קַרְפָּדֵעַ
קרפדות וצפרדעים לא דוגרים ולא שומרים על הביצים.
כשהראשנים הקטנטנים בוקעים הם לבדם. הם חייבים למצוא במהירות בוגרים שיגנו עליהם מטורפים. מיָד הם מתחילים לשחות לכל הכיוונים ולחפש. ראשני הצפרדעים מחפשים צפרדעים, וראשני הקרפדות מחפשים קרפדות.
אבל איך הראשנים יודעים את מי לחפש?
ברור שהם לא מחפשים לפי המראה החיצוני.
הם לא מחפשים בוגרים דומים להם, כי הראשנים כלל אינם דומים לצפרדעים ולקרפדות. אין להם ידיים ורגליים, יש להם סניפירים וזימים – הם נראים ממש כמו דגים קטנים.
אז איך הראשנים יודעים שהם לא דגים?
איך ראשני הצפרדעים יודעים שהם צפרדעים?
איך ראשני הקרפדות יודעים שהם קרפדות?
התשובה היא שהראשנים יודעים לאיזה סוג של בעל-חיים הם שייכים, בזכות רגש שייכות איתו הם נולדים.
בזכות רגש השייכות, ראשני הצפרדעים פשוט מרגישים שהם צפרדעים, וראשני הקרפדות פשוט מרגישים שהם קרפדות.
*
1.
בסוף הקיץ הטילו הקרפדות והצפרדעים ביצים בין הסלעים שעל קרקעית הנחל. כמה שבועות אחר-כך, בבוקר יום סתיו, בקעו מן הביצים המוני ראשנים, כהים ובהירים.
הראשנים הכהים הרגישו שהם קרפדות.
הם שחו לכל הכיוונים, וחיפשו קרפדות. כשמצאו – הצטרפו אליהן.
הראשנים הבהירים הרגישו שהם צפרדעים.
הם חיפשו, ומצאו והצטרפו לצפרדעים.
בין המוני הראשנים היה ראשן אחד שצבעו לא היה בהיר ולא היה כהה, אלא צבע ביניים, בהיר-כהה.
הוא לא הרגיש שהוא קרפדה, ולא הרגיש שהוא צפרדע.
הוא לא ידע מה לעשות, לאן לפנות.
תוך זמן קצר שחו כל הראשנים הרחק משם, ורק הוא נותר לבדו לְיַד הסלעים, בודד, חשוף, חסר הגנה ומפוחד. הוא החליט להצטרף ללהקה הראשונה שתחלוף לְיַדו. כעבור שעה ארוכה עברו בסמוך קרפדות, והוא הצטרף אליהן. זמן מה שחה עם הקרפדות, ולאחר מכן עזב אותן והצטרף לצפרדעים. כך היה גם בשבועות הבאים. לפעמים שחה עם הקרפדות ולפעמים עם הצפרדעים.
הראשנים גדלו אט אט. כעבור מספר שבועות צמחו לכולם רגליים:
- לראשנים הבהירים, ראשני הצפרדעים, צמחו רגליים ארוכות עם כפות רגליים ארוכות.
- לראשנים הכהים, ראשני הקרפדות, צמחו רגליים קצרות עם כפות רגליים קצרות.
- לראשן הבהיר-כהה צמחו רגליים קצרות עם כפות רגליים ארוכות.
הקרפדות והצפרדעים העניקו שמות לכל הראשנים, ולראשן הבהיר-כהה קראו “שוֹנִי”.
הראשנים המשיכו לגדול ולהשתנות.
הסנפירים נעלמו, וצמחו להם ידיים. הם לא נראו עוד כמו דגיגים, אלא כמו קרפדות וצפרדעים קטנים, בעלי זנבות.
עורם של ראשני הקרפדות התכסה גבשושיות, והודות לכך הם הפכו מתאימים לחיים גם על היבשה. מדי בוקר התאספו על שפת הנחל, רבצו בבוץ בחברת הקרפדות, פטפטו וצחקו בקולי קולות.
כפות רגליהם של ראשני הצפרדעים התארכו והם הפכו לשחיינים מעולים. השכם בבוקר יצאו אל הנחל, שחו, ערכו תחרויות צלילה, ושיחקו כדורעף וכדורגל-מים.
