האופל שבתוכי
פחדתי. פחדתי מהקור המאיים שהלך וסגר עליי, מהדממה העצמתית שהקפיאה את דמי אף יותר מן הקור החודר, אך יותר מכל, מזוג העיניים שהביטו בי, כה עמוקות, זועמות, אך גם מלנכוליות מעט.
רעדתי, בעודי מצמידה את שמיכתי הדקה קרוב יותר ויותר אל עורי הסומר. רציתי לפקוח את עיניי ולחמוק מן הדממה ומן הקור, אך הוא לא נתן לי, שובה אותי בחלום המעוות.
“זאת את, את יודעת?” הוא לחש לבסוף, קפאתי לרגע, אך לא יכולתי לשתוק יותר.
“זאת אשמתך, אני לא עשיתי זאת, אתה הוא זה ששלט ביד שלי כש… כש…”
“כשרצחת את שני הדפוקים בשכל האלה שלא נתנו לך אפילו לצאת ולראות אור שמש?!” הוא התפרץ עליי, אך הפחד החליק מעורי והחל להתמוגג לאיטו. הייתי חייבת לעמוד מולו, חייבת.
“לצאת החוצה זה מסוכן! אנחנו חלשים, שנינו! ואם ניחשף לסוג אוויר שונה מזה שבמנהרות-”
“אוי, סתמי כבר!” הוא קטע אותי עם קולו העמוק, אך לא רעדתי יותר.
“לא רצחתי אותם! אני אוהבת את ההורים שלי! בחיים לא הייתי עושה דבר שכזה!”
“שקרנית קטנה, מעולם לא אהבת אותם. אבא שלך הכה אותך. ואמא שלך מעולם לא נתנה לך חיבוק או ליטוף, ממתקים, או אפילו מילת חיבה! ואני הייתי צריך לסבול את כל זה, כל הזמן הארור הזה! כל שנות הילדות שלך שהתבזבזו כך… עכשיו תוכלי להיות חופשייה, את לא מבינה?”
“כל מה שאתה רוצה זה שאתה תוכל להיות חופשי! לא אכפת לך ממני בכלל!”
“טוב… זה לא כאילו את רוצה שאשאר בתוכך, לא? אנחנו צריכים למצוא דרך להוציא אותי. ואת הדרך הזאת נוכל למצוא רק אם נצא ה-ח-ו-צ-ה.”
“אבל… מסוכן בחוץ… אני מפחדת…” לחשתי בקול רועד.
“נכון. מסוכן. אבל יהיה יותר מסוכן אם נישאר כאן. וחוץ מזה, יש לי תוכנית.” הוא חייך בערמומיות.
אני שתקתי, שתקתי והקשבתי לתוכניתו הפרועה, עד אשר דמם קולו והשינה המתוקה עטפה אותי בשמיכתה הרכה.
~~~
הרבה לפני שעת ההשכמה שלי הוא התעורר מתוכי, נלהב ונחוש. הוא הלביש אותי באחת השמלות הפשוטות והנוחות שלי, שאמא שלי הביאה לי מהעיר. הזיכרון שלה כמעט והעלה דמעות בעיניי, אך הוא עצר מבעדי והשתיק אותי ללא מילים.
הוא ארז תיק קטן עם קצת אוכל והרבה כסף שגנב מהארנקים של הוריי המתים, והניח אותו בשקט-בשקט על יד הדלת. ואז חיכינו. חיכינו עד אשר נשמע קול צעדים קליל, אשר העיד כי פיליפ, השומר של הבית שלנו, מתקרב ובא.
“פיליפ! פיליפ!” הקול קרא מתוכי ופתח את הדלת לרווחה, “משהו קרה לאמא ואבא! זה נורא!”
פיליפ המנומנם נראה מופתע לרגע, אך אז התעשת על עצמו ופתח בריצה לכיוון חדר השינה של הורי. “הישארי כאן!”
“כן, בטח,” הקול אמר לי, כך שרק אני יכולתי לשמוע. “בואי נזוז.”
