קדאיף מונטרנס והסטנד-אוף הגלקטי

הדלת נפתחת אל קדאיף מונטרנס, הוא יושב בכיסא נדנדה מעץ ירוק ומתנדנד הלוך ושוב, הלוך ושוב. בפיו מקטרת מעלה עשן מתוק, ריר נוזל מזוויות פיו. קדאיף מונטרנס הוגה. וכשהאיש המסוים הזה הוגה, בדרך כלל מעורבות בתהליך כמויות בלתי מבוטלות של עשב עצב כתמתם וחמצמץ. האיש קטן הקומה בעל פרצוף הסמור ההססן מסוגל, בעת הגות שכזו, למצוא עצמו בכל מקום שהוא. הוא אוהב לעוף על כנפי עשב עצב. אוהב זאת יותר מכל דבר אחר כמעט בחייו. אהבה זו כבר עלתה לו בשתי נשים וקריירה. אבל מונטרנס יודע מה הוא אוהב, והוא נצמד לזה.

הדלת נפתחת. והחוצה יוצאת דמות ירקרקה, כשניים וחצי מטרים גובהה. היא מסתובבת במרפסת לכאן ולכאן ולסוף נוגעת בעדינות בכתפו של האיש המתנדנד. רוח אחר הצהריים נושבת על פני המישורים המדבריים האינסופיים, המתחילים בסף בקתת העץ הממורטת. כיסא הנדנדה לא מפסיק לרגע. “אני רוצה לימונדה מותק” ממלמל הפה העשן. “בשמחה יקירי, אבל שתדע שיש לך הודעה במסוף,” אומרת הירקרקה הגדולה. “לימונדה,” מתעקש הפה בסבלנות. לפתע הוא מקמט את מצחו כאילו נזכר בדבר מה עקרוני. כמה שניות עוברות במתיחות עדינה ודקה. “וורודה,” הוא אומר לבסוף ברפיון, והבעתו מתבהרת שוב. “אני רוצה לימונדה וורודה עם 3 קוביות קרח בבקשה, בסדר?”.

דמות הענק הירוקה מושכת בכתפיה ונכנסת חזרה אל הבקתה. רוח אחר צהריים מעיפה את החול מדיונה לדיונה. בקתה אחת, מדבר אינסופי, חד גוני. מרפסת. קדאיף מונטרנס אחד עם כובע קש ומקטרת מלאה עשב עצב חמצמץ. עיניו עצומות.

אשתו הראשונה שנאה את מסעותיו בלהט רצחני. טענה שהוא בטלן כורסאות חסר ביצים ועמוד שידרה. מונטרנס היה עצל מכדי לתקן אותה. לעשב העצב שלו היה הנטייה המצערת להותיר אותו רפוי כשק ג’לי סרוח למספר שעות אחרי השימוש, ובטילדה מעולם לא הסכינה עם כך. כל הלימונדות הוורודות ההן לאט לאט שחקו אותה עד דק. עד שלבסוף היא הלכה לחפש לה משהו שדומה יותר לגבר.

עכשיו מונטרנס נזכר בה לרגע בחיוך קליל ומעט אשם. אולם מיד הוא מרצין ומחזיר את תשומת הלב שלו אל החלל הפנימי העמוק. אדם מפותח יותר ממונטרנס היה עושה זאת באמצעות תרגולים ומדיטציה. אבל הנוסע הוותיק הזה עצל מכדי להתמיד במדיטציות, אוהב תענוגות מכדי לעצור את השפיכה שלו בעת הסקס, לא מספיק שם זין כדי לאכול בריא. מונטרנס ימשיך כמו שמונטרנס עשה עד עכשיו, והעולם יכול להידחף אל תוך החורים השחורים שלו אם זה לא מוצא חן בעיניו.

•              *                    *

עכשיו הנינג’ה בחליפת הזברה טס על פני הדיונות עם הגלשן הסילוני שלו. הוא מאיץ כנגד הרוחות ועיניו מנצנצות בברק מסוכן. על הכנף הסילונית שלו מותקן רדיו המשמיע בלי הרף שירים של הבי-ג’יז. הנינג’ה בחליפת הזברה אוהב את “האו דיפ איז יור לאב”. למעשה, הוא אוהב כמעט את כל השירים של הלהקה הגדולה ההיא. קולותיהם החדודיים עושים צמרמורות ענוגות בבשרו הממושמע.

זהו מדבר גדול גדול. ואפילו נינג’ה בחליפת זברה צריך משהו שיעביר את השעות הארוכות.

                    *

הלימונדה הוורודה נישאת אחר כבוד אל המרפסת. הענקית הירוקה והחטובה שמה את הכוס הקפואה על השולחן הקטן ליד האיש הקטן עם כובע הקש והמקטרת. הוא מהנהן אליה- כוכבים מתפוצצים בערפילית מרוחקת מעבירים בו עווית קטנה של כאב- ומעניק לה טפיחה ידידותית על עכוזה המוצק. הענקית מחייכת חיוך חם, אבל רואה שמשהו מטריד עכשיו את מונטרנס. מצחו מתכסה זיעה קרה.

                                                          *

בחלל העמוק, באמצע מרחב גשמי רק למחצה, עומדות שלוש ישויות ענק מטא-ריאליסטיות בסטנד-אוף מקסיקני. אחת מהן מאזנת את עצמה על גלקסיית שביל החלב, רגלה דמוית סופת ההוריקן מסתחררת מטה אל הדסקית השטוחה. רירית המוות שלה מגורה ומכוונת להשפריץ את נוזל הקריסה הכבידתית המתועב שלה, ברמז הראשון לתזוזה פתאומית. זוהי התממשותו האסטראלית של גרונק, הבודהא האנטיכרייסטי הראשון. גרונק הפך לפרדוכס גלקטי נורא כאשר רצח את האגו שלו בגרזן כפול להב, רק כדי לגלות שטבעו האמיתי הוא שטני במהותו.