.
ומה עם שוני?
רגליו התכסו גבשושיות, אבל גופו וידיו נותרו חלקים. כפות רגליו התארכו כמו כפות רגלי הצפרדעים.
לפעמים הצטרף לקרפדות. כשהתיישב ליַדן בבוץ הן נרתעו ממנו – אף אחת לא רצתה לרבוץ לצִדו. הוא ניסה להשתתף בשיחות, אבל כשדיבר התעלמו ממנו. כשסיפר בדיחות – לא צחקו.
לפעמים הצטרף אל ראשני הצפרדעים.הוא שחה לצדם, אבל הם חמקו ממנו. כשביקש להשתתף בתחרויות הצלילה, הם אף פעם לא הסכימו. אף קבוצת כדורעף או כדורגל-מים לא רצתה בו אפילו אם חסר לה שחקן. “מי צריך שחקן כדורגל עם רגליים כל כך קצרות!” גיחכו.
עוד שבועות אחדים חלפו.
הראשנים גדלו וזנבותיהם נעלמו. הם הפכו לבוגרים.
ראשני הקרפדות הפכו לקרפדות, וראשני הצפרדעים הפכו לצפרדעים.
ולמה הפך שוני?
רגליו היו קצרות ומכוסות גבשושיות כרגלי קרפדה.
כפות רגליו היו ארוכות, גופו היה צר וחלק כגוף צפרדע.
“מה אתה, צפרדע או קרפדה?” היו הקרפדות צוחקות כשרבץ בבוץ שעל שפת הנחל.
“מה אתה, קרפדה או צפרדע?” לעגו לו הצפרדעים כאשר שחה בנחל.
שוני היה שותק. הוא לא ידע מה לענות. הוא עצמו לא ידע מה הוא.
הוא אהב גם לרבוץ בבוץ שעל שפת הנחל, כמו הקרפדות, וגם לשחות ולצלול במים העמוקים כמו הצפרדעים.
2.
הוא השתדל להתרחק מצרות.
כשרצה לשחות – שחה באחד היובלים הצדדיים של הנחל. כשרצה לרבוץ בבוץ - מצא פינה נסתרת בתוך הסבך שעל שפת הנחל, רחוק מכל הקרפדות.
אבל לא תמיד הצליח להסתתר ולהתחמק.
בתוך המים, לא פעם הבחינו בו הצפרדעים. תוך שניות שחו אליו, ויצרו סביבו מעגל צפוף.
“מה אתה, קרפדה או צפרדע?” לעגו, “בתור צפרדע אתה ממש מכוער!”
“אני זה אני, מה זה משנה!”
“זה באמת לא משנה – זה משוּנה!”
בלי שביקש גם הסבירו לו מה עליו לעשות כדי להשתנות ולהפוך לצפרדע:
“העור על הרגליים שלך מלא גבשושיות, אתה צריך למרוח עליו רעל הרדופים כדי להחליק אותו!”
“אתה צריך לקשור משקולות לרגליים שלך כדי שהן יתארכו – הרגליים הקצרות שלך הן ממש בדיחה!”
“בוא, נעזור לך – נאריך לך את הרגליים!” קראו ומשכו את רגליו בכוח.
“ותפסיק להתפלש בבוץ – זה מגעיל, אתה צריך להתנהג בצורה עדינה יותר!”
גם על היבשה לא מצא שוני מנוחה. כמעט בכל פינה נסתרת שמצא גילו אותו הקרפדות. היתה לו הרגשה שלא במקרה הן מוצאות אותו, אלא הן מחפשות אותו, מתחרות ביניהן מי תראה אותו ראשונה. הן היו מתגודדות סביבו ומקניטות:
”מה אתה, קרפדה או צפרדע?!”
“נבדוק בעצמנו! איזה גב חלק יש לך! אפשר לגעת?” ובלי לחכות להסכמתו ליטפו את גבו. ליטפו בחוזקה. לפעמים גם אמרו: “נעשה לך גבשושיות על הגב!” וצבטו אותו בכוח.
הן גם הסבירו לו, בלי שביקש, מה עליו לעשות כדי להשתנות ולהפוך לקרפדה:
“העור על הגב שלך חלק, אתה צריך למרוח עליו רעל הרדופים כדי שיצמחו עליו גבשושיות.”
