על אדם ואדם
קרן הלייזר נשלחה לעבר המטוס הגרמני שעשה דרכו בערב סתיו 1913 מלב אפריקה אל מעבר לים התיכון. מבצע ‘הנשר השחור’ היה היישום הראשון בתכנית הטיית הזמן שהחלה להירקם בחשאי בשורות הלופטוואפה , חיל האוויר הגרמני הצעיר, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה וקיבלה תנופת פיתוח עצומה מיד עם עליית הנאצים לשלטון. הימלר עצמו פיקח על הפרויקט הסודי והאיץ במדענים ובמהנדסים להשלים את ייצור תותח הלייזר המפלצתי, בטרם התגבשה תיאורית הפעלת המערכת, לא כל שכן נוסתה ונמצאה מבצעית. חוג יועצי הפיהרר, הקל ראש בסיכונים הכרוכים בפרויקט והתפעל מן הפוטנציאל הבלתי יאמן הטמון בו. שלל רעיונות יישומיים עלו על הדעת כגון זימון טכנולוגיה מתקדמת מן העתיד או השלכת איום חריג אל מבוכי הזמן.
אולם את השילוח הראשון, ייעדו לגיוס קצין בכיר, שנהרג מאוחר יותר במלחמה, לשורותיהם. הקצין, איש חברה מעודן, היה גם ממיטב המוחות האסטרטגיים שפעלו בצבא הגרמני בימי קיסרות וילהלם השני והתמחה בטיפול באוכלוסיות נתינים במושבות הרייך באפריקה. למעשה ברצח בני ההררו ב-1905, שלימים יחשב לאירוע הראשון מסוג “השמדת עם” במאה ה-20 היה מעורב אישית.
תיאורית הפרויקט התבססה למרבה האירוניה על מאמר בכתב עת מדעי מאותה שנה שעסק באלקטרודינמיקה של גופים נעים ונכתב ע”י פיזיקאי צעיר מאוניברסיטת ציריך בשם אלברט איינשטיין. עם התפתחות המטוסים הראשונים, אותן ציפורי פלדה החגות בשיפולי הרקיע, ובעקבות המאמר, חלה פריצת דרך מחשבתית אצל המדענים הגרמניים. במקום לטרוח על עיצוב מכונת זמן הם הקדישו מאמץ לפיתוח מניפולציה חיצונית שתופעל על המטוסים במעופם. אלומת התותח, שנבנה לאורך ארבע קומות תת-קרקעיות, במעבי האדמה דרומית ללייפציג, הייתה אמורה להתיז את המטוס ממישור הזמן שלו אל עקומת ההווה ולהנחיתו שני עשורים מאוחר יותר, בברלין, 1933 .
את מתת המוסיקה ירשה ענת מאם אביה, דבורה ברמן, שהייתה צעירה מחוננת ששרה במקהלת האופרה בבודפשט שלפני המלחמה ואף לוותה בפסנתר את חזרות בית האופרה, עד שנושלה כיהודיה ממשרתה. אביה של ענת היה אמנם חקלאי בשרון, אך בידיו הגרמיות היטיב לפרוט על פסנתר ואף זכר יצירות בודדות שלמד מאמו בילדותו. לא אחת, כשבתו הפליאה בנגינה, אמר לה שרוחה של אימו מתקיימת בה.
ענת ברמן, מנצחת ‘מקהלת קרן הפלא’ מרעננה, לא זכתה מעודה להכיר את סבתה, אך את תמונתה משנת 1940עם סולני האופרה המלכותית, הציבה על הפסנתר במשרדה.
המקהלה של ענת קנתה את שמה בביצועי יצירות מופת ווקאליות מאת מלחיני לב אירופה. לצד הרקוויאם של מוצארט והיצירה: ‘השיר על הארץ’ מאת מהלר, נמצאו ברפרטואר שלה גם קטעי מקהלה מתוך אופרות של שטראוס וואגנר. אשתקד, במלאת לה עשור, זכתה המקהלה במקום השני היוקרתי באולימפיאדת המקהלות בריגה.
בכל עת שעולה ענת לשאת דברים במעמד זה או אחר, היא מספרת בגאווה על סבתה דבורה ברמן, שחייה והקריירה שלה נגדעו ביד זדונית, ומביעה תקווה שהיא ראויה להיות ממשיכת דרכה.
“ארני חכה!” דילג גוסטב במורד מדרגות הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת וינה, ארני סבב לאחור וקידם את פניו של חברו בחיוך.
“אתה כאן? נעלמת לי בסוף השיעור.”
“הייתי חייב להחליף כמה מילים עם פראו ואנדרשטיין באשר ל-’על אדם’ שלי…”
“איזה קונספט מרתק, אהה? אם תשאל אותי, ניטשה מדבר אלי אף יותר מגתה. אני פשוט מת על המרצה הזאת ואנדרשטיין.
“אהה, ואנדר ואנדרשטיין, היא באמת אחד מפלאי תבל. יש לה ראש מיוחד…”
“גוסטב!?” התרשם ארני מן ההערה הבלתי שגרתית של חברו המאופק “אתה מצטרף אלי לסנדוויץ’ במנזה? יש לי ‘עיתונות גרמנית’ רק אחה”צ, אפשר לקשקש עוד טיפה על הראש של ואנדרשטיין, או אם תרצה” הנמיך את קולו כממתיק סוד “על הרגליים שלה…”
גוסטב גיחך במבוכה “אני חייב לחזור לאקדמיה” הוא נעץ מבט חטוף בשעונו “עוד ארבע דקות מתחיל רסיטל הצהריים והפעם משמיעים שמינייה של בטהובן… שמע! בעוד חצי שעה נאכל ביחד, ובינתיים תצטרף אלי למוסיקה ונהנה קצת ממזון לנשמה, מה אתה אומר?”
“אממ…” הרהר ארנסט בדברים, כשוקל בין צרכי קיבתו לנפשו באותה שעת צהריים. שני דברים חמד- ארוחת צהרים ושנת צהרים והיום מסתבר שניהם בסכנה.