השנייה דומה במעורפל ללווייתן, אם ממש מאלצים צורה מוגדרת על העיסה המופשטת התלויה שם כענן ירקרק. מיליון מחושים זחלניים מגששים החוצה אל החלל מפניה. אלף עיניה המשוגעות מביטות בחוסר רגש מוחלט בשתי אחיותיה. בעיניים הללו עומדת פורענות גדולה. בטרם תכלה קריסה כבידתית את גופטה אוכלת היקומים, יהפכו עיניה את החלל לגיהינום של קרעי מציאות המתנגשים זה בזה לעד.

(קריין אקדמי ערמומי: בפעם האחרונה שדבר דומה לזה התרחש לכמה דקות בסביבה שלנו, בעקבות אירוע גיהוק מקרי, אנשים על פני הארץ מצאו את עצמם אונסים את עצמם של לפני כמה שניות בחמת זעם בלתי ברורה, או תקועים למשך מיליארד שנים בזמן שלוקח לשנייה לעבור בתוך מיקום משעמם במיוחד, או מנהלים ויכוחים בלתי נגמרים שאינם מובילים לשום מקום אך ממשיכים וממשיכים וממשיכים).

הישות השלישית היא כלבה בשם בלינקי, שהייתה שייכת פעם לאדם בשם אסף מהללאל עד שעברה תאונה מסתורית עם מכונת הג”מ (התמרת גשמי-מופשט) שבנה הפילוסוף הבלתי ידוע הזה שחי באותה העת כחסר בית בתל אביב. בלינקי החליפה את מקומו של העיגול המושלם, והפכה לאידיאה רמה. זו הייתה השנה שבה חלק גדול מהטכנולוגיה האנושית הפסיק לפתע לעבוד כשכל הדברים העגולים הפכו מכולבים.

היא עומדת עכשיו וחושפת שיניים בתוקפנות אל השניים האחרים.

כוונותיה טובות, אולם למען האמת, היא מעט מטומטמת.

                                                           *

מקורותיו של העימות שלפנינו עמוקים ונטועים רחוק מאוד בעבר המסתורי. אולם בסופו של דבר, ככל המצבים האלימים, העניינים פשוטים למדי. הבודהא האנטיכריסטי עומד להשפריץ את נוזל הקריסה הכבידתית שלו על גופטה, ולמרבה הצער הוא בחר לעמוד דווקא על הגלקסיה שבה מתגורר הכותב המבועת של מלים אלה. אוכלת היקומים הנכבדה, מצדה, תספיק ככל הנראה להפוך את המציאות לסרטי קונפטי המתעללים אחד בשני לעד, לפני שזה יגמור לקרות.

בלינקי ככל הנראה לא תעשה כלום מלבד לנבוח.

אבל אפילו זה לא בטוח. שכן מעיניה נשקף מבט משונה. אין לדעת מה החיים כאידיאה (רמה) חוללו לכלבה המעורבת.

באמצע כל הדבר הזה, נמצא פתאום קדאיף מונטרנס. כיסא נדנדה, כובע קש ומקטרת. הוא מרים את ראשו ומביט בכל השלושה בעניין. ברק שובב באישוניו הכחולים והמורחבים.

                                     *

שתי נמלים הולכות מתחת לכיסא הנדנדה של מונטרנס. אין להן כל רלוונטיות לעלילה הזו. אחת מהן מאותתת לשנייה בכימיקלית רהוטה. המסר, בתרגום חופשי: כוסומו עם כל החול הזה!

  *

הגלשן של הנינג’ה בחליפת הזברה הופל על ידי שבט של חקייני אלוויס פרסלי מוטנטים. הוא עומד עכשיו מעל גופותיהם המשוסעות. עיניו סוקרות את האופק ברגיעה מהורהרת. הוא יבלה את שארית המסע שלו במרצדס וורודה ומבהיקה שמצא באחד האוהלים. לפני מאתיים שנה גלגלי המרצדס לא היו מסוגלים לנסוע בחול הרך. אולם כפותיהם הזריזות של המכולבים שהחליפו אותם יעבדו מצוין. גם אם הנסיעה לא תהיה חלקה לגמרי.

הוא מתקין את הרדיו שלו ליד לוח המכוונים של המרצדס. ארור יהיה אם יקשיב שעתיים למלך המרעים בקולו במדבר.

                                    *

העיגול המושלם נאלץ להתחיל לעבוד למחייתו כמלצר בדיינר באוקלהומה. יש לו דירה קטנה וחברה בשם טרייסי. חייו אינם כה רעים.

                                    *

קדאיף מכחכח בגרונו. ובכן רבותיי המכובדים מאוד, הוא מקרין בטון רגוע ומפוכח להפתיע, בעוד יד ימינו מגרדת בהיסח דעת במבושיו, נדמה לי שאנו מוצאים את עצמנו במצב מעט לא נוח. דבריו עולים כגל של טיפות תכלכלות ומבהיקות אל ישויות הענק הניבטות זו בזו.

יש רגע כזה, שקט מאוד

ואז:

מי אדוני… שואל בסכנה קפואה ומדודה הבודהא האנטיכריסט מבלי להסיט מבטו אף לרגע מגופטה. האלימות הכבושה בדבריו טסה אל הסטלן הקטן שלמטה כאלף היטלרים קטנים, המקיפים את מונטרנס בענן נחילי ונואמים באוזניו בחמת זעם איומה המפיקה מיליוני שואות זעירות, אפורות ורצחניות.

גופטה ממצמצת באלף עיניה. בלינקי נובחת.

מונטראס לוקח שלוק מהלימונדה הוורודה שלו.

