בתו של חקלאי

להיות חקלאי בשנה 2035 כבר היה עסק בודד. לבד בשדה, עם הציוד המכני, שכבר מזמן לא נזקק לשום יד אדם. רק במשקים הקטנים עוד נותר לזה זכר, מסיבות אידיאולוגיות יותר מכלכליות, וכל הזמן בשדה היו החקלאים מדברים עם עצמם. לבד עם השמש והרגבים, עד צאת החמה. וכך גם כשהזקינו עוד נשאר להם ההרגל, לדבר עם עצמם ועם אנשים שלא מסביבם. ככה אבא היה מרוב הימים בשדה שצרבו את עורו לאדום, כשעוד השמש הייתה פחות מסוכנת ומותר היה לשהות לאורה. מלכתחילה ברור היה שאנשים בגילו ושכמותו לא יתמזגו בטכנולוגיה החדשה. בתוך עולמם הם שרויים, לבלי צאת, ואבא שלי, כשהוסיף ודיבר לעצמו גם אחרי השדה לא ראיתי בזה משהו חריג כלל וכלל. וגם כשבאו הפקחים מרשויות הרווחה עדיין חשבתי שהכול כרגיל. עד שיום אחת משהו בו כמו נבקע ועמד ודיבר ודיבר ודיבר עם שום איש ולא אמר להפסיק ובאו האנשים בחלוקים הלבנים, ללא החלוקים, ולקחוהו, ונסענו ביחד בטיוב אל המוסד שם אושפז. אינני יודעת היכן הוא עכשיו.

אינני חושבת על אבא כמעט לעולם. רק בשבועות האחרונים צצה פתאום דמותו והצטיירה מול עיני. אני תוהה לפעמים איך היה לו להיות במוסד, האם עוד דיבר אל עצמו או אם היה לו חדר משלו. האם זיהה את עצמו במראה ואיך עברו עליו השנים שם? לאחרונה אני חושבת על כך יותר ויותר. משום מה לא חשבתי שאהגה בכך לעולם.

הכול בגלל הסוציומטרי.

השאלות השקופות מרצדות מול עיני אבל איני מצליחה להתרכז. מקודם חיברו אותי לאלקטרודות הקבועות, מרוב המבחנים שעשיתי כבר נתהווה סימן בצידי הרקות שלי ובמורד האמות ומתוך כל המעט שאני מתקתקת אני יודעת שכבר נחתם גורלי. למרות שמחויבים על פי חוק לתת לי להיבחן כמו כולם והפקיד אף חייך כשנכנסתי לחדר, אני יודעת שהם כבר יודעים. כבר קראו. מאז חוק הסוציומטרי איני מוצאת מנוחה. יצאה החלטה להפריש את כל בעלי הסוציומטרי הנמוך. “אנחנו חברה של אנשים שאוהבים אנשים” אמרו הסיסמאות. הלב שלי שקע כשקבלתי את ההודעה, למרות שידעתי עוד קודם שככה יקרה וניסיתי להקדים תרופה למכה. השתדלתי לדבוק באנשים ולא צלח בידי. כמו שמן ומים ככה אני וחברה. לא הפריע לי אף פעם. כמעט מעולם. רק כשהתקבלה ההודעה על החוק, בפעם הראשונה, הלב נצבט לי בחרדה. ישבתי לבד בפינת בית הקפה, והכותרות הטריות על מסך כף היד מול עיני. איש איננו מביט עליי, אינו מסתכל. שקופה אני, מביטה בחלון העכור ואיני יודעת נפשי מרוע הבשורות.

גם את אבא לא יכלו עוד להעסיק. מרוב שהיה לבדו בשדה, לא הסתדר עם אנשים. חקלאי עד העצם ובעצם כך הגיע להיות חקלאי מהתחלה. רק בירקות הבין, כמו סוג של צמח בעצמו אבל שפר מזלו שבמשהו בכל זאת התמחה והייתה בו תועלת, עד שגם החקלאות עברה מן העולם. בימינו אדם בלי עבודה אין לו שום שימוש, ועם החוק החדש פתאום גם לי אין עתיד. הלב שלי צונח מעצם המחשבה. מרגע שהתווסף הנתון הזה לתעודות הדלתות נסגרות בפני. מכאן ואילך אהיה רק המספר הצרוב בתעודת הזהות שלי, שהפסיכולוגים ומומחי התעסוקה אומרים שהוא חשוב יותר אף מאינטליגנציה. “הסוציאליות של אדם מגלמת את כושרו הביצועי האמיתי”, זכור לי המשפט הזה מכנסי ההסברה, אלה שבישרו את פיטוריי הקרבים. לרגע אני מרגישה מחדש את הטעם המר שהרגשתי. בתוכי כבר ידעתי שהמספר הזה היה צרוב בי מאז ומתמיד, וליווה אותי לכל שהלכתי כמו אמת שאין למחקה. הוא היה איתי בביה”ס ובגדנ”ע, בתנועת המושבים ובצבא, ובמשרדים הקודמים בהם עבדתי, תמיד ליווה אותי, מאיים לחשוף את עצמו. אולי לו הקמתי משפחה והיה לי מישהו חוץ מאבי היו מעכבים את תיוגי כחסרת תועלת לכלל, עכשיו כבר מאוחר מדיי מלחשוב על זה ולמרות זאת אתמול ייגעתי את ראשי בזה עד לשעות הקטנות, עד שבית הקפה בו ישבתי החשיך סביבי והתרוקן.

