לרדיו, והיו לנו שיחות מאולצות, בסגנון איך-בבית-הספר-באיזו-כיתה-את. רק לפעמים, באירועים מיוחדים, החלפנו מבט רב משמעות. קצת חששתי ממנו, הגבר עצום המימדים והשתקן, שהיה פעם חסון ושרירי לפני שהשנים כופפו את גבו. את רוב הזמן בבית שלהם ביליתי עם סבתא לאה בסלון או עם אור בחצר הענקית, בין העצים. את עובדות חייו גיליתי מסבתא. ובנוסף לזה, ידעתי שאין חיים אחרי המוות. אנשים הם חיות, וכשהמוח שלהם מפסיק לשלוח אותות לשאר האיברים, הם מתים וזהו. ככה זה. אבל משום מה, בכל זאת רציתי לראות אותו. את השאריות של מי שהוא היה. בשביל אמא, וסבתא, ואור. כי זה לא הגיוני שרגע אחד אתה איש ורגע שני אתה חלק מהעולם, חומר. בשביל לדעת שהוא עדיין קיים איפשהו, ואז לא אצטרך להתעמת עם המחשבה הזו.

סידרנו שישה נרות במשושה, שלושה כחולים, שניים ירוקים ואחד לבן; וענת הניחה קערת מים באמצעו. היא הכניסה אל הקערה מקל כסף דק, ומרטה עלים מענף שצפו עליו כמו סירות קטנות. היא הוציאה מארונות המטבח עשבים שונים ואגדה אותם ביחד, ואז הדליקה אותם בתנועה איטית, עם מצית של טוויטי. היא הושיטה לי יד, ולקחתי אותה, חייכנו. שוב היא זימרה בעודה מסובבת את האגד המתלקח באיטיות ואני חזרתי אחריה, על תנועות הפה. גם הפעם התמלאתי בתחושת עוצמה, אבל אחרת- זו הייתה מאיימת, צורבת מעט. כמו לשתות אלכוהול בפעם הראשונה. האורות הסתובבו סביבנו והרגשתי חדה כמו סכין, צלולה, קו ברוחב שערה כנגד היקום. כשהיד שאחזה בענת התקררה שמתי לב שאני לבד.החדר נעלם וצפתי בחושך חם, שלא היה שחור. זה היה מין סגול אפרפר, והריח כמו משהו חצי רקוב. ולא ראיתי דבר.  צעקתי, והקול נבלע באין. ניסיתי לנופף בזרועותי כדי למצוא משהו להיאחז בו, ולא היה דבר. קצת מעלי האין הרגיש מעט חם יותר, אז ניסיתי להניף את עצמי לשם. זה הרגיש קל, כאילו האין מתעוות סביב הנקודה הזו ומושך אותי אליה. אז כבר יכולתי להרגיש אותו.

זה היה חור באין. שחור בכלום, מערבולת ששלחה פעימות כאב שעיוותו את הריק השלם שסביבה. צרחתי, כמעט יכולתי לראות את הצלילים נשאבים אל תוך הפצע הזה, עד שלא היה לי אוויר, ניסיתי לשחות ממנו בתנועות מגוחכות של חיה מכותרת אבל הוא רק התקרב, התחמם, הרעש הסטטי שפעם ממנו גבר עד שהוא היה בלתי נסבל- ואז, במרחק שהרגיש רב, ראיתי את ענת.

היא הייתה עצומה. עור-הדולפין החלק שלה קרן בנחושת, השיער השחור והעבה שלה נשזר בזהב שכיסה גם את כנפי-הנץ הענקיות שלה, ועל מותניה נקשרה שרשרת של כפות ידיים זהובות, שדמן נטף על רגליה. היא אחזה בידי שוב ומשכה אותי החוצה בקושי רב, כי נדמה שהאין אחז בי וסירב לעזוב, עד שישבנו שוב בחדר,אחוזות, היא אנושית ומתנשפת ואני מתייפחת ורועדת. היא חיבקה אותי ואני בכיתי, בכי מוחלט חסר שליטה וחסר מטרה ושלם, וענת התנצלה במחרוזת ארוכה, בלחש, כמו תפילה.

“הוא לא שם,” ניסיתי להסביר את עצמי, למה במקום להרגיש אבודה הרגשתי, שלמה. שלווה.

“הוא כבר לא שם.”