נוסע כמוך, הוא מחזיר בשלווה, אבל מעידן אחר לגמרי. הנפיחה הקלה והרגועה שמפיק עכוזו תוך כדי כך, נשאפת לריאותיהם של האדולפים הקטנים. הם חדלים מדיבורי הזוועה, לובשים בגדים צבעוניים ויוצאים לחפש את עצמם בחופשה בחופי הודו.

הבודהא האנטיכרייסטי בבירור מתרשם. ניתן לראות זאת על פי העובדה שרירית המוות שלו מאבדת מעט מהברק האיום שלה.

ובכן, נוסע נכבד, מקרין  הבודהא, והגלים הקוסמיים שעולים מעינו השלישית ארסיים וחומציים מאוד, אתה מוזמן להתבונן בזמן שגרונק הופך את השלפוחית הבינכוכבית הזו לחור שחור חדש ולא מבהיק בשמי העולם. התגובה לא מאחרת לבוא. מהיכן שהוא מאחרי אלף העיניים המפלצתיות של גופטה עולה מעין המהום משוגע, והן עצמן מתחילות לזהור בכל הצבעים שבספקטרום, חגיגת LSD מבהיקה כסכין קצבים. המחושים הזחלניים מתחילים לנוע במקצב היפנוטי גובר והולך. בלינקי נובחת שוב.

קדאיף מחטט באף.

תשמע, הוא מהבהב מעלה בגלי האלפא המוצלחים ביותר שלו, לא רוצה להפריע לך, בכלל אני טיפוס שלא אוהב להפריע למישהו באמצע המשחק שלו, אבל אתה עומד כרגע על הגלקסיה שבה אני מניח את הראש כשאני הולך לישון. ואני די אוהב את הסידור הזה.

החיים קשים גמד, באה התשובה.

אז מה שאני שואל את עצמי, אומר קדאיף, מעט מזיע פתאום. מה שאני רוצה לדעת כרגע זה אם יהיה לך איכפת נורא פשוט לזוז קצת איזה כמה גלקסיות ימינה, ולעמוד שם כשאתה, אהם… יורה?

צחקוק משוגע נשמע עכשיו מכיוון גופטה. עיניה כדיסקוטק רוצחים ליצני.

הוא לא זז לשום מקום מונטרנס, וגם אתה לא, דרך אגב. אנחנו נמצאים בדיוק איפה שאנחנו אמורים להיות.

הקוסם הסטלן נאנח. כל התרחישים נעשים גרועים יותר כשמישהו יודע את השם שלו.

*

אמש עוד התעלס האיש הקטן עם הענקית הירוקה שלו בלהט ובתשוקה, כאשר חלונות ביתו התמלאו לפתע באורות כחולים סהרוריים. זה היה ערב מצוין. הם שתו קצת, עישנו קצת, אכלו ושרו שירים יפים במרפסת. ואז הם הגיעו, כפי שהגיעו תמיד. ללא הזמנה. ללא התרעה. חצופים.

ככה זה כשיש לך חללית. אתה נעשה חצוף.

האנשים האפורים צעדו לתוך הבית. הם הפסיקו את הערב המצוין שלו והפכו אותו לתדריך קצר ועצוב אודות מה שעתיד לקרות מחר בערך בזמן עישון אחר הצהריים שלו.

סוף העולם.

שוב סוף העולם.

תמיד סוף העולם.

וכל פעם הגדולים והמוארים שולחים את האפורים לקרוא לדיפלומט הנרקומן שלהם.

                                      *

ועכשיו יש המון פרטים קטנים שצריך ללמוד במהירות רבה מאוד.

פעם, כשגופטה עוד הייתה תינוקת קטנה ונפיחתית על כוכב הלכת איאנטה, שם שפירושו הוא הביצה הפושרת, החיים היו יפים, לחים ונהדרים. מזג האוויר תמיד היה חם ורטוב, היו המון יצורים קטנים וזריזים שזרועות הציד הפרצופיים הקטנים שלה יכלו לתפוס ולינוק, הייתה אימא, היה אבא. שניהם גדולים, נפוחים ומלאי אהבה. אז עוד הייתה לה רק עין אחת קבועה במרכז המצח שלה. אז עוד לא אכלה אף יקום.

אז הגיעו ימים של רעב ומגיפה. במהלך נואש התפלל כוהן הביצה לנס עבור קהילתו. אולם אל הביצות החמקמק והשובב, הראשן האלוהי, היה עסוק באורגיה המונית בת עשר שנים. במקומו נענתה לקריאה הנואשת ישות אחרת.

כשגרונק הופיע בתמונה כבר נותרו מעטים מאוד מבני גזעה של גופטה המסכנה. הם עמדו על גבעה קטנה ומיוערת והתפללו יום וליל לישועה. חור אפל נקרע במרקם המציאות וממנו יצא איש גבוה וזועם ונורא. היה זה גרונק שאך זה עתה סיים שלושים שנות עבודה רוחנית מאומצת, הגיע להארה, וגילה למגינת ליבו כי היה זה גורלו לשמש נקודת מיקוד קוסמית לכל מה שמתועב, סוטה, מלוכלך, והרסני ביקום המופלא איתו ביקש בלב כה פתוח ואוהב, להיות אחד.

הוא העיף מבט אחד בגבעה המיוערת. מבט שני ביצורים הקטנים האלה שעמדו סביבו, ורירית המוות שלו התעוררה בפעם הראשונה לחיים איומים. עווית חלפה בו וחומר צמיגי ושחור הותז ממנו במתז אדיר לכל הכיוונים בעוד שאגת הזעם האינסופית שלו מהדהדת בחלל.