“כפות הרגליים שלך ארוכות מדי. אתה צריך לחבוש אותן בתחבושות לוחצות כדי שיתכווצו.”
“במקום לשחות כל כך הרבה, אתה צריך להרים משקולות כדי שתפתח גוף רחב יותר. אתה עדין מדי!”
3.
יום אחד, כאשר שוטט שוני במעבה הסוף והשיחים שעל שפת הנחל וחיפש מקום מרבץ, הוא מצא קסדה ישנה. את הצד הפנימי שלה ניקה. את הצד החיצוני השאיר מכוסה בוץ וצמחיה – זו היתה הסוואה נהדרת. הקסדה הפכה לבית מוגן, נסתר ונוח.
הוא ישב בביתו שעות ארוכות וחשב, וחשב, על עצמו, על חייו.
“כל הזמן לועגים לי ומציקים לי… איזה חיים יש לי… אם לא אשתנה, כל החיים שלי יהיו כאלה…”
“אם אפסיק לרבוץ בבוץ, אוכל להשתלב בחברת הצפרדעים אפילו שהרגליים שלי קצרות ומכוסות גבשושיות. אבל… אני כל כך נהנה לרבוץ בבוץ, הוא רך ונעים וחמים, אני לא יכול לוותר על זה.”
” …אולי כדאי להתנהג כמו קרפדה כדי שהקרפדות יקבלו אותי? אהיה חייב להפסיק לשחות במים העמוקים, כי הקרפדות שוחות רק במים רדודים… לא. אני לא מסוגל. אני כל-כך אוהב לשחות בעמוקים, אם אפסיק אהיה אומלל – עוד יותר אומלל ממה שאני עכשיו!”
“את ההתנהגות שלי אני לא מסוגל לשנות, אבל אולי את המראה שלי כדאי לשנות? המראה שלי מושך יותר מדי תשומת לב, אם אראה כמו צפרדע או כמו קרפדה, אצליח להשתלב ולא יציקו לי…”
הוא שקל את כל האפשרויות שהציעו לו הצפרדעים והקרפדות.
” …לקשור משקולות כבדות לרגליים שלי כדי שיתארכו? זה לא הגיוני – עם משקולות קשורות לרגליים אני אטבע!”
” …לחבוש את כפות הרגליים שלי בתחבושות לוחצות כדי שיתכווצו? …לא! בזכות הכפות הארוכות שלי אני שחיין מעולה! עם כפות חבושות, קטנות ומעוותות לא אוכל לשחות במים עמוקים כמו שאני אוהב!”
“…למרוח על עצמי רעל מסוכן כדי לשנות את העור שלי? גם לא. אני פוחד.”
“אז מה יהיה איתי?”
יום אחד, בזמן ששוני ישב בביתו שקוע במחשבות, פרצו פנימה הקרפדות ושפכו על גבו רעל שורף. הוא ברח אל המים, ושם התנפלו עליו הצפרדעים, משכו את רגליו ומרחו עליהן רעל צורב. “די! תעזבו אותי!” צעק שוני ובעט והתפתל כדי להשתחרר מאחזיתם –
והתעורר.
“זה היה רק חלום.” נאנח
תוהו ובוהו מילאו את ראשו, והוא יצא מביתו כדי להתרענן.
גשם קל ירד בחוץ.
הוא צעד בתוך הסבך, עד שהגיע אל הנחל. הוא שטף את פניו, ואחר כך התיישב על שפת הנחל ובהה בשמיים האפורים ובקילוחי הגשם שהתערבלו ברוח.
מחשבות הסתחררו בראשו, ועיניו מלאו דמעות.
לפתע יצאה השמש מבין העננים וקשת מרהיבה הופיעה.
זו היתה הפעם הראשונה בחייו שראה קשת, הוא הביט בה מוקסם, נשימתו נעתקה, והוא שאף מלוא ריאותיו אויר צלול.
מחשבותיו התבהרו.
”אני אוהב לבלות גם בבוץ וגם בנחל. אוהב גם יבשה וגם מים. אני לא מסוגל לוותר על אחד מהם ולהיות או קרפדה או צפרדע. אני מרגיש גם קרפדה וגם צפרדע. אני גם קרפדה וגם צפרדע. אני… קרפָּדֵע!קרפָּדֵע – זה מה שאני!”