כשהלב ריק הרחוב נראה אפור, והאנשים נראים אפורים, ומשעממים, וריקים בעצמם. יותר מכאב של לבד יש את כאב הביחד, מעקצץ, חונק, לא נותן לי לנשום. כמו פריחה מרגיזה שאיננה עוזבת ואתה מנסה להתעלם אבל בעצם רוצה להיחלץ, לפשוט את העור.

בחדר הבחינות הלבן אני רואה שהמצלמה קולטת הכל. קראתי ששבטים קדמונים האמינו שהמצלמה לוכדת וכולאת את הנפש. קראתי שיש מקומות רחוקים עם אנשים שעוד מאמינים. אני יודעת שגם המצלמה, כמו המחשב, רואה את האמת, רק שאת מחשבותיה על כך היא שומרת לעצמה, שלא כמו האנשים, שאני מצליחה לקרוא ולראות שאינני משטה בהם. כמו אתמול כשיצאתי מעוד חדר בדיקות ולמרות שחייכתי ונצצתי ושפעתי קסם אישי הבוחנים ידעו את הכל, ידעו על האין. עוד לפני שהספקתי לחשוב על איך להסתיר. הכול רץ כבר ברשת לעיני האח הגדול. הנתונים הסוציומטריים צרובים לתוך שבב הזהות. כל הנתונים ממקומות העבודה לאורך השנים מצטברים לעדות מפלילה של שנים של אדישות אל הכלל. הכל מסתכם במספר מרצד, המורכב מקווים ישרים, כמו בספרות שעון דיגיטאלי עתיק, מהבהב. אדם בודד זוהר בחושך, כשמכבים את האור, זוהַר אפור מלוכלך שאין להסתיר. כך רואים שהוא נבדל מהמרקם מסביב, לא משתלב, לא מתאחה, כמו מסמר מעוקם שבולט מתוך קיר, כך רואים את זה עליי ואין להסתיר.

זה כמה ימים שאני נזכרת בילדה שלמדה איתי בכיתה ושכחתי את שמה, וגם את פניה ולמרות זאת עודני זוכרת אותה. ילדה מגושמת, גדולה להביך, תמיד לבדה. אני חושבת איך התרחקתי ממנה, והתחמקתי ונבוכתי כשבאה לשבת איתי. אנשים מתרחקים כי אדם בודד הוא כמו סמל מפליל לבדידותם שלהם, מתרחקים ממנו כמו ממחלה רעה שנראית למרחוק.

טיפת זיעה חמוצה מחליקה מהמצח שלי אל קצוות הפה, אני מרגישה את טעמה המלוח. עם כל האלקטרודות לא נשאר לי סיכוי. המחשבים של ימינו מריחים את הפחד, מזהים את ארומת הכישלון, דבר אי אפשר להכחיד מהם. הכל הם מודדים: את המתח בשריר, את הלמות הלב הדופק וטמפרטורת הגוף הנרעד ומזיע והלא גם ככה רואים עליי. הבוחנת הצעירה, עיניה טובות. מקודם ניגשה והגישה לי כוס מים. אולי ראתה שאני כמו אדם טובע במבחן הזה, כך או כך, נשארה עניינית ועל המחווה הקטנה הזו כמעט רציתי לחבק אותה. זו הבדידות שהשתלטה עליי ומוציאה אותי מאיזון, זו הבדידות שהתלטה עליי וכותבת במקומי את המבחן. הבוחנת הזו, היא מזכירה לי את איליא.

ופתאום אני שוכחת מהמבחן וחושבת על איליא, ודיי במחשבה כדי לשאת אותי למקומות אחרים, הרחק מהאלקטרודות והמצלמות ומעיני הבוחנים.