וזה היה הסוף לאימא ואבא. זה היה הסוף לביצה היפה. סוף ליצורים הקטנים והחמקמקים. סוף לתמימותה של גופטה. הכול פשוט קרס על עצמו והתקפל ונמעך. הכול מלבד גופטה, שאכלה אותו היום מבלי דעת פטריית פילוסופים. הפטרייה המסוימת הזו פעלה על גופה כמרכך גשמיות. הפכה אותה למוצקה פחות, קיימת רק למחצה. איש אף לא הבחין בכך בתוך הפאניקה ואי הסדר של ימי התפילה והחורבן. אפילו גופטה המסכנה לא הבינה מה מתרחש. היא ראתה את עולמה היפה קורס והופך לחור שחור איום ומתערבל בעוד היא ממשיכה לצוף בחלל ללא תנועה כמו רוח רפאים.

דבר כזה מותיר את חותמו חקוק היטב ביצור כה רך ותמים.

ועכשיו, כמעט מיליון שנה מאוחר יותר, עם 999 עיניים נוספות, גופטה מצאה עצמה עומדת אל מול היצור האיום שעשה זאת. ליבה הפך גס, גופה שהותאם לחיים החדשים תפח למימדים שאף יצור מבני שבטה לא יכול היה לדמיין בחלומותיו הפרועים ביותר. את יגונה המודחק ואת בדידותה האינסופית סעדה ביקומים אותם בחרה בקפידה מתוך עשרת מיליארדי המימדים של הקיום. היא הייתה קורעת אותם לגזרים קטנים ואז צדה אותם במחושיה ואוכלת אותם במהורהר, לאט לאט, בלא חדווה. מוקפת מכל עבריה בחלל עמוק וקר.

                                                        *

קדאיף פוקח את עיניו בכאב בעת שכל המידע הזה מציף את מוחו בתגובה לשאילתה הזריזה ששלח למרכז כל הדברים. כוסומו הגדולים והחכמים. כוסומו האפורים החצופים. לאן הם תקעו אותי. מה הם מצפים שאני אעשה כאן עם כל הכאב הנורא הזה שתפח ככה במפלצת המשוגעת הזאת? מה אני אמור לעשות עם הברברי החמום מוח הזה שאיכשהו הפך את עצמו למרכז של שנאה יקומית חסרת גבולות? גם בעולמות העליונים, כל החרא יורד תמיד לדרגים התחתונים.

הוא סוקר בעיניו את הזירה האיומה. רואה את גרונק. רואה את גופטה. שניהם איומים ומתוחים, וזורחים באור נורא. אחר הוא נתקל בעיניה של בלינקי. תמות, אוהבות ומאמינות ככל שיכולות עיניה של כלבה להיות. הוא לוקח נשימה עמוקה ונרעדת. בלינקי פותחת את פיה ולשונה משתרבבת החוצה במחווה שובבית.

קדאיף לוקח שאיפה ממקטרתו, לגימה מהלימונדה הוורודה, ומסובב את כובע הקש שלו סיבוב שלם על ראשו. הוא ממתין בסבלנות. פיתרון חייב להגיע. חייב להגיע. חייב להגיע. הוא חייב להביא פיתרון בשביל בלינקי.

                                                 *

הנינג’ה בחליפת הזברה שועט לאורך המדבר על המרצדס הוורודה עם המכולבים המופלאים שלה. הבי ג’יז זועקים “טרגדיה!!!” מרחוק ניתן לראות את מתאריה של בקתה קטנה מופיעים מתוך הדיונות.

הוא מדומם את רכבו. הבי ג’יז נאלמים. הוא מתגנב בהתגנבות נינג’ות מיומנת אל אחורי הבקתה. הוא מטפס על הגג בסלטה זריזה. הוא מגיע מעל המרפסת. הוא מציץ מטה ורואה את קדאיף מתנדנד קדימה אחורה. מקטרת מעשנת בפיו, כובע קש, לימונדה וורודה על שולחן עץ עגול וכחול מונחת לידו. בשמים נשמעת צרחת עוף דורס יחידה.

בזריזות הוא יורד מטה. בדממה מוחלטת שולף את חרבו הנקייה זה מכבר מדם חקייני האלוויס. בעדינות חתולית צועד אל מאחרי מונטרנס. הוא מגביה את חרבו. הרוח מדנדנת בפעמוני הרוח העשויים עץ. בנשיפה חדה, הוא מוריד את הלהב בהחלטיות על ראשו של האיש הרזה.

באמצע הדרך חרב הנינג’ות השחורה נבלמת על ידי להב סקוטי כביר וממורט. הנינג’ה מרים את מבטו במהירות, ופוגש בעיניים ירוקות ירוקות. הוא מתנשף בתדהמה. אדית, מבטאות שפתיו מבעד למסכת הזברה המפוספסת.

היי סימור. אומרת הענקית במיזוג של עדינות ורצינות. איך החיים? עדיין מקשיב לסטיינג אלייב בשירותים?

                                                       *

“משהו קורה”, אומר אחד הפסיכו-טכנולוגים מסביב למסך המהבהב. וכולם מסדרים את המשקפיים בהיסח הדעת. פציינט 459/8א מגלה סימני מצוקה, מדווח בקול יבשושי איש כבד גוף לתוך מכשיר ההקלטה שלו. החדר חשוך ומרצד לאור המסך המשתנה חליפות. איש גרום כבן שישים מקריא ערכי לחץ דם, רמות חמצן, מקדמי ניורוטרנסמיטורים וכיוצא באלה. אישה יפהפייה עם פנים מתוחות וקרות נועצת מבט זועם במסך שעליו רק זמזומים צבעוניים מרוחים ככתמי שמן. היא משחקת במכוונים, מנסה לכייל אותם במדויק, לאחר שסירבה בקור להצעתו של היבשושי שתיתן לו לנסות.