4.
מאותו יום, בכל פעם שקראו לעומתו: “מה אתה – קרפדה או צפרדע?! ” הוא ענה באומץ, בהתרסה: “אני קרפדע!”.
“אין דבר כזה!” ענו לו
“יש! אני!”
“יש או קרפדה או צפרדע!”
“אני גם וגם. אני קרפדע!” התעקש שוני
“אי אפשר גם וגם! אתה טעות של הטבע! ובמקום להתווכח, עדיף שתתקן את עצמך! אם אתה רוצה להיות צפרדע אתה צריך – “
“לא רוצה להיות צפרדע!”
“אם אתה רוצה להיות קרפדה אתה צריך – “
“די! לא רוצה לשמוע!”
במשך הזמן הצליח שוני יותר ויותר להתחמק מצרות.
הרחק משפת הנחל, בתוך הצמחיה הסבוכה שליַד ביתו, מצא מקום נסתר בו היה יכול לרבוץ בבוץ בשלווה, בלי שהקרפדות יבחינו בו. כאשר שחה בנחל, אם שמע קולות צפרדעים מתקרבים, לא ניסה לברוח, כפי שעשה בעבר. הוא למד שזה לא יעזור, הצפרדעים יקיפו אותו מכל הכיוונים ויתפסו אותו. במקום לברוח הוא צלל בשקט והסתתר בין צמחי המים או מתחת לעלי הנופר הגדולים, עד שהצפרדעים חלפו והתרחקו.
ממקומות המסתור שלו ראה שוני מרחוק את הצפרדעים ואת הקרפדות מבלים, משחקים ומטיילים. הוא היה מדמיין שיום אחד הקרפדות מציעות לו להצטרף אליהן לטיול, הוא מסכים, ובטיול הן נהנות מחברתו וצוחקות מהבדיחות שלו, ומאז לא מוכנות לצאת לשום טיול בלעדיו. הוא היה מדמיין שלצפרדעים חסר שחקן בקבוצת כדרוגל-מים, הוא מוזמן להצטרף לקבוצה ומוביל אותה לניצחון, ומאז כל הקבוצות רוצות בו כשחקן מוביל.
5.
מדי שנה, בבוקר העשרים ואחד בחודש מרץ – תאריך בו אורך היום שווה לאורך הלילה, חוגגים הקרפדות והצפרדעים את חג האביב במסיבה.
בבוקר החג התיישב שוני להתחמם בשמש בחצר ביתו. בסתר ליבו קיווה שמישהו יעבור שם, יהיה נחמד אליו לכבוד החג, ויזמין אותו למסיבה. אבל אף אחד לא עבר ליד ביתו הנסתר. כעבור זמן מה התחילה המסיבה ומרחוק הגיעו אליו קולות צחוק ומוזיקה עליזה. הוא נכנס לביתו.
“כולם שמחים וחוגגים, ורק אני לבד. תמיד לבד. יחיד בעולם… כל החיים אהיה בודד ואומלל… ” הרהר שוני, והרכין את ראשו בין ידיו.
הוא בכה
ובכה
ובכה .
לפתע הרגיש יד על גבו. לרגע נבהל, אבל היד ליטפה אותו בעדינות.
הוא הרים את ראשו, ולא האמין למראה עיניו, לצידו עמד… קרפדע! עוד קרפדע!
שניות אחדות בהו שני הקרפדעים בתדהמה זה בזה.
”אתה כמוני… ” לחש שוני, “חשבתי שאין בעולם עוד יצור כמוני…”
“גם אני חשבתי ככה!” אמר הקרפדע השני בעיניים נוצצות
“איך קוראים לך?” שאל שוני
“אוֹדי.”
“מאיפה הגעת לכאן?” שאל שוני
“מרחוק מאוד.” ענה אוֹדי ” נדדתי זמן רב, עברתי מרחק עצום. אפילו אם ארצה לחזור לשם, לא אדע למצוא את הדרך. אבל ממילא לעולם לא ארצה לחזור למקום ההוא. ברחתי משם.”
שוני הבחין בצלקות הרבות על גבו של אודי ונרעד.