הוא הרים את התיק והתחיל לרוץ. הוא רץ הכי מהר שיכולתי. עברנו בזריזות דרך המסדרון הארוך המואר בפלורוסנט המוביל למעלית הכסופה. ברגע שלחצנו על הכפתור נפתחה המעלית, נכנסנו אליה ולחצנו על החץ המורה למעלה. בעוד דלתות המעלית הלכו ונסגרו יכולנו לשמוע את פיליפ קורא לי בשמי, מחפש אותי נואשות בתסכול ההולך וגובר.
רק כשהמעלית החלה לעלות יכולנו סוף כל סוף לנשום לרווחה.
“נו, את רואה? הצלחנו לברוח,” התגרה בי הקול.
“זה עוד לא בטוח…” לחשתי, ההיסוס עוד שולט בקולי החלש.
כשהדלתות נפתחו, ראיתי לראשונה מזה שנים את השמים הכחולים, את אור השמש הצהובה, ומרבדים של ירוק בשילוב של כסף נוצץ. נשמתי נעתקה, אך הקול לא נתן לי להתמהמה. הוא הוביל את רגליי בזריזות לכיוון המוליכות.
מוליכות, אתם יודעים, מה שבעבר הרחוק היה רק במדרגות נעות ובשדות תעופה – הדברים האלה שיכולים לגרום לך ללכת יותר מהר, ואם אתה עובר בין המוליכות במקומות המותרים בדרכים המהירות, אתה יכול להגיע כמעט למהירות הקול אפילו! ואז אפשר להגיע אל העיר בערך בשעה, שזה ממש קצת, כי העיר ממש רחוקה. כעיקרון… אסור לי לעלות על המוליכות המהירות לבד, אבל יש לי את הקול לצידי, והקול הרי הרבה יותר בוגר ממני, פעם הוא אמר לי שהוא כבר בן שש עשרה! אבל אני לא בטוחה שאני מאמינה לו… בכל מקרה, כנראה יהיה בסדר, אני מקווה.
הקול הניע את ידי מאליה, הוציא כסף מן התיק ושילם על הכניסה למוליכות. עלינו בזהירות על המוליכה הראשונה, האיטית מבין כל המולכות, אך לא עמדנו כמו שאמא שלי תמיד רצתה – הקול גרם לי להניע את רגליי וללכת בנוסף למהירות המוליכה, מה שגרם לכך שהיינו בערך במהירות של ריצה. כעבור זמן לא רב היינו צריכים לעבור מוליכה, ולמרות שחששתי, הקול דאג לי וייצב את רגליי.
עם הזמן כבר איבדתי תחושה – רק מעבר ממוליכה אחת לאחרת, עד שהגענו למוליכות המהירות, שם הוגשו לנו כיסא בעל ריפוד לא נוח ומיזוג אוויר שיצא מתוך התא מונע הסכנות שאליו נכנסנו.
תמיד יש פחות מוליכות איטיות כשאתה מתקרב ליעד שלך, אבל זה רק אומר שקצת מסוכן לעבור ביניהן. הקול עזר לי, בלעדיו כנראה הייתי מועדת ונופלת…
אורות והבהובים בהירים החלו להתריע על התקרבותנו לתחנת הירידה הקרובה – והיחידה – הנראית לעין. טוב… מה הפלא? היינו בצידה של העיר, הדרך שממנה באנו הובילה רק אל שדות ממחושבים ואל מקורות מים תת קרקעיים, כמו האחד שלידו גרנו.
וואו. יותר אנשים משציפיתי. בעיקר עובדי בניין וחקלאות, אשר נסעו בכבישי המכולות או שעסקו בבניית בניינים חדשים או בשיפוצים. אך כולם בחנו אותי והצביעו כמו חבורת סבתות רכלניות. לא שאני אמורה לדעת, מעולם לא הייתה לי סבתא – היא מתה לפני שנולדתי.