“זוכר את גרטי?” ניצל גוסטב את השתיקה “הכנרת ששמת עליה עין בקונצרט שלי הקיץ? היא מככבת ביצירה הזאת…”
“מה אתה אומר? גרטי? המסולסלת הבלונדינית הקומפקטית?”
“היא ולא אחרת” גוסטב כבר הוביל את חברו דרך שדרת התרזות אל עבר בניין הכיפה. “זה ‘האציל’ שבך מתלבט, הרגליים שלך כבר נושאות אותך כבמטה קסם אל בלונד גרטרוד מלכת ליבך…”
“אני רואה שהלך הרוח הדיוניסוסי לא פסח גם עליך גוסטב השובב. אני מתריע בך שאם בטני תקרקר במהלך הקונצרט, ‘העבד’ שבי יבוא איתך חשבון אח”כ…”
גוסטב מהלר בוגר הקונסרבטוריון המלכותי של וינה וארנסט פון-קסלר הסטודנט לפילולוגיה, חקר הלשונות, התיידדו בסתיו 1877, בקורסי המבואות לאומנות ופילוסופיה, גם שמבחינות רבות היו הפכים. ארנסט יליד וינה, בנו של שופט, ניחן בהופעה מהוקצעת ומצודדת עין ופקד מבעוד מועד את כל השיעורים. גוסטב לעומתו, בשיערו הסתור ובעניבתו הרפויה, בא מקהילה יהודית קטנה בבוהמיה, ובמעמדים שונים התקשה להשתלב. אלא שקסלר העריץ את מהלר המלחין הנאור, והיה מטרפד בנחישות כל הערה שהופנתה אליו בגין מוצאו. מנגד ראה מהלר בארנסט את התגלמות איש החברה הוינאית המודרנית והתפאר בו בחוג הצעירים ברוכי הכישרון סביבו. כולם חלקו את התשוקה למוסיקה, לספרות ולפילוסופיה. בלהט שוחחו על מוצרט ובטהובן בבית המרזח כשם שעל שופנהאואר או שילר, בקפה הפקולטה.
כעת נפגשו רק בקורס ‘רעיונות מעצבים בספרות המאה’ שמהלר פינה לו מקום במערכת למרות שהיה שקוע עד צוואר במטלות הרסיטלים והקומפוזיציה שלו. לואנדרשטיין המופלאה היה רק חלק קטן בבחירה. בבסיס ההחלטה היה רצונם של השניים לבלות כמה שיותר ביחד בשנים אלה, בחסות האוניברסיטה. כרבים בזמנם חשו שבתום התקופה, יישאו אותם החיים הרחק זה מזה. הקריירה של מהלר, שכבר פרסם מעבודותיו ועשה צעדים ראשונים בניצוח, באוניברסיטה ומחוצה לה, נראתה שזורה לרגליו. ואילו ארנסט חיבר דו”חות במשרדו של אביו וגם רזי הספרות לא היו סמויים מעיניו, אך לא ראה את עצמו מפרסם את כתביו. משהו אחר פעם בקרבו. מסעות הנפש בחברת מהלר, ידידו הגשמי, לא היה בהם כדי לספק את יצר ההרפתקנות של ידידו הפנימי. לא פעם, ספל בירה זוהר בידיו, נתפס בהתבטאויות נלהבות בזכות גיבורי העבר – האבירים, החיים אל מול הסכנה. לא הוא יינעל באורח החיים הבורגני חסר הטלטלות. לשניהם היה ברור שבעוד מהלר יחליף את החיים הסטודנטיאלים בחליפת הטוקסידו, ארנסט פון-קסלר ילבש בתום לימודיו – מדים.
חברי המקהלה העבירו את גב ידיהם על צג המתקן לזיהוי ביומטרי בנתב”ג. במרוצת השנים האחרונות צברו מיומנות בהתמצאות בטרמינלים. אם כי ההתרגשות לעולם לא פוסקת. יהיה זה בקורה השני של ‘מקהלת קרן הפלא’ בלייפציג. הפעם הראשונה הייתה בלתי נשכחת. היה זה ב-2011 כשחברו לשתי מקהלות מקומיות לביצוע ‘סימפונית האלף’ הגרנדיוזית של גוסטב מהלר, בציון מאה שנים למותו של המלחין, אירוע שבדרך זו או אחרת צוין כמעט בכל פינות העולם. בחלקה של ענת נפלה הזכות לנצח על הרכב המקהלות האדיר. התרשמות הקהל והמבקרים מאיכות הביצוע, רוממה את קרנה של המקהלה ולבטח סללה את דרכה להצלחה בריגה שנה לאחר מכן.
ארבע קומות מתחת לפני הקרקע בסמוך ללייפציג, בחדר הפיקוד של מבצע “הנשר השחור”, נדמה היה למהנדס הראשי כי הוא שומע בדמיונו את קריאות הסופרן הדרמטיות של ‘סימפונית האלף’ שהבהילו אותו עוד בילדותו, בשעה שספרת האלפים בשנת היעד החלה לרצד בתזזיתיות, בין 0 ל- 3 , כאשר היא משתהה חליפות על כל אחת מן הספרות לשברירי שנייה. גם ספרות המאות והעשרות החלו במחול שדים… הנה השנה 933 0 – חשכת ימי הביניים… הנה 3103 – אי שם בנבכי העתיד… נשימתו נעתקה בשעה שגם עיר השילוח ועיר המטרה החלו מתחלפות ביניהן. הייתי צריך לבלוע גלולת ציאניד כבר כשהימלר גנז את תכנית הניסויים השנתית חשב לעצמו המהנדס הראשי. הוא כבר ראה בעיני רוחו את כיתת היורים מתייצבת מולו לקול הטרמולו של תופי הדוד מן הסימפוניה… כשלפתע נרגעו הרוחות בחדר.
מסך עיר השילוח התייצב על ‘לייפציג’ ומסך עיר המטרה הורה ‘ברלין’. לבסוף חזרו גם שעת היעד והתאריך לקדמותם:
19:30, 23.10 , 1933. הערב. האם החל פרק האנדנטה השקט?