“איך מצאת אותי?” שאל
“בימים האחרונים מזג האויר היה נוח והלכתי מרחק גדול. הייתי מותש, וחיפשתי מקום נסתר שבו אוכל לנוח, ואולי אפילו לנגן בלי שיבחינו בי.” הוא הצביע על התיק שהיה תלוי על כתפו: “אני אוהב לנגן – יש לי חלילים שהכנתי מקני סוף. מרחוק ראיתי את הקסדה הזו, וחשבתי שהיא יכולה להיות מחבוא מצויין ומוגן. התקרבתי ופתאום שמעתי בכי מתוך הקסדה, נכנסתי פנימה וראיתי אותך. בהתחלה לא האמנתי למה שאני רואה, חשבתי שמרוב עייפות ובדידות אני הוזה – כל החיים הייתי בטוח שאין בעולם עוד יצור כמוני, נגעתי בך, והבנתי שאתה אמיתי! “
“כשראיתי אותך, גם אני חשבתי שאני הוזה…” אמר שוני,
“איך החיים כאן? איך מתנהגים אליך ?” שאל אוֹדי
“ראית - בכיתי.” ענה שוני. “לועגים לי ומציקים לי. היום חוגגים בנחל את חג האביב. קיוויתי שלכבוד החג יתנהגו אלי יפה, אבל אף אחד לא הזמין אותי למסיבה, לא הצפרדעים, ולא הקרפדות.”
“תגיד, אני יכול להישאר איתך ?” שאל אוֹדי
“בדיוק עמדתי לבקש ממך שתישאר איתי!” קרא שוני
“זה יהיה נפלא!”
“יחד נהיה חזקים!”
“נשמור זה על זה!”
“נעזור זה לזה!”
“לא נהיה בודדים!”
שוני ואוֹדי סידרו את הבית של שוני והפכו אותו לבית נעים שמתאים לשניים. אודי בנה רהיטים נוחים מקני סוף, וקלע מחצלות עשב.
מדי בוקר היו יוצאים יחד לשחות. אלה שהציקו לשוני כשהיה הקרפדע היחיד בנחל, הפכו פחות אמיצים מול שני קרפדעים, ולכן הציקו להם רק לעיתים רחוקות.
בשעות הצהריים היו שוני ואוֹדי מוצאים פינה נסתרת על גדת הנחל, ורובצים בבוץ זה לצד זה. בערבים ישבו בביתם, ואוֹדי היה מנגן.
בימים בהם מזג האויר היה נעים, יצאו שוני ואוֹדי לטייל. בדרך כלל טיילו לאורך הנחל, אבל לפעמים טיילו למקומות רחוקים יותר. פעם הגיעו עד היער, פעם הגיעו עד הסכר הגדול, ובאחד הטיולים הגיעו ליובל הצפוני של הנחל. הצפרדעים והקרפדות לא נהגו לשחות ביובל הזה בגלל מימיו הגועשים.
“מעניין איך זה לשחות כאן, בוא נקפוץ למים!” הציע שוני
“המים כאן סוערים, יש כאן זרמים חזקים, זה מסוכן…” היסס אוֹדי
“אנחנו שחיינים טובים, בוא ננסה, נראה לי שיהיה כיף!”
“בסדר! שלוש, ארבע, ו…”
שוני ואוֹדי נהנו מאוד מהשחיה במים הגועשים, ובילו ביובל הצפוני עד שקיעת השמש. בדרכם חזרה הביתה החליטו לא לחזור עוד לנחל, אלא לשחות רק ביובל הצפוני. רחוק מהצפרדעים ומהקרפדות, רחוק מהמבטים שלהם, מהלעג ומההצקות.
6.
בוקר אחד, כשהיו בדרכם אל היובל הצפוני, אמר אוֹדי לשוני:
“חשבתי על השם שלי. בשפת ארץ הולדתי משמעות שמי היא ‘משונה’. אני לא רוצה את השם הזה. זה שם גנאי, שם מעליב. בחרתי לעצמי שם חדש. בגלל שאני אוהב מוזיקה, בחרתי את השם ‘סוֹל’. סול הוא תו מוזיקלי. למילה ‘סול’ יש משמעות נוספת בשפת ארץ הולדתי: ‘נפש’. ובאמת, מה שחשוב הוא מה שבפנים – הנפש, האישיות, ולא המראה החיצוני. מהיום – קרא לי סול!”