מעבר למסך, על מיטת בית חולים, שוכב פאציינט 459/8א. פניו שלוות וסמוריות. שתי צינוריות שקופות יוצאות מנחיריו. כעשרים אלקטרודות מסומרות אל תוך גולגלתו על גבי מחטים אינטרא-סייסמיות, שתי ידיו פשוטות לצדדים, נתונות בערסלים רובוטיים, ומחטים נוספות הוחדרו תחת לציפרניו ובין אצבעותיו.

התמונה מתבהרת על המסך. בד בבד השקט המקצועי בחדר מתחיל להתמלא במלמולים מקצועיים לא פחות.

כל הכבוד מינרווה. תמונה נהדרת. תודה ד”ר רסמוסון. את רוצה להסביר לנו מה רואים כאן? טוב, קשה לומר בשלב הזה מעבר לרמה בסיסית מאוד, אבל אין ספק שאנחנו עדים לאיזה קונפליקט פנימי עז במיוחד. אתה רואה? המתרגם מראה לנו תמונה עם 3 גושים עיקריים. ארכיטיפ זכרי, ארכיטיפ נקבי ונייטראליון. והם נמצאים בנקודת גרנדליבן. סליחה, באיזון כוחות פסיכולוגי. שני הארכיטיפים נמצאים במופע הצל שלהם. אתה יכול לראות את הצבעים הכהים העזים כאן וכאן וכאן. ויש לכל הדבר הזה יסוד ייצרי עז שמערפל לנו את התמונה קצת.

יפה מאוד דוקטור, מה הסיכוי לסרס אותו רגע, שנוכל לקבל תמונות קצת יותר בהירות?

בהחלט, בהחלט. כדאי רק לחכות עד שרותי תחזור. יש לה ידיים טובות לדברים האלה.

אוקיי, לאן היא הלכה?

אוכלת צהריים. חוץ מזה, כדאי להשיג כמה מידע שאנחנו יכולים עכשיו. זה נכון שסירוס מנקה תמונות אבל מנסיוני, ההשפעה הראשונית היא דווקא החשכה.

טוב. כל הכבוד מינרווה. תנו לי ניתוח טמפרטוריאלי, ספירת נוירונים. ושמישהו יגלח רגע את הביצים של קו נטוי 8א’. אני רוצה שרותי תחתוך אותו איך שהיא חוזרת. אנחנו צריכים לנקות את התמונה הזאת. הצוות של בטיסטה כבר הצליח לעשות…. מה מה אתה עושה, תוריד את האלקטרודה הזאת משם, השתגעת. אתה תעשה לנו סטטי על כל העסק. הפסיכוטיים האלה טיפוסים רגישים. אתה לא יכול לדחוף לו פולס חשמלי בפי הטבעת. מה זה?! אה… מוטי, תאמין לי שאני יודע שזה קל יותר לקחת משם מדד רתע. אבל פשוט נצטרך להסתדר עם משהו אחר. תנסה בפטמה. יאללה זוזו אין זמן. ושמישהו יביא לכאן קפה שחור.

                                                   *

אדית וסימור. חליפת זברה ועור ירוק מבהיק. מסתייפים לאור שמש אחר הצהריים על המרפסת. עיניהם מבינות מאוד. ליבם פועם מהר. חול ורוח מלטפים את דמויותיהם. סימור לא מתאפק ושולח מבט אל שדיה הגדולים והירוקים, ואדית ממהרת לנצל זאת, היטב היא יודעת שאל לה לפספס שום הזדמנות עם מאהבה לשעבר הקטלני. הלהב הסקוטי העצום משרטט קשת מרהיבה באוויר. הנינג’ה בחליפת הזברה מספיק בקושי לזוז. חתך קל מופיע בכתפו הימנית. היא נעשתה מהירה יותר הבחורה הגדולה שלו. חיוך קל של גאווה מופיע על שפתיו.

אז את איתו עכשיו? עיניו בוחנות. מקנאות מעט.

אני איתי עכשיו. חיוך נעים.

זה נשמע כמו תירוץ, הוא זורק, מה זה אומר בדיוק.

אנחנו לא נכנסים לזה עכשיו. היא רוטנת. יש קרב.

להב הנינג’ה היפני משתגר קדימה לשיסוף לראש, אחר שיסוף לרגליים ושיסוף לבטן. תודה שאת מזכירה לי, הוא אומר לאחר שגרם לאהובתו לשעבר להתגונן בבהילות. אדית לוקחת אחורה, גופה הירוק העירום מבהיק בשמש, שדיה עולים ויורדים עם נשימתה. עליה להתרכז.

                                                 *

עיניה של גופטה בוהקות עוד ועוד, מחליפות צבעים בקצב מסחרר. גרונק שואג מכאב ומפחד. רירית המוות שלו מזדקפת למלוא אורכה ונפרשת כזנב של טווס. בלינקי נובחת בהיסטריה.

                                                 *

רותי חזרה מארוחת הצהריים שלה. היא נוטלת במתינות אוהבת את התער שלה מהמגירה.

                                                 *

אדית וסימור מחליפים מהלומות סוערות. שניהם מדממים מחתכים. זו מעל שדה השמאלי, זה מכתפו הימנית ומחזהו.

                                                 *

העיגול המושלם מגיש קפה פילטר ופנקייק עם אננס לזוג בגיל העמידה. משהו גורם לו להעיף מבט מודאג לשמיים. הצלחות מעוצבות בצורת כלב חמוד השוכב על צידו.

                                                 *

נדנוד הכיסא נפסק. קדאיף פוקח עין אחת. היא כחולה ובהירה מתחת לכובע הקש שלו. “אם תוכלו בבקשה להתרחק מעט זה יעזור לי מאוד”, הוא אומר בקול מרגיע לאדית וסימור. “תודה מותק,” הוא מוסיף לענקית שלו, “חייב לך אחד, ואוהב אותך מאוד”.