עיני המהנדס נעו בין הנתונים, בשעה שידו גיששה אל שפופרת הטלפון על הקיר. הוא מחה זיעה ממצחו, נשם עמוק, העביר את אצבעו שלוש פעמים על החוגה והמתין. מן העבר השני של הקו נשמע קולו של השליש האישי של הימלר. “עוד לא…” שוב התחדש רעם הטימפאני בראשו של המהנדס…
השליש הביט מבעד לקירות משרד הזכוכית אל הנעשה בחוץ. סמוך למשטח הנחיתה במתחם הסודי במחנה הלופטוואפה, הגובל בשדה התעופה של ברלין, תחת אלומת פנס בודדה, עמדה בכפיפה אחת פמליה קודרת של שלושה קצינים בשחור. האחד, הסיר כובעו וגרד בפדחתו הקרחת ולאחר הייתה צלקת מכוערת שירדה מעינו הימנית עד שפתיו. אור הפנס נצנץ במשקפים על חוטמו של הבכיר בהם, אשר נראה אמנם כפקיד, אולם שפת הגוף של מלוויו העידה נחרצות על היותו מפקדם. היה זה רייכספיהרר האס-אס – היינריך הימלר.
כמה עשרות מטרים משם זהרו אורות המסלול. עיני כולם נשואות היו לשמי דרום-מזרח שם אמור היה להתרחש, לפני כשלושים שניות, אירוע טכנולוגי חסר תקדים בתולדות האנושות. “עוד לא…” חזר על עצמו השליש למגינת ליבו של המהנדס הראשי. שאר הנוכחים בחדר המבצעים סקרו במתח את פניו.
“רגע אחד…” במשקפיו של הימלר זרח לפתע פנס אחר. השליש התכופף מעט כדי להיטיב להביט החוצה לשמים. “יכול להיות שמשהו קורה…” אמר. אור חד הבליח לפתע בחשכה ”גוט…משהו מתקרב…” המהנדס הורה באצבעו וקולו של השליש נשמע לפתע ברמקול חדר הפיקוד. “כן כן, זהו מטוס ישן והוא מכין עצמו לנחיתה… לא יאמן! מדהים! קונטרול, ברכותי!” קרא לבסוף השליש “‘הנשר השחור’ נחת. אני חוזר – ‘הנשר נחת’!”
“יש!” זנקו לחלל האוויר הטכנאים הצעירים בחדר המבצעים, התרגשו והתחבקו, כמו קבוצת כדורגל אחרי הבקעת שער. ואילו המהנדס הראשי עשה פעמיו בדאגה אל המעלית… מה השתבש? האם עלי לפרסם בדו”ח את התקלה ואת השלכותיה האפשריות? כלומר להניח את ראשי על מגש… הוא נפלט החוצה אל אויר הלילה והצית סגריה.
בברלין ירה הקצין המצולק פקודה ושני זרקורי ענק נדלקו במתחם הסודי בשדה התעופה הצבאי, מאירים את המטוס כבאור יום. טרטור המנוע פסק. בשקט שהשתרר נשמעה לפתע דריכת כלי נשק על גג המבנה מאחור. דלת נפתחה לאיטה בגוף המטוס וסולם שולשל מטה. המומים משהו ירדו שני חמושים עם כומתות זקורות לראשיהם והתייצבו משני עברי הסולם. עיני הפמליה התמקדו באיש שהתמקם חיוור פנים בדלת המטוס. תחושת גאווה וסיפוק אפפה את קבוצת הקצינים הנאצים. היה זה אמנם גנרל-מאיור ארנסט פון-קסלר.
איש לא העלה בדעתו שבאותה שעה ממש התרחש אירוע מקביל בשמי העיר.
בעת מסעו של וילהלם השני בארץ ישראל ב- 1898 נפגש עמו תיאודור הרצל בפעם השלישית, בניסיון לרתום אותו ליוזמת התנועה הציונית. אחד מיועצי הקיסר היהודים מלווה בנספחו הצבאי נכחו גם הם במפגש. רוחו של הקיסר הייתה נוחה לנוכח הדרת הכבוד המלכותי בה התקבל על ידי הישוב היהודי בארץ. הרצל ניסה להציג בפניו עצומת תמיכה בזכות הרעיון הציוני, אולם הקיסר הסתפק כבעבר בהצהרה כי הוא רואה בעין יפה את הציונות ובכך למעשה חתם את הפגישה.
הרצל קד קידה ופמליית הקיסר עזבה את המקום, לבד מהנספח הצבאי שביקש באדיבות לעיין במסמך.
“עצומה זאת הושגה בעמל רב” אמר בנימין זאב הרצל למאיור פון-קסלר, בעודו מוסר אותה לידיו “חתומים עליה נתינים רבים של הקיסר שדעתם חשובה מן הסתם בעיניו.” ארנסט פרש את הדף המגולגל לנגד עיניו… “ואגנר?!”
“ופרויד…ואיינשטיין… איש איש ומניעיו. זה מה שיפה ברעיון שלנו, הוא פרגמאטי”
“…וגוסטב מהלר ידידי?! לא הייתי מהמר על כך… אני מתקשה לראות כיצד ‘יתאקלם’ בחום הזה…”
“יש להאמין! יום אחד עוד תקום כאן פילהרמונית ישראלית לעילא ולעילא!”
” אם תפקיד בידי את המסמך, אדוני, אני מבטיח לגייס אליו את מלוא תשומת לב היועץ, ולעשות לכך שהקיסר עצמו יעיין בו ויהי מה!”
הרצל לחץ את ידו “זאת תהא ברכה לבני עמי ולאומות העולם, מאיור! יישוב ארץ ישראל בבני ישראל הוא פתרון ראוי ומציאותי”
“אמת אדוני” קיפל ארנסט את העצומה, הכניסה לדש מעילו והצדיע, “…והוא יעשה צדק עם העם היהודי!”