איש לא עצר בעדינו כשעברנו, והקול – שוב – הניע את רגליי וגרם לי ללכת לכיוון הרחוב הגדול ביותר שראינו באזור. בטח שם, בהמשך… אולי הרבה בהמשך, יש תחנת מוליכות. נוכל להתרחק, מפיליפ ומכל מה שנותר מחיינו הקודמים והאומללים.
הבטתי סביבי, למרות שהקול לא אהב זאת, בחנתי כל מעבר וכל חנות שנקרתה בדרכינו, מנסה להסתיר את חיוך ההתפעלות שאיים לעלות על שפתיי.
הקול ניסה לזרז אותי, ואכן הגברתי מעט את מהירותי… עד שלפתע עצרתי. עצרתי ופשוט הבטתי. חנות שמלות ניצבה למולנו. חנות שמלות קטנה ופשוטה, אך היא הזכירה לי נשכחות… היא הזכירה לי את התקופה שלפני שעברנו למחילות, את התקופה שבה עוד היו לי חברים בבית הלמידה ואת התקופה שבה לפעמים, אם הייתי ילדה טובה, אמא הייתה לוקחת אותי לקנות בגדים או קצת ממתקים. אך גם אז, כשהייתי מודדת את השמלות, היא רק אמרה “זה בסדר”, ולא נתנה מחמאה או עידוד. וממתקים היא נתנה בפעמים נדירות, אך הן היו מתוקות ויקרות עד אין קץ עבורי. זה היה לפני… כמה, שש שנים? עכשיו אני בת שתיים עשרה, ושמלה חדשה לא קיבלתי מאז ופיסת ממתק לא נכנסה לפי. אמא שלי הזניחה אותי, אך לא רציתי להכיר בכך. הרי היא כן הגדילה את שמלותיי הישנות עבורי, ותמיד היה אוכל בבית… לא הגיע לה למ-
“הגיע לה למות!” צעק הקול בראשי. “הגיע לכלבה הזאת למות! היא לא דאגה לך. גם אבא שלך לא. אני היחיד בעולם הזה שדואג לך! ואני היחיד בעולם הזה שאת באמת ובתמים פשוט שונאת!”
“נכון. אני שונאת אותך. כי רצחת את ההורים שלי. וכי אתה תמיד שולט עליי ולוקח ממני את החופש שלי. אני רוצה להיות חופשייה! אני רוצה חברים וממתקים ושמלות! ומאז שאמא שלי גילתה עליך, הכל נלקח ממני! אז אני שונאת אותך! שונאת! שונאת! שונאת!”
“אני יודע…” הקול השתתק, וכמו התכנס בחלק קטנטן של מוחי, בו כמעט ולא יכולתי להבחין. אך הוא עוד היה שם, רואה כל מה שאני רואה ושומע כל צליל שאני שומעת.
דמעות הציפו את עיניי ולא הבנתי למה, אך לפני שהספקתי להתקדם עוד לעבר המוליכה התיאורטית, יצא מישהו מחנות השמלות. הבחור היה כנראה כל כך מרוכז ביופי השמלה שקנה, עד שכלל לא הבחין בי ונתקל בי מבלי משים.
“או! סליחה, לא ראיתי אותך,” הוא אמר בהפתעה ובחיוך. אך כשהבחין שאני עודני ילדה קטנה, השתנתה הבעת פניו למן תהייה סקרנית שקצת הפחידה אותי משום מה. “את לא מפה, נכון?”
“נכון…” השבתי לו וניסיתי להמשיך ללכת, אך הוא תפס בידי ומנע ממני להמשיך.
“חכי רגע,” רק כעת הבחנתי, כי לבחור היה מעיל לבן ונקי, והוא דמה מאוד לרופא השיניים שהיה לי כשהייתי קטנה. “מאיפה את, קטנטונת? איבדת את הורייך?”
“הם מתו,” הקול אמר במקומי והפתיע אותי. משום מה נדמה היה לי, כי הקול נמשך אל הזר המוחלט הזה. “אתמול.”