אחר הוא מעיף מבט נוסף אל החדר ובקצה הבוהן מעיף דרך הדלת חייל דמקה שחור קטן שנותר שם ממשחק שלא הסתיים מעולם. חייל הדמקה השחור עף ופוגע בבקבוק זכוכית בירכתי החדר שבתוכו ממוקם דגם קטן ומדויק להפליא של קומפלקס בניינים מקצועי העומד על שידה גבוהה ואלגנטית מעץ מהגוני כהה. לאחר מכן הוא מרים את המקטרת שלו, ממלא אותה עד תומה, ולוקח שאיפה ארוכה ומפלצתית, ממלא את ריאותיו כבלון עצום ועוצם שוב את עיניו. פניו האדומות והמזיעות נראות כמחשבות להתפוצץ, כל גופו רועד ונראה כי הוא מחזיק עצמו בכוח שלא להתעלף. לאחר רגע הוא נושף הכול החוצה. אולם למרבה הפליאה אף לא אד אחד של עשן משתחרר מבין שפתיו.

הוא שולח יד נרעדת, אוסף את כוס הלימונדה הוורודה שלו וממקם את הקשית בין שפתיו.

                                                    *

רעד חזק מנער את המעבדה. האורות כבים לשנייה ואז נדלקים. רותי האוחזת במבושיו של קדאיף עומדת לרגע תוהה, ואז מקרבת את התער אל בסיס האשכים. שקט מוזר עוצר אותה. היא מעיפה מבט אחורה ומבינה שכל צוות המחקר בוהה בה. לא, לא בה. בנקודה מעבר לה. היא מחזירה את מבטה אל הפאציינט ורואה שזה פקח את עיניו והתיישב בנינוחות. “הידיים שלך מרגישות עדינות ובטוחות מאוד, רותי” אומר הפאציינט. “אבל אם תוכלי להרחיק את הלהב שלך, אני והחבר הקטן שלי נודה לך עד סוף הזמן”. רותי מתעלפת.

                                                   *

ובחלל הפנימי העמוק, מעל גלקסיית שביל החלב, הכול נהיה פתאום כתום ואיטי כל כך עד שנדמה שהזמן כמעט ונעצר. האיש בכובע הקש פתח את פיו ונשף נשיפה ארוכה ארוכה, האדים הכתומים ממלאים את כל החלל הנראה לעין. קצב הדיסקוטק הצבעוני של עיני גופטה הפך עצל ושמנוני, רירית המוות של גרונק רוטטת בקצב של פעימה לדקה בערך. קדאיף של מעלה מוריד את כובע הקש מראשו ומוחה את הזיעה.

יפה, הוא אומר, עכשיו נוכל לדבר.

מה קורה כאן גמד, מה זה הלחש הזה שהטלת כאן?

אוי, זה שום דבר, טריק קטן שאספתי בדרך מתישהו. אנחנו יכולים לתקשר חופשי משום שהמוח שלנו פועל בקצבים מהירים מאוד, אבל הפעולות שלנו בעולם איטיות מאוד מאוד לזמן מה. עכשיו גרונק, גופטה, שימו לב. כמו שאני רואה את זה אנחנו נמצאים כרגע בנקודה מאוד עדינה. האם תוכלו לאשר שאתם מבינים שאנחנו נמצאים כעת רגע קטן לפני השמדה הדדית של כולנו?

גופטה וגרונק זועקים בחמת זעם פראית.

כן כן, אומר קדאיף. ובהחלט תוכלו אם תרצו להמשיך בדרך הפעולה הנוכחית שלכם אם כך תבחרו בעוד מספר דקות כשהשפעת ה…לחש שלי, תפוג. אבל בינתיים, כיוון שאנחנו כבר כאן לכמה רגעים לפני כן, האם נוכל לשוחח מעט. רק כדי להעביר את הזמן?

אתה הולך למות גמד!!!

מונטרנס, קיצך הגיע.

כן, אבל זה היה ככה גם קודם. אז עכשיו תקשיבו שנייה, טוב? אם אני מבין נכון, שורש הסכסוך הזה הוא הגורל הנורא שגרונק העניק לכוכב הלכת שלך לפני כך וכך מיליוני שנים. האם זה נכון גופטה?

אכן מונטרנס. האם אתה עומד להציע שאסלח ואשכח? (צחקוק מטורף)

לא גופטה חביבתי. לא הייתי חולם להציע לך הצעה כל כך נאורה. אני עומד להציע משהו הרבה יותר טוב.

           *                                         *                                          *

סליחה! אומר ד”ר רסמוסון, למה הוא ער? ולמה הוא מדבר? מינרווה, מי סיפק את קו נטוי שמונה א’? למה הסכיזופרן הקטטוני שלי מדבר במשפטים ברורים?

הפציינט מביט בו בעיניים שובבות ובהירות. אתה באמת רוצה לדעת, רסמוסון?

שתיקה.

או שהיית מעדיף שאירדם שוב ושרותי תעניק לי את החסד החד כתער באצבעות המתוקות שלה?

רסמוסון שותק בזעף.

טוב, אומר הפציינט, מאחר שאתה שותק בקשר להעדפות שלך נלך עם שלי. איפה נראה לך שאתה נמצא כרגע דוקטור? ומתי? במכון לחקר תצפית נוירולוגית של חלומות בתל אביב, שנת 2078 ככה? משהו כזה?

שתיקתו של רסמוסון נעשית מתוחה מאוד.

אוקיי, אומר האיש המוזר על המיטה בנינוחות. יש לי שאלה נוספת. יש במעבדה הזאת, בקיר המזרחי המשעמם שלכם, בעצם בדיוק שם- הוא מצביע מבלי להסתכל- חלון לא מאוד קטן עם תריסים יפים מעץ שאפשר לגולל למעלה. והשאלה שלי היא, האם מישהו מכם אי פעם פתח אותו?