ההייתה זאת מכת ברק? נדרך נועם שקד, טייס המשנה בטיסת אל-על 752 מתל אביב ללייפציג. הנוסעים כבר היו ערוכים לנחיתה וגם הדיילים הדקו את חגורות הבטיחות, כאשר לפתע חשו כולם סחף בלתי מוסבר בקרביהם. טלטול עז במטוס, שבא וחלף בשבריר שנייה, עמעם את האורות וניתק זמנית את המכשירים החשמליים. מערכת השעונים בתא הטייס השתבשה לחלוטין. תוכנות השליטה הושבתו. לפתע לא נראתה עוד מהירות המטוס, זוויות שיפוע הנחיתה… או כל דבר אחר לעזאזל… גם נראות פיזית של המסלול, שהיה שם לפני רגע, נעלמה. א’ הקברניט, ניסה לשחרר קריאת מצוקה כשהבחין שגם מערכת הקשר נותקה. הוא כבר עמד לזקוף שנית את חרטום המטוס כשלפתע הבחין נועם שקד באורות.
“שם!” קרא טייס המשנה כשהוא מורה באצבע חצי שמאלה מהם לעבר שדרת פנסים שנראתה כמסלול הנחיתה האבוד, אם כי נראה חיוור ומרוחק יותר משום מה ובכיוון בלתי צפוי…
נועם צפה בקברניט שניהל את האירוע בקור רוח ראוי להערצה למרות שלא חווה כמותו בכל עשרים ושתיים שנות הקריירה שלו. לא לחינם הוא מכונה ‘ אלף אלף’. ראשית, משהסתבר שהקשר הפנימי במטוסו נשמר, מסר הודעה לנוסעים כי עקב תקלה בלתי צפויה עליהם להתכונן לנחיתת חירום, אולם משהו בקולו המרגיע והאסרטיבי נסך תחושת שגרה בטוחה, כאילו דיבר בזכות מזג האוויר הנעים המקדם את פניהם הלילה בלייפציג. נועם, שרכש את ניסיונו בעיקר בטיסות קרביות, למד לנקות מחשבות רקע ולהתרכז בעיקר. הפענוח לחוויה הבלתי מוסברת שעברו, יחכה למועד אחר. לעת עתה היה עליהם לבצע נחיתת אונס. המטוס החל בתנועה מעגלית גדולה ימינה ולאחור, כמו צייר את הספרה 6 בשמי הערב מבפנים החוצה. כעבור רגעים מספר, נגלה שוב המסלול לעיניהם כשהפעם השתטח כמתוכנן לפניהם, אלא שהיה זה מראה בלתי שגרתי.
“אנחנו בבעיה” העיר ‘אלף’ בפנים חתומות.
“זה נראה כמו כביש ראשי מזופת…” הסכים נועם, בהביטו בשדרת האורות הצרה מידי.
כן הנחיתה נפתח. הטייס הקטין את כוח הדחף בעוד המשנה לו הגדיל את מערכת הכנפיים במגמה להאט את המטוס. ככל שהתקרבו דמה המראה יותר לשדה תעופה – המנחת, צר ככל שיהיה, היה נטוש וערוך לנחיתתם, ובסופו נתגלה מרכז אורות שהיה קרוב לודאי בית הנתיבות. לפתע חזר הקשר ואישש את התחושה. את רחשי הקליטה החליף עד מהרה קול נסער ממגדל הפיקוח במבטא גרמני כבד:
” כלי טיס גדול, אתה מתקרב במהירות גבוהה מידי… הזדהה מיד! אני חוזר – אתה עומד לנחות בנמל התעופה הבינלאומי… הזדהה! אתה מהיר מידי… עבור!”
הטייסים הביטו זה בזה. אלף לא נחפז לענות. הם אחזו בהגיים בכוח, מרכינים יותר את חרטום המטוס ונאבקים בהאטתו. בטרם נגעו הגלגלים בקרקע, נחבטה לפתע כנף ימין בעמוד שהוצב קרוב מידי למסלול ועקרה אותו ממקומו. הנוסעים התכופפו בבהלה. ענת ברמן קברה את ראשה בין ידיה. במהרה החלו רכבי חירום לדלוק אחר המטוס שגיצי אש רשפו מגחונו. נועם סימן לעצמו באינסטינקט שמשהו בתנועתם שידר יותר יוזמת התקפה מהצלה. קילוחי מים הותזו לעבר המטוס משנעצר לבסוף. זמרי “קרן הפלא” חוו לראשונה הגעה ליעדם, תוך גלישה מפתחי החירום.
היכן הם? שאלה את עצמה ענת בעומדה מעל למשטח הגלישה. שום דבר ממה שקלטו עיניה לא נראה דומה ללייפציג בה נחתה לפני כשנתיים. היא הספיקה לזהות לחרדתה מעין שריונית מסרט ישן, לפני שהאיצו בה לקפוץ. שני פקידים בחליפות מיושנות דרשו מהטייסים להתלוות אליהם לתחקיר מיד עם יציאתם מן המטוס. הקברניט הצהיר שהוא ערב לשלום נוסעיו ועמד על כך שסגנו יישאר אתם. נועם שקד ראה כיצד מובל א’ למכונית שנראתה להפתעתו כרכב אספנות…הוא החליט לצלם את האירוע בחשאי במכשיר הניד שלו. מבעד לעין המצלמה נראו לפתע הדברים מוכרים להחריד. תחושה קודרת ביותר החלה להסתנן ללבו כאשר הסב את מבטו לאחור. הנוסעים אולצו להסתדר בשתי שורות ארוכות על ידי קבוצת חיילים במדים ידועים לשמצה. הוא נעמד מיוזמתו ליד אחת הנוסעות, בוחן מקרוב את מבטו הקר של החייל האוחז בזרועה. משהניח החייל לענת היא נצמדה אל נועם והצביעה ביד רועדת אל גג הטרמינל.
שם מעל לשלט המואר- ברוכים הבאים לשדה התעופה הבינלאומי של ברלין (…?!) התנוססו לתדהמתם, באדום ובשחור, כעשרים דגלי צלב הקרס.
”הייתי מציע לך משקה גנרל-מאיור פון-קסלר, אבל אתה נראה לי כבר ‘מסודר’ – גיחך היינריך הימלר מעבר למכתבה הגדולה.
“לא הייתי מתנגד לעוד כוסית” התיישב ארנסט מולו וסקר את החדר. הוא לא ידע אם לייחס את האירועים האחרונים למציאות ההזויה שייסרה אותו או לחוסר צלילות דעתו התדירה. הזוועות בהן נטל חלק באפריקה רדפו אותו ובשנה האחרונה עשה כל מאמץ לברוח מהכרתו השפויה אל הטיפה המרה.