“הו… זה בטח קשה עבורך… אני מצטער. אך היכן גרת? את זקוקה לעזרה?”
“גרנו רחוק מאוד מכאן. ליד שדות התות האלקטרוניים וליד מאגר המים ששם.”
“והגעת עכשיו מהמוליכה הקרובה, נכון?” הוא הצביע לכיוון שממנו באתי. הקול הניע את ראשי והנהן במקומי. “את בוודאי זקוקה למחסה ולבגד חם. שמי גרין ואני רופא ילדים שעובד וגר כאן באזור. אני יכול לעזור לך.” הוא חייך כלפיי ועיניו הירוקות זהרו ממש. הקול התלהב מההצעה והנהן וחייך לעברו, אך אני פחדתי קצת… אולי רק בגלל רופא השיניים ממנו פחדתי בילדותי.
במשך זמן לא רב הלכנו אחרי גרין הרופא, עד שהגענו לבניין פשוט ודי קטן. גרין פתח לנו את הדלת ושלח לנו חיוך קטן, נכנסנו אחריו מבלי לומר מילה. בתוך הבניין הכל היה לבן, הקירות, הרצפה, אפילו המעלית – וכך גם בדירתו של גרין. הכל היה פשוט… לבן מדי. אבל איכשהו, המקום הרגיש לנו ניחוח.
“יהיה בסדר אם תשני על הספה?” גרין שאל אותי כשהגענו לסלון. “את יכולה לשבת.”
התיישבתי על הספה והנהנתי. גרין נכנס לאחד החדרים ונעלם מן העין. כשהוא חזר, לאחר דקה בערך, השמלה שקנה כבר לא הייתה בידיו.
“למי קנית את השמלה, דוקטור גרין?” שאלתי אותו בתהייה.
“אה, לאחת המטופלות שלי. אני מקווה שהיא תאהב אותה,” החיוך שב לשפתיו. “טוב, אז מה תרצי לארוחת הבוקר?”
~~~
לארוחת הבוקר גרין הכין לי טוסטים, ולקינוח נתן גם קוביית שוקולד! הו, עד כמה ששמחתי כשהשוקולד המתוק התמוסס בפי. אכלתי אותו כל כך לאט… לא רציתי שהוא יעלם לי.
אך לאחר שאכלתי מן השוקולד הרגשתי מנומנמת מדי, ולפני ששמתי לב כבר נרדמתי בכיסאי.
כשהתעוררתי הייתה זו כבר שעת ערב. יכולתי לדעת, כי החלונות שיקפו שמים שחורים ואורות רחוב עירוניים. שפשפתי את עיניי והתיישבתי במקומי. על שולחן הסלון למולי, ניצבו כשלוש בובות משחק, כה יפות, כה עדינות… רציתי להושיט את ידי ולגעת, להעביר את אצבעותיי בשערן המבריק… אך פחדתי. הקול השמיע נחרה במעמקי מוחי.
“אם את רוצה לשחק בהן כל כך את יכולה, זה לא כאילו דוקטור גרין יעשה לך משהו, הוא מת עלייך,” הקול גלגל את עיניו. החלטתי בנחישות שלא לענות לו.
בנוסף לשלוש הבובות שעל השולחן היו מונחים גם מספר ספרים – שכל אחד מהם עסק במקצוע לימוד אחר. היו אלו נושאים שבעבר למדתי בבית הלמידה, אך מאז שעברתי למנהרות… נושאים אלו נראו פשוט חסרי חשיבות וטעם.
כעבור זמן מה חדלתי מבחינת הספרים והתחלתי לתהות לאן דוקטור גרין נעלם… הייתי רגילה להיות לבד, אך לא בבית של אדם זר.
“דוקטור גרין? דוקטור גרין?” קמתי ממקומי והתחלתי לקרוא, אך לא חזק מדי שלא אפריע לשכניו בטעות. “דוקטור…?”
התחלתי לשוטט בבית: עברתי מן הסלון