“בשמחה, זה שם מקסים!” קרא שוני
“שוני, גם אתה קיבלת את השם שלך בגלל המראה שלך.” אמר סול, מה דעתך למצוא לעצמך שם חדש?”
שוני חשב על כך כל היום, ובערב אמר לסול:
“השם הקודם שלך, “אוֹדי” , שפירושו “משונה”, היה באמת שם גנאי. אתה לא משונה, אתה רק שונה. ככה נבראת, ולא מגיע לך שם גנאי בגלל זה. שמי הוא “שוני” – שונה. לא אחליף את שמי, כי אני לא מסכים לראות בו שם גנאי. אני שונה – זו עובדה. ככה נולדתי, וזה בסדר גמור.”
7.
שוני וסול חיו בשלווה. הם טיילו הרבה, ערכו פיקניקים בבוץ, ובילו שעות רבות בשחיה. הם נהנו מאוד לשחות ביובל הצפוני, לא רק בגלל שלא נתקלו בצפרדעים ובקרפדות, אלא גם כי המים הגועשים העניקו להם הנאה, אתגר ועניין. הם אפילו פיתחו תחביב משותף – המצאת סגנונות שחיה חדשים.
שנים אחדות חלפו.
בוקר קיץ אחד, כאשר צעדו שוני וסול בתוך הצמחיה בדרכם אל היובל הצפוני, הבחינו מרחוק שמישהו הקדים אותם.
“תראה מישהו שוחה שם!”
“נכון!”
“מי זה?”
“כנראה צפרדע מהנחל…”
” לעזעזאל! אם צפרדעים יתחילו לשחות כאן, לא יהיה לנו מקום שבו נוכל לשחות בשקט…”
“לא, זה לא צפרדע…”
“קרפדה? – לא יכול להיות, קרפדות הן לא שחייניות כל-כך טובות, קרפדה לא מסוגלת לשחות במים כאלה…”
“תסתכל טוב…”
”זה…אני לא מאמין…”
“זה עוד קרפדע!”
הם זינקו אל המים ושחו אליו.
הקרפדע היה המום למראה שני הקרפדעים שצצו פתאום מולו.
“אני חולם? אתם אמיתיים? חשבתי שאין עוד יצור כמוני…”
“מאיפה הגעת לכאן?” שאלו שוני וסול
“אני מהנחל. נולדתי בסתיו האחרון.”
“איך החיים בנחל?”
“מההתחלה הייתי יוצא דופן. לא היה עוד ראשן בצבע שלי. הבהירים היו ראשני צפרדעים, הכהים ראשני קרפדות, ואני לא הייתי בהיר ולא הייתי כהה. כשהייתי קטן הכל היה בסדר, אבל עכשיו… לועגים לי, שואלים אותי אם אני קרפדה או צפרדע, אומרים לי שאני טעות של הטבע ושאני פגום, צובטים לי את הגב, מושכים לי את הרגליים – “
“בדיוק כמו שעשו לי!” קרא שוני
“וגם לי, בנחל שבו נולדתי.” הוסיף סול
“אז חיפשת לך מקום שבו תוכל לשחות בשקט, בלי הצקות, והגעת לכאן?” שאל שוני ברוך
” כן.” ענה הקרפדע הצעיר
“בדיוק כמונו. גם אנחנו הגענו לכאן כדי לשחות בשקט.”
“באמת? מאיפה אתם?”
“מכאן. גם אני נולדתי בנחל.” ענה שוני, “וסול הגיע לכאן מארץ רחוקה.”
“אז איך לא ראיתי אתכם קודם?”
“אנחנו לא מגיעים בכלל לנחל, אנחנו שוחים רק כאן, ביובל הצפוני, בגלל זה לא ראית אותנו.” הסביר שוני
“אני כל כך שמח שפגשתי אתכם!” קרא הקרפדע הצעיר, “הייתי בטוח שאין בעולם עוד מישהו כמוני, שתמיד אהיה לבד!”
“אתה לא לבד. רוצה לבוא לגור איתנו?”