“מה שתית שם בטיסה? אני מעריך שלא היו אלה מים… זהו פרט שלא הערכנו לגבייך.” גיחך האס-אס, שלף שתי כוסות מן הבר ומלאן מלוא החופן משקה בגוון אפרסק קל.
” אני מתאר לעצמי ששנאפס טוב מבית לא נמנה על התפריט היומי שלך באפריקה” אמר והגיש כוס אחת לארנסט” אנחנו דווקא עשינו מאמצים להחזיר אלינו מעולם המתים קצין שעוטר ב”צלב האבירים” במלחמת העולם.”
למשמע הדברים פרץ לפתע ארנסט בצחוק מריר “‘צלב האבירים’ אהה? מלחמת עולם? וכיצד בדיוק זכיתי בכבוד הזה הר פיהרר?” הוא הגביה את כוסו “פרוסט!”
” אני לא הייתי מזלזל בכך. אתה מצאת את מותך המהולל תוך הסתערות בראש רגימנט על מחפורת צרפתית בקרב הראשון בקו מז’ינו. מעשה הירואי שהכתיב לרבים אחריך את דפוס ההתקפה האופייני במלחמ…”
“התאבדות!” שיסה ארנסט את דברי הרייכספיהרר, חיסל את כוסו בלגימה אחת והטיחה לרצפה.
הימלר חזר לשבת והניח באיטיות את כוסו על שולחן המכתבה.
“או שיש לנו דרך ארוכה לעבור עד שנגייס אותך לטיפול ביהודונים שלנו” אמר כמעט לעצמו, “או שאני משחיל לך כאן ועכשיו כדור בראש…” הגביר את קולו …”וירדו לטמיון כספי מפלגה…”
“זה בסדר מבחינתי” הושיט ארנסט את ידו לכוסו של הימלר, “אכפת לך? אם אמנם עשיתי את מה שעשיתי… או שאעשה לכל הרוחות כפי שאתה מתאר, הרי היה זה כדי לזכות סוף סוף בכרטיס חד כיווני לגיהינום…” ארנסט שתה בעוד בן שיחו ההמום שותק. “אני עוד לא מבין איפה אני ומה בדיוק התכניות הנאלחות שלך לגבי, אבל עושה רושם שאם תהרוג אותי כבר עכשיו, תחסוך לעצמך מדליה ולי יהיה קצת קל יותר על החזה… אם אתה יורד לסוף דעתי…”
הימלר לחץ על כפתור “הייל היטלר!” נכנסו לחדר בעל הצלקת והקירח מן השדה ורקעו ברגליהם. האס-אס בעט בכיסאו של ארנסט שצנח לרצפה וצרח:
“קחו מפה את השק המצחין הזה, צקו לתוכו ארבע כוסות קפה והחזירו לי אותו תוך חצי שעה” אחר כך רכן אל ארנסט וסינן באוזנו “אני מקווה בשביל אביך הזקן שכשתהיה פיכח תזמר שיר אחר” ואז השחיל בעיטה נוספת ישירות לבטנו.
קציני הגסטפו כבר גררו אותו לכיוון הדלת כשלפתע קרא ארנסט “עצור!”
הימלר סימן והשניים הרפו ממנו.
“בא נחסוך זמן… רק לא קפה… “השמיע ארנסט ספק צחוק ספק שיעול כאב. הוא הושיב את עצמו בכבדות שוב בכסא. “אני צריך את התיק שלי.. איפה התיק שלי?”
“אתה חושב שזה משחק??”
“כן רייכספיהרר!” הפתיע ארנסט את שומעיו, “כל החיים המשוגעים האלה הם משחק. זה עתה הקפצתם מן העבר רוצח המוני מדופלם, לא כן? מהלך מנצח ללא ספק!” ארנסט התקשה למלא את ריאותיו.
“אתה יודע מה? היום הוא יום המזל שלך. אני מוכן לשחק את המשחק. בתנאי…”
“החברים שלי פה יזרקו אותך לכלבים אחרי שיגמרו לשחק איתך. איך זה בתור תנאי?”
“אתה בקיא בתחקיר פיהרר, אתה מכיר את התיק שלי. אני איש של מילה וגם יודע להיות ילד רע לפעמים. אם אני אומר שאני משחק, אני משחק!” קולו של פון-קסלר התחלף בן רגע מצעקה ללחישת נחש “אתם תלמדו ממני איך בונים מחנה ריכוז… איך מרעיבים שיטתית בני אדם… איך שוברים את רוחם. איך מרוצצים את גופם. אם הקיסר בטח בי, גם לך כדאי לבטוח בי רייכספיהרר. אני אהפוך את אירופה על פיה…”
הימלר האזין לדברים ברוב קשב. לפתע נמלא בהדרת כבוד. הנה זכה לפגוש בפון-קסלר רב העלילות.
“בתנאי אחד- הוסיף ארנסט.
הפעם אמר הימלר “אני מקשיב…”
“אנחנו לא היחידים שמוטרדים משאלת היהודים. פגשתי פעם אדם, משכמו ומעלה… והוא הציג פתרון מקורי לבעיה. אני נושא בתיקי מסמך שאני רוצה למסור אישית לידי… נו…איך אתם קוראים לו? העל אדם שלכם… הפיהרר העליון”
שלושת הקצינים האחרים בחדר פרצו בצחוק מתגלגל.
“הפיהרר העליון, אהה?” לגלג הימלר. “ומה אתה, פשפש הקיסר, יודע על הפיהרר שלנו?”
“אני יודע שמהרגע ששלפתם אותי מן המטוס, השם שלו מהדהד באוזני כמו פעמוני הכנסייה בחצות…”
“אה אה” צחק הימלר “ולמה לדעתך ירצה הפיהרר לראות אותך, פון-קסלר?”
ארנסט התיישר בכיסאו כאילו הגיח מן המארב “אני מניח שהוא לא יתנגד להזין עיניו במסמך שחתום ביד הקיסר ויליהלם השני …” הצהיר כשולף את הקלף המנצח.