המבטים מוסטים באיטיות, מאוד באיטיות, אל התריסים הסגורים של החלון על הקיר. ליד התמונה מהחופשה האחרונה של הצוות באילת. מעין זעזוע איטי מתפשט בחדר.

האם מישהו מכם יהיה מוכן לפתוח אותו עכשיו? אומר הפאציינט בקול עדין ושקט מאוד.

במשך כמה רגעים איש לא זז.

לבסוף קמה מינרווה ממקומה. היא נעמדת ומסדרת רגע את שמלתה הפרחונית, אחר מעיפה מבט רושף לכל עבר כבודקת אם מישהו עומד לנסות לעצור אותה. היא הולכת אל החלון, ונאבקת רגע עם מנגנון הפתיחה. לבסוף היא מושכת בכוח את ידית הפתיחה, והתריסים המוגפים נפתחים בבת אחת. אור אחר צהריים אדום ורך ממלא את החדר, ועימו מגיעה רוח מדבר יבשה ומתוקה.

קריאה חנוקה נפלטת מגרונו של רסמוסון. מון דיו! אומר מוטי. זו בהחלט לא תל אביב שם בחוץ. והשנה היא כנראה לא 2078. הצוות עומד בעיניים קרועות, משקיף אל חדר שינה עצום ומעט מבולגן בבקתת עץ אדירה כהר האברסט, שמחלונותיו נשקפת שמש אדומה ושוקעת בצורת כלב. מתחתיה נראים מתאריהן של דיונות חול עצומות.

ברוכים הבאים, חוקרים אמיצים. אומר קדאיף מונטרנס, אל מעוני הדל.

                     *                                  *                            *

זה עשוי לעבוד, אומרת גופטה בכעס. גופה הצלופחי היה רוצה לרעוד ולהשתולל, אולם תחת הענן הכתום הכבד, הוא מצליח רק לייצר ציוצי עונג קלושים כיפיחות של אחרי משכב.

זה יעבוד, אומר מונטרנס

אבל גרונק שותק בכבדות. עבר זמן רב כנצח מאז הפעם האחרונה שחומר איכותי כמו תקווה עבר בגופו, וקיבותיו השונות נאבקות להבין מהו הגוף הזר הזוהר והרך הזה שמפלס את דרכו אל עבר באר הזוהמה הניצבת במקום שבו היה פעם לב. הייתכן שיש עבורו מחילה? כל החומר האפל של התודעה נזעק מרבצו כתפלץ מחריד מעולמות שהזמן העדיף בצדק לשכוח מהם ומשיב בשלילה. נהמה איומה משתחררת מגרונו, עולה ועולה כתהום של אי שפיות מזוקקת. בזה אחר זה עולים כל השדים בתחתית הווייתו. האשמה, הפחד, הכאב, הבושה, הכעס האיום, השנאה העיוורת, הנוכריות המוחלטת. לועגים וקטלניים כמו גז מקלחות של קלון.

הענן הכתום מתפוגג וזעקת החרון המכוערת מהדהדת בכל עולם, בכל מימד של הקיום, בכל תא ותא בגופו של כל יצור ויצור מברואי העולם. רירית המוות נפרשת לכל אורכה, פועמת ברעל הסופי של אחרית הימים. מוכנה להתיז את עצמה על כל דבר שאי פעם נוצר. להחשיך את הקיום כולו בשיגעון נורא, בסוף הסופי שאין אחריו דבר.

גופטה צורחת, קדאיף צורח, צורחים המדענים במכון לחקר תצפית נוירולוגית של חלומות בתל אביב, שנת 2078, סימור ואדית, שתי הנמלים שעל הרצפה, העיגול המושלם, האפורים החצופים, כל דבר ודבר ברחבי האינסוף הופך לעיוות מושחר, גדם שרוף, עולה באש. אקסטאזה של חרון וצרימה בלתי נסבלת.

                             *                          *                                 *

רק בלינקי נעה פתאום ממקומה. היא עושה מספר צעדים בחלל הרך, מדלגת מעל מספר גלקסיות צורחות, המחשבות להישבר, מגיעה עד גרונק, מכשכשת בזנבה, ונותנת לו ליקוק מלא חמלה ושובב לאורך פניו המעוותות.

עיניו נפקחות בתדהמה. בלינקי מכשכשת שוב בזנב. ושולחת אליו שוב את לשונה בחדווה טהורה ומלאת השתתפות.

הכל עוצר, משתהה. הוא מגמגם כמה הברות בלתי ברורות. משהו זז שם בביטנו. מתחיל כנימה עדינה כשערה, ואז הולך ומתגבר. הולך ומתגבר. נעצר לרגע כתחושת בחילה מתוקה ואז ממשיך כמשהו אחר, מתוק עוד יותר. וחם מאוד. בכי גדול עולה מקרבו ומטלטל אותו עד היסוד. קומתו של הענק שחה. הוא רועד ובוכה בכי עמוק עמוק. ליבו של גרונק, הבודהא האנטיכרייסטי, נשבר.

מהשבר עולה אור גדול, זוהר, לבן. הוא מפלס את דרכו במלכותיות מבעד לגלי הרפש. מטפס ומטפס במעלה גופו, ומשתחרר מפיו בצליל גדול ואקסטאטי. הצליל היפה ביותר שניתן לשמוע אי פעם.

                                                       *

אנחת רווחה אדירה משתחררת מכל מקום אפשרי.

                                                       *

קדאיף מתאושש מהסרט במהירות של סטלן מיומן. הוא מתקרב בשקט אל גופטה. “עכשיו,” הוא משדר לה בדממה. “לפני שהדבר ייגמר”. גופטה, רועדת עדיין כולה, מביטה בו באלף עיניה. “תודה לך גמד,” היא מחזירה לאחר רגע. “ולך לעזאזל על ששדדת ממני את נקמתי”. היא מעתיקה את מבטה הקטלני אל גרונק המתעלה. עיניה זוהרות באור נורא לרגע אחד. ואז הכול פשוט נעלם.