אני חושבת על איליה שהייתה ועזבה, שהייתה בת זוגי הראשונה והיחידה לכמה שבועות בודדים, איך הלכנו אל קרן הרחוב ואני מצאתי עצמי רוצה לנשקה ומגלה שהיא גבוהה, ולא במעט אלא בהרבה ותוך שאני מנסה לפתור את זה טכנית, כל האומץ בורח לי. והיא אומרת “זה בסדר” ומניחה עלי את היד והקול שלה חם, והיד שלה חמה. כל כך חמה שהחום עובר וחודר לי דרך הבגדים ומבעד לעור ומניס את הקור שהתנחל לי בלב ולרגע אחד משהו שלא זז אצלי כבר עשורים מפשיר באחת.

עם איליא דירוג הסוציומטרי שלי עלה תכף ומייד. כאילו השפיעה עליי אבק כוכבים. בכל מקום הייתי רצויה בזכותה, כולם ידעו שאני “של איליא” ואנשים מכל עבר האירו פנים, כאילו האצילה עליי מחום נוכחותה כך שנראה היה שהוא משלי, וחום חיוכה, והחום בידיה … לרגע חלקתי את מקומה בעולם, בין כל החברות, עטופה באנשים, להתקבל בכל אשר אלך ואפנה.

כשנפרדנו נתנה לי קלט עתיק שאהבתי, כמו של פעם, עם שירים ישנים. ואני נתתי לה פסל של יד היוצאת מתוך לב. הפסל נשמט מידה ונשברו אצבעות הזכוכית ובלב נפער סדק, לקחתי אותו והבטחתי לתקן, אבל בסוף לא תיקנתי, וכך נפרדנו, היא משאירה לי משהו ממנה ואצלה לא נשאר משלי שום דבר.

לא ידעתי כמה אהבתי אותה עד שעזבה. קרעה לי שריטה מרירה בלב הדואב ממילא. את העניין המועט שהיה לי בחברת בני אדם איבדתי איתה.

עוד רגע אקום ואתנתק מכל החיבורים. האלקטרודות יתלשו וישאר רק אותו סימן מתהווה, ליד הרקות, מרוב חברות וארגונים שאני מתדפקת על דלתם. תכף אצא ואחזיר את העט האלקטרוני ובחיוך מזויף אגיש את השבב המפליל. והחיוך ישתהה על פניי, עוד כמה שניות, מנסה לחדור את הדלת שתיסגר מהרגע שיקראו מה שנצרב בו. אנשים פוחדים להיות לבד, ואת חרדתם הם משליכים על האנשים הבודדים. מרחיקים אותם כמו סרטן. שלא ידביקו אף אחד בבדידותם. אומרים עליהם שאינם מועילים בחברה. זה לא נכון. אני עדה שאין זה נכון. אדם בודד כל מה שיש לו זה העבודה.

את העבודה הקודמת אהבתי. כשעוד לא נכנס החוק רק בארגונים מסוימים אימצו את הצו. והנה נפל דבר ודווקא במקום העבודה שלי. המאבחנות אמרו בהרצאת ההסבר, שאין לכך משמעות. אבל משהו שאין לו משמעות איננו נמדד במבחנים ואינו מתויק לתמיד או נצרב לדראון עולם. עכשיו כשאני חושבת על זה, למה לא השכלתי לחלק שוקולדים מדי פעם, להיות יותר נחמדה, אולי הייתי קונה לי חברים בחנופה, אולי הייתי מבררת מראש מתי הסוציומטרי ומקדימה תרופה למכה. במקום זאת כשעזבתי ריכזתי את כל מרירותי בשתן שערבבתי בכוונה בתוך ברזיית המיצים. כל כך כעסתי על כולם שבאתי לידי מעשה כזה, ילדותי. ואולי על שום דברים כאלה לא אהבו אותי מלכתחילה. אבל האם אין מקום שיראו בו מעבר למספר, שזועק מהרזומה הצרוב שלי בלי שאוכל להחניקו. בעיקר אי אפשר להסתיר את מה שצרוב בי, אחרי הכל אני בתו של אבי, בתו של חקלאי שאין לו דורש.

מחר אלך לשבת בין אנשים. בבית הקפה אדמה לעצמי חברים. לו רק לא הייתי כל כך לבד. לו רק לא הייתי אני אלא מישהו אחר. מישהו שמקבלים בראיון עבודה, או סתם מקבלים, אפילו רק לשיחה. היום אי אפשר להשיג כלום בלי חברים, גם לא פרנסה. לא בלי קשרים. לא בלי תומכים. ומהר מאוד יהיו כל המובטלים לנטל על שירותי הרווחה, עד שידחקו אותם. כי אם אין שימוש באנשים שכמותי מה יעשו בהם? לאן יוליכו אותם?

–

דמותו של אבא חוזרת אליי, כמו מזמן כשהייתי ילדה. אבא הטוב, הולך בשדה ומדבר אל עצמו. “אדם בתוך עצמו הוא גר”, שיר עתיק ששמעתי, אינני זוכרת היכן.

בתוך עצמו, לבדו, אולי במוסד.