“אתה אכן שחקן!” זיהה הימלר את הטון התיאטרלי. “טוב מאוד!”גם קולו לבש ארשת חגיגית “קחו את הברנש, שטפו אותו, צחצחו אותו כהוגן ונראה אם הוא יזכה לראות את הפיהרר. אה, והביאו לו את התיק שלו.”
עשרות חוקרים וצלמים גדשו לפתע את זירת מטוס הבואינג של אל-על באותו ערב סתיו 1933 בשדה התעופה של ברלין. חיילי אס-אס הובילו את קבוצת הנוסעים ההמומה אל תוך בית הנתיבות השומם. קצין שכומתתו מעוטרת גולגולת התייצב מול נועם שקד בחליפת הטייס ושאל “מי אתם?”
נועם היסס. שרשרת האירועים הבלתי נתפסים הערב הותירה אותו ללא מילים. מה נכון לומר? מה אסור? ענת החליפה מבטים עם חברי המקהלה, היא סימנה להם משהו ומישהו המהם צליל שקט.
“מאיפה לעזאזל נחתם עלינו? מה אתם עושים כאן לכל הרוחות?” פקעה סבלנות האס-אס בבת אחת. ענת ברמן החלה לפסוע ישירות לעברו. ידו של הקצין הושטה לאקדחו כאשר להפתעתו הסבה את גבה אליו והניפה ידיה.
” Freude, schöner Götterfunken Tochter aus Elysium!”
” את שמחה , ניצוץ אלוהים מגן עדן מוצאך!”
הרעימה המקהלה כאיש אחד בשירת א-קפלה מהוקצעת את “האודה לשמחה”, ההמנון הרשמי של אירופה, אותו פרק אחרון מפורסם מן הסימפוניה התשיעית של בטהובן. חלל בית הנתיבות התמלא בצלילים השמימיים שניתחו בהפתעה על שומעיהם כגשם מלאכים.
“שיכורי שמחה נבוא, בת שחקים אל מקדשך!”
אל האולם החלו להתקבץ האנשים מבחוץ. פלאשים זהרו, מכשירי הקלטה הופעלו ועטים החלו לדהור במורד דפי פנקסים. מתוך האפלה זרח לפתע השיר המושלם שריגש אותם עוד משחר נעוריהם. גם נועם , צילם באין רואה ומצא עצמו שולח את הקבצים לאלף -מי יודע מה עלה בגורלו- חשב.
שום דבר מהכשרתו של הקצין הנאצי המנוסה לא הכין אותו לעימות מסוג זה. הוא הרגיש לפתע פיק ברכיים ומישהו מחייליו החיש לעברו כסא. ענת לא הרפתה עד הצליל האחרון. מן ה-פיאנו העדין חזר שוב רעם השירה ההרמונית הנשגבת:
“קסמייך יאחדו… בני אדם שוב יתאחדו!”
לודוויג ואן בטהובן עשה זאת שוב. קצין האס-אס צנח בכיסאו מובס. כל המחיצות נפלו. הגרמנים לחצו בחמימות את ידי זמרות וזמרי המקהלה והרעיפו עליהם שבחים ומחמאות. נועם פסק ידיו וענת נפלה לזרועותיו בהתרגשות.
בשיחות עם המפקדה החלה להתבהר התמונה המוזרה. כתוצאה מתקלה דרמטית פגעה כנראה קרן השילוח אל מטוס העבר מ-1913 גם במטוס העתיד מ-2013 והשניים נפגשו כאן הערב. לא היה האנגר שיכיל את הבואינג הענק ולכן הוא נשאר עומד על מקומו כמונומנט בפתח הטרמינל הבינלאומי. המרחב האווירי נסגר לאלתר. כל החקירות עוקבו והמקהלה זומנה להופיע עוד באותו ערב לאחר התרעננות קצרה במלון שדה התעופה, בבנין האופרה הממלכתי בפני צמרת השלטון. הרי לא בני העם הגרמני יעמדו אדישים בפני תופעה תרבותית בלתי מצויה כ”מקהלת קרן הפלא”.
בעל הצלקת פתח את דלת תא הצפייה בבית האופרה בפני היינריך הימלר וארנסט פון-קסלר שנראה היה מהוקצע כבעבר במדיו החדשים. בפנים ישובים היו על כסאות מרופדים באדום, שלושה. שניים נשאו פניהם לאחור משתפסו הימלר ופון קסלר את מקומותיהם במושבים האחוריים בתא. ואילו תשומת לב דמות העורף במרכז, הייתה נתונה לבמה לכאורה, אך ארנסט ידע כי הייתה ערה לכניסתם. על הבמה החלה תכנית הקונצרט: חמשת השירים על מות ילדים מאת מהלר. בזה אחר זה התחלפו סולני המקהלה מלווים ע”י תזמורת האופרה בניצוחו של ברונו וולטר(!) היהודי. לא היה גבול להתרגשותה של ענת. היא ידעה שבעוד חודשים אחדים, מעמד מסוג זה לא יתאפשר. ראשית יפוטרו חברי התזמורת היהודים ובראשם המנצח, ואח”כ גם תיאסר כל השמעת יצירה מאת מלחין יהודי ברחבי גרמניה הנאצית.
“גוסטב השובב… למדנו ביחד בווינה” העז ארנסט לשבור את השתיקה “היו בו שאר רוח וחמלה… אבל בסופו של דבר היה חלש ונצלן כמו כל יהודון!”
העורף כמעט וסבב. לבסוף השמיע המהום הסכמה.
“שר התעמולה גבלס” רכן העורף לימינו, והקצין מימין הנהן קלות לעבר ארנסט “יעשה מה שנדרש בנוגע לקונצרטים האלה… אתה(!) כאן כדי לשפוך אור על שיטות הקיסר להתמודד עם… אממ …אוכלוסיות עוינות”.