                                                     אפילוג

קדאיף מונטרנס יושב על כיסא הנדנדה הירוק שלו ומתנדנד הלוך ושוב, הלוך ושוב. בפיו מקטרת מעלה עשן כתום, ריר דק נוזל מזוויות פיו. רוח המדבר נושבת. זוהי שעת בוקר מוקדמת. והכול מתוק וחדש.

מקץ רגע או שניים הוא קם ממקומו בפשטות, נכנס הביתה, משאיר את הדלת פתוחה.

הוא ניגש למטבח שלו. בכיור יש כמה כלים לא שטופים. הוא פותח את המים ושוטף מעט את ידיו ופניו. לאחר מכן הוא מכין לעצמו ארוחת בוקר, ומתיישב לאכול אותה ליד שולחן המטבח. שתי דמויות מטפסות לאורך רגלי השולחן, רכובות על שתי לטאות מדבר קטנות. הן עוצרות על השולחן, ליד המלח והפילפל, שני פסלי עץ גדולים לעומתן, וקושרות את רכוביהן אל התרנים של מתקן האחזקה. אחר הן באות להתיישב ליד קערת האוכל של מונטרנס, ומוציאות מתרמיליהן ארוחות משל עצמן. עטופות בנייר דוחות מעבדה ישן. כולם אוכלים בשתיקה זמן מה.

היא הלכה. אומרת בסופו של דבר מינרווה

היא תחזור, אני חושב. מחזיר מונטרנס

טוב מאוד. אומרת מינרווה

בינתיים יש לי קצת זמן לחבר’ה. אומר מונטרנס

רוח המדבר נושבת.

שתיקה.

חלק מהאנשים רוצים להישאר, אומרת מינרווה. רוצים לחקור.

עדיף להם למצוא מקום אחר. אומר מונטרנס. העולם שלי משוגע על כל הראש.

חשבתי שרצית חבר’ה.

כן. רציתי.

אז תהיה לך קבוצת חכמים ננסיים בבית. זה יהיה מבדר, לא?

מונטרנס מחייך. כן, זה יהיה נחמד. תודה. את ביניהם?

בשלב מסוים, כן. אבל קודם אני וגונאר יוצאים להסתובב קצת.

אני אוהב את הסגנון שלך מינרווה. יש לך חתיכת ביצים.

גם לך, מונטרנס יקירי, גם לך.

תוודאי שאלה שרוצים לחזור לתל אביב יידעו שהם מוזמנים תמיד לחזור.

אתה איש מתוק מונטרנס. באמת.

תודה.

מינרווה בוחנת את פניו עוד רגע ואז מהנהנת וקמה על רגליה.

בן זוגה קם גם הוא על רגליו ומחווה קידה קלה. מונטרנס משיב בניע ראש.

הם מטפסים על הלטאות הצהובות ומקומטות העור ופונים לעבר קצה השולחן.

מינרווה מסתובבת בדרך.

עוד דבר אחד בעצם. היא אומרת

כן?

מה היה הפיתרון שלך בסוף? לא הבנתי את זה, מסתבר.

חיפשתי את מה ששניהם רצו באמת. כלומר, מלבד להשמיד זה את זה. זה בדרך כלל ככה שיש עוד משהו. גופטה רצתה משהו יותר מנקמה, היא רצתה את חייה בחזרה. גרונק רצה יותר מהישרדות. הוא רצה את האור בחזרה. פניתי לזה. הצעתי שגופטה תאכל את חתיכת המציאות הקטנטנה שבה גרונק הפך לבודהא אנטיכרייסטי. היא כעסה, אבל רצתה את זה מאוד, אז היא עשתה את זה. והחלק הקטן הזה פשוט נמחק.

כן כן, אבל איך יכול להיות שאנחנו מדברים על זה וזוכרים את זה? זה החלק שלא הבנתי.

זה פרדוכס, מחייך מונטרנס. כמו זה שהאישונים שלנו עגולים ולא מכולבים. מתרגלים לזה.

אז מה קרה לו?

כל מיני דברים אחרים. טובים מאוד.

ומה קרה לה?

הבצורת והמגיפה נגמרו בשלב מסוים. היו לה חיים יפים בביצה שלה. בשלב מסוים היא יצרה איתי שוב קשר. אנחנו מתכתבים לפעמים.

והפיתרון הזה צודק בעיניך?

לא יודע. אני דיפלומט, לא שופט.

היא התבוננה בו שוב, ופניה התרככו. טוב שיש אותך בעולם מונטרנס.

טוב שיש בלינקי, אומר האיש הקטן.

גם.

אז להתראות בחור. ד”ש לגברת שלך כשהיא חוזרת.

להתראות מותק. אל תעשי צרות.

והלטאות פונות אל קצה השולחן וקופצות. הן פורשות את איבריהן ומשייטות באוויר על הקרום העטלפי המתוח בין ידיהן ורגליהן. פולטות צווחה דקה בעודן עפות דרך דלת העץ הפתוחה אל אוויר המדבר הצונן של הבוקר.

                                                            סוף

                                                    עוד קטנה

העיגול המושלם מרים את פניו בזעף אל השמיים. השמש המכולבת מסנוורת את פניו, בעוד טום ווייטס מזמרר “קומנישוספאדט” בקולו החלוד כמסמר עקום מהרמקולים המרופטים. מנהלת המשמרת אומרת לו שהמנה של שולחן 32 מתקררת כבר שתי דקות על אשנב המטבח. ושטרייסי התקשרה להודיע שהיא בהריון. הוא מלכסן אליה מבט ערמומי וחורש מזימות ונוטל את הרובה שלו המוסתר מתחת לבר בחיוך קטן.

                                                 פייד טו בלק