“בטח!”
בזמן שפילסו את דרכם בתוך הצמחיה לכיוון הבית, שאל שוני:
“אנחנו עדיין לא יודעים את השם שלך! איך קוראים לך?”
“דוֹפִי.” ענה הקרפדע הצעיר בלחש, מתקשה לבטא את שמו בקול
שוני האדים מכעס: “איזה רוע לב! איךאפשר לתת שם נורא שכזה לראשן קטן!”
“מה זה דוֹפִי?” שאל סול (בגלל שנולד בארץ אחרת היו מילים רבות שלא הכיר).
“דוֹפִי זה פגם.” ענה שוני
“צריך למצוא לך שם אחר!” קרא סול, וסיפר לדוֹפִי איך החליף את שמו מ”אוֹדי” שפירושו “משונה” ל “סול”.
“כן. דוֹפִי זה שם גנאי. אני רוצה שם אחר.”
שלושתם צעדו בשתיקה וחשבו על שמות.
פתאום עצר שוני וקרא: “מצאתי שם – ‘טִבְעוֹן’!”
”מה זה ‘טִבְעוֹן’?” שאלו סול ודוֹפִי
” ‘טִבְעוֹן’ זה מהמלה ‘טֶבַע’.” השיב שוני, “כשהציקו לנו אמרו שאנחנו פגומים, טעויות של הטבע, אבל הטבע לא בורא טעויות, הוא לפעמים בורא דברים שקשה להבין. הטבע הוא מושלם, והקרפדעים הם חלק מהטבע המושלם!”
“השם הזה מאוד מוצא חן בעיני!” חייך דוֹפִי, “מעכשיו אני טִבְעוֹן!”
הם סידרו את הבית של שוני וסול, והפכו אותו לבית שמתאים לשלושה.מדי בוקר יצאו לשחות ביובל הצפוני, בשעות הצהריים רבצו בבוץ, בערבים היו חוזרים לביתם, וסול היה מנגן להם.
“כשהייתי קטן,” סיפר טבעון ערב אחד, “והייתי מתחבא בערבים בתוך הסבך, לפעמים הגיעו אלי מנגינות קסומות, הייתי שוכב בעיניים עצומות ומקשיב… לא הבנתי מאין מגיעות המנגינות, לפעמים חשבתי שאני בכלל חולם אותן… עכשיו אני מבין שזה היית אתה. המוזיקה שלך חיממה לי את הלב בלילות הקרים.”
8.
החורף שהגיע לאחר אותו קיץ היה קשה במיוחד. ירדו גשמים רבים, מימיו של היובל הצפוני סערו והתערבלו, ונעשה מסוכן לשחות בהם. אפילו שחיינים מעולים כשוני, סול וטבעון היו עלולים לטבוע בו. בגלל שלא היו מוכנים לוותר על שחיה, החליטו לחזור לשחות בנחל, יחד עם הצפרדעים והקרפדות.
כעבור כמה ימים של שחיה בנחל שאל פתאום שוני:
“שמתם לב שלא מציקים לנו?”
“בטח ששמנו לב.” ענו סול וטבעון
“אני מזהה כאן צפרדעים וקרפדות שהציקו לי.” אמר שוני, “משכו לי את הרגליים, צבטו לי את הגב… בפעמים הראשונות התאבנתי, לא הייתי מסוגל להגיב. אבל אחרי זמן מה התחלתי לבעוט ולהרביץ בחזרה…”
“אני אף פעם לא החזרתי מכות”, סיפר סול, ” הייתי נמוך וחלש, וחוץ מזה – פחדתי שישברו לי אצבעות ולא אוכל לנגן. הנגינה היתה הדבר הטוב היחיד שהיה לי אז בחיים.”
“גם אני ראיתי את אלה שהציקו לי בחורף שעבר.” אמר טבעון
“אני הייתי קרפדע יחיד בנחל.” אמר שוני, “טבעון, אתה היית לבד כאן בחורף שעבר. סול, גם אתה היית הקרפדע היחיד בנחל בו נולדת. עכשיו אנחנו שלושה. אלה שהציקו היו גיבורים נגד אחד, לפעמים נגד שניים, אבל לא נגד שלושה.”