“במחילה אדוני, זה לא אותו דבר” ארנסט דיבר במהירות “מה שעשינו שם עורר עלינו בקורת מבית ומחוץ. הקיסר עצמו התחרט על כך. שמעתי אותו אומר את זה לא פעם. וחוץ מזה, מה תעשה עם האפריקאים? לאן תסלק אותם? אבל כאן יש לנו את אופציית הגירוש! למה ללכלך את הידיים שלנו איתם? תאמינו לי מכובדיי, זה עסק מזוהם…
קול הבריטון הענוג מן הבמה, נוסק במשפט מוסיקלי זך, כמעט וסדק את קולו של ארנסט, אבל הוא התעשת מיד. “נוריד את התולעים האלה מבמת ההיסטוריה! שיתפלשו להם במדבר… בינינו, כמה זמן כבר יוכלו לשרוד הבנקאים והמוסיקאים יפי הנפש האלה בחולות פלשתינה? הם בלאו הכי יתפגרו ולנו תהיה אירופה נקייה מיהודים!”
שקט השתרר לפתע באולם. האופן האוטופי בו טבע ארנסט את המושג ‘יודן-ריין’ הדהד באוזני הנאצים. אט אט חזרה המוסיקה עם מזמור המוות האחרון בביצוע מצו-סופרן נוקבת ומרגשת.
“מהפכני ככל שיהיה.. הרעיון שלך שווה… אממ… בדיקה” שלח העורף יד פרושה לאחור.
”לא שלי חלילה…” הושיט ארנסט עצומה מגולגלת לעבר יד העורף “של מלך היהודים! פגשתי בו. ולא רק הוא, אלא ניטשה וואגנר ומקס וובר, כולם מצדדים ברעיון ובראשם – הוד רוממותו הקיסר.”
מחיאות כפיים סערו באולם. ארנסט הסתיר את התרגשותו. ענת ברמן קדה בשולי הבמה. הוא מחא כפיו במדידות כרעיו לתא, אבל חש כי הוא ממריא גבוה מעליהם. הו מהלר ידידי, איזו התרוממות רוח נטעת בי בתא האפל הזה.
“אני צריך משקה…” אמר להימלר ברדתם לטרקלין.”הלה גלגל צחוק רועם שסחף את האחרים.
“הוא דיבר כל כך הרבה שהתייבש לו הפה… קח 5 דקות ארטיסט ואל תשכח לחזור. אתה צמוד אלי!” אמר והתפנה להתחנף לקהל שסבב את פמליית הפיהרר.
ארנסט שוטט עם כוסו בטרקלין. בפינה האחרת של החדר עמדה המנצחת בחברת מרעייה. הוא קרב אליהם, התנצל בפני נועם וחברי המקהלה ואמר לענת:
“מעטים יודעים עד כמה הגדילה המקהלה שלך לעשות הערב ואני בתוכם” ואז הציג עצמו באדיבות ונקשר עמה בשיחה חוצת גבולות וזמן. הוא דיבר על ידידו שאהב… היא על סבתה שלא הכירה… מול עיניה הטובות הרגיש צורך לשפוך את לבו. “הלילה” אמר “נפלו דברי על אוזניים ערלות… אך מי יודע, אולי יהיה בהם כדי לחולל שינוי…”
הימלר ושושביניו החלו לקבץ בנחישות את חברי המקהלה להסעה חזרה למלון. האם תמו רגעי החסד? שאל את עצמו נועם כשלפתע הרגיש ברטט הטלפון בכיסו. הוא הפנה את גבו אל האחרים ומיהר להביט בצג.
‘השתלטנו על העסק, עלו על מטוס וצאו הביתה, אתה תדע מתי. אנחנו נדאג להמשך’.
לתדהמתו הייתה זאת תשובה מ- א’ א’.
אבשלום אגמון לא הגיע לאל-על מחיל האוויר. בשרותו הצבאי דווקא חבק גיטרה בחיל המודיעין. אחרי הצבא תכנן טיול גדול לקנדה אבל נעצר בגרמניה, שם התפרסם כנגן פולק מקומי. בנפול החומה אף שודר שיר שכתב בזמנו, בערוץ הטלוויזיה הממלכתי. לימים ניהל פאב מצליח בברלין והחל לטוס להנאתו. אחרי שנים אחדות זכה לביקור מכר מהארץ. בחלוף ימים אחדים הבין אלף שמטרת הביקור איננה חברתית. הוא גויס למוסד ותפקידו היה להתקרב אל אדם שהיה בצעירותו מהנדס בשירות הנאצים. במלחמת המפרץ חזר לארץ מתוך דאגה להוריו. בממ”ד, חבוש במסכה, פרט על גיטרה וסיפר חוויות מלילות ברלין. את קורס ההסבה לטייס אל-על, השלים מהר בעידודה של המדינה, למרות שאיש לא פקפק בסגולותיו המקצועיות. על לוח הטיסות שלו הופיעו לעיתים קרובות יעדים בגרמניה. במסעותיו אלה הקפיד לפגוש תדירות את ידידו, מי שהיה לפנים, המהנדס הראשי של מבצע ‘הנשר השחור’.
באותה שעה ממש בה רעדה האדמה בלייפציג, החריד פיצוץ אדיר גם את שדה התעופה בברלין. הדי הפיצוץ הורגשו היטב במבואת המלון. נועם קשר מבט אמיץ עם ענת ושאט החוצה, ארנסט בעקבותיו. במקום בו עמד לפני דקות הבואינג הענק בערו השמיים ושברי פלדה נפלו לכל עבר. מסביב החלה מהומת אלוהים. נועם פתח בריצה אל עבר המחנה החשוך. חיילים חלפו על פניו בריצה לכיוון ההפוך. שער המחנה היה פרוץ והוא כבר דהר פנימה אל עבר מגרש המטוסים כשלפתע נדרך מולו נשק ונשמעה קריאה “האלט!” נועם קפא על מקומו. …תגיד לי אלף אלף, מה אני עושה עכשיו???
“הוא איתי!” נשמע קול מתנשף מעבר גבו. נועם הסתכל לאחור וזיהה להפתעתו את גנרל-מאיור פון-קסלר, בקבוקון משקה בידו, סוגר את המרחק אליו. הנשק הורכן.
“אני לא מתיימר להבין מי אתה ומה מעשיך” אמר ארנסט, מדביק את צעדיו המהירים של נועם
“אירועי הלילה הזה כבר הכניעו אותי מזמן. אבל אם יש טוב ורע בעולמנו, אני משוכנע בכל ליבי שאתם עם הטובים”
“מה שקורה כאן גדול גם עלי” ענה נועם “אבל אני יודע דבר אחד. ענת ברמן והמקהלה לא צריכים להיות כאן יותר ואני לוקח אותם למקום מבטחים”
“יש שם מקום בשבילי?”
נועם סקר את פני האיש בחושך. לפתע נראה לו הקצין הבכיר כמו איש הבודד בעולם. הוא החל לטפס על המטוס הראשון שנראה היה גדול מספיק למטרה.
באזור הפיצוץ צעקו פקודות והחלו להישמע צפירות.
“אין הרבה זמן” קרא ארנסט וסובב בעוצמה את המדחף. נועם חשב לעצמו שזה לא צריך להיות מורכב יותר מהסימולאטורים שהפעיל עוד בנעוריו. באור הירח זיהה מיד את המתגים והפעילם הוא קיווה שהמטוס תקין ומתודלק. המנועים הופעלו.
“יש להאמין!” צעק ארנסט וזינק אל כנף המטוס כשלפתע פילחו שלוש יריות את גבו והוא שמט את הכנף וצנח אל מותו.
פנסי המטוס צדו את כלב השמירה בעל הצלקת של הימלר והאקדח בידו. המטוס הכבד התנער בפתאומיות מרבצו והתגלגל לעבר האיש. הוא הספיק לירות פעם ועוד פעם ואז צרח מלוא ריאותיו כשרגליו נרמסות תחת גלגלי המטוס.
נועם עצר והביט לאחור. גופתו של בעל הצלקת הייתה שסועה ומבותרת.
מעבר לה, ליד בקבוק מנותץ, שרוע היה אדם על גבו, בהבעת פנים זחוחה, כאילו נמנם בשלווה את שנת הצהריים שלו.
נועם נאנח, כיבה שוב אורות ונע אל השדה החשוך שמעבר למלון, שם אמורים היו לחכות לו ענת ומקהלתה. הוא קיווה בכל ליבו שהצליחו לחמוק מן המלון בחסות ההמולה.
באזור שרידי הבואינג המתלקח השתולל פתאום הימלר מזעם, כשהבין באחת לאט נעלמו לו כולם. הוא ירה פקודות לכל עבר ונראה כמי שיצא מדעתו. תוך שניות זרחו כבאור יום רחבת בית הנתיבות ומסלול ההמראה.
לפתע ניתק כובע הגולגולת שלמצחו ונישא ברוח. מעבר למלון הגיח, ברעם מנועים, מטוס הפצצה ענק והחל בריצתו על המסלול כשהוא הודף מעליו כל מה שנקרה בדרכו. כאן הסתיימה תכניתו של נועם. הכדורים כבר שרקו סביב ושתי שריוניות צדדו אליו מכונות ירייה. כל אונו נתון היה למאמץ להיחלץ לאוויר. ‘אנחנו נדאג להמשך’ שינן לעצמו באמונה ואז חש מעין דקירה צוננת בבטנו ועלטה נפלה על המטוס.
אור סנוורים הכה בנועם שקד- יום! הוא הבחין כי שוב אינם לבד ברקיע. משני עבריו ליוו את המפציץ הכבד מלפני מלחמת העולם השנייה, שני מטוסי קרב חדישים של חיל האוויר הישראלי. אחד הטייסים סימן לו בחיוך שעליו להתלוות אליהם. אבן נגולה מליבו. הטיסה במבנה, כבימי השרות הצבאי, באור שמש המזרח התיכון, נסכה בו תחושת בית עוד בטרם נראתה הקרקע לרגליהם. הנוסעים הצטופפו סביב החלונות שבקדמת המטוס וסגדו גם הם לשמש הבוקר, לאחר מה שנדמה היה כמו הלילה הארוך בחייהם. מבעד לעננים כבר נראה קו החוף המוכר של גוש דן. הזדקרות הבניינים הגבוהים של תל אביב ורמת גן העידו כי הם שבים לא רק למקומם אלא גם לזמנם. נועם הבחין כי הם טסים דרומה והבין כי אין הם בדרכם לנתב”ג אלא למקום קרוב יותר ללבו, שם תרגל את הנחיתות הראשונות בחייו. במגרש המסדרים בבסיס תל נוף נערכה הבמה החגיגית, ועליה המתינו למטוס פמליה מצומצמת של מנהיגים. נציגי עיתונות וצלמים לא היו שם ואף לא בני משפחות, מה שהעיד על סודיות המעמד. רק מעט אנשים שאינם מוכרים לציבור נכחו במקום, אך דווקא בפניהם ניכרה התרגשות רבה יותר.
מטוסי הקרב נופפו בכנפיהם לשלום ונעלמו. הנוסעים התרחקו מן החלונות והתיישבו על רצפת המטוס. בהיעדר חגורות, אחזו זה בידי זה וקפצו שפתיים בדאגה. אלא שהפעם, למרות ממדיו העצומים, נשק המטוס הגרמני באלגנטיות למסלול הנחיתה, כרקדן מיומן, בידיו האמונות של אלוף משנה במיל’ נועם שקד.
ענת ברמן פסעה בזריזות אל קדמת המטוס והניחה יד חמה על כתפו של נועם. רכב שדה התעופה הנחה את המטוס בגלישה איטית עד לפאתי מגרש המסדרים ממש.
על הבמה נעמדו האישים לקראתם. את מבטם לכד אדם בחליפה כחולה שסייע לקשישה לקום מכיסאה. נועם חייך. יש לו לא מעט שאלות אל אבשלום אגמון הקברניט שלו. בפעם האחרונה שראה אותו, הוכנס אומלל למרצדס ישנה, במקום ובזמן אחר והנה הוא כאן, נראה ‘אלף אלף’…
משהזדקפה הקשישה, בחן נועם את פניה ונדהם… לפתע נזכרה ענת בדבריו של ארנסט ידידם:
”… לחולל שינוי”…
נועם חש בלפיתת ידה על כתפו, לרגע כמעט אבדה את שיווי משקלה. הייתכן??
בעיניה של ענת עמדו דמעות. ליבה נמלא תימהון ואושר פתאומי.
כבחלום הבינה, שהיא צופה בדבורה ברמן, סבתה.