כשהחורף הקשה הסתיים, שמחו שוני, סול וטבעון לחזור ליובל הצפוני. כל החורף התגעגעו לשחיה במים גועשים, והם נהנו לחזור לתחביבם – המצאת סגנונות שחיה.
9.
סמוך למורד הנחל התנשא צוק רחב וגבוה. הקרפדות והצפרדעים אהבו לשכב עליו, להתחמם ולנמנם בשמש. יום אחד, בשעה שחבורת צפרדעים וקרפדות השתזפה עליו, נשמע פתאום קול נפץ אדיר. העץ הגדול והזקן שצמח למרגלות הסלע קרס, הִדּרדר במורד הצוק, נפל אל הנחל, ונסחף בזרם. היובל הצפוני של הנחל, שעד אותו יום היה נסתר מעיני היושבים על הצוק בגלל צמרת העץ הרחבה, נגלה פתאום. “יש שם מישהו למטה בנחל! מישהו נפל ונסחף!” קראה לפתע קרפדה אחת.
כולם הביטו לנקודה עליה הצביעה הקרפדה
“הנה עוד אחד! ועוד אחד! יש שם שלושה!” הבחין מישהו
הם חידדו את מבטיהם.
“הם לא נסחפים, הם שוחים בכיף!”
“אלה שלושת הקרפדעים!”
“איזה שחיינים, זה לא יאמן!”
הצפרדעים והקרפדות צפו בהשתאות בשוני, סול וטבעון שוחים להנאתם במים הסוערים, שהם לא העזו להיכנס אליהם.
פתאום נאנחה קרפדה אחת ואמרה:
“אני חייבת לספר לכם משהו. שוני ואני נולדנו באותו סתיו. אנחנו באותו גיל. אני מתביישת כשאני נזכרת איך הייתי לועגת לו וצובטת לו את הגב, אז בכלל לא חשבתי מה הוא מרגיש, אבל היום אני בטוחה שהוא היה אומלל מאוד …”
“אני הצקתי לשלושת הקרפדעים.” הודתה קרפדה נוספת.
“אני דווקא תיארתי לעצמי שהם אומללים, ולכן אף פעם לא הצקתי להם” אמרה קרפדה אחת, “אני מצטערת שלא היה לי אומץ לעצור את אלה שהציקו. פחדתי שאם אהיה נחמדה לקרפדעים - יתחילו ללעוג גם לי…”
השתררה שתיקה מעיקה, ופתאום דיברו כל הצפרדעים במקהלה:
“בכל פעם ששוני רצה להצטרף לכדורגל, צחקתי על הרגליים הקצרות שלו.”
“אני תמיד משכתי לו ברגליים ואמרתי לו שזה לטובתו כי זה מאריך לו אותן.”
“גם אני עשיתי את זה.”
“גם אני.”
“אני, עד החורף האחרון לא פגשתי את שוני וסול – הכרתי רק את דוֹפי, כל הזמן רדפתי אחריו, הצקתי לו, זרקתי עליו חלוקי נחל…”
“נתנו לו שם נוראי.”
“היינו אכזריים.”
“הקרפדעים לא עשו לנו כל רע.”
“אנחנו היינו רעים…”
10.
שנים רבות חלפו מאז נולד שוני בנחל.
שוני וסול כבר זקנים, והם חיים באושר עד עצם היום הזה. טבעון גר לא רחוק מהם עם קרפדע שהגיע מארץ רחוקה. במשך השנים הגיעו לנחל עוד קרפדעים שברחו או גורשו ממקומות רחוקים. קרפדעים עצובים, שהיו בטוחים שהם יחידים בעולם, והתמלאואושר כשגילו שיש עוד כמותם. עוד קרפדעים רבים גם נולדו בנחל. ברבות השנים נוצרה על שפת הנחל קהילה גדולה של קרפדעים.
הקרפדות, הצפרדעים, והקרפדעים חיים זה לצד זה בשלום. רק הזקנים זוכרים שלפני שנים רבות הציקו לקרפדעים, דרשו מהם לתקן את עצמם, לעגו להם, פגעו בהם ונידו אותם. באביב כולם חוגגים יחד את חג האביב, ובסתיו הם מקבלים בשמחה את פניהם של הראשנים בכל הצבעים.
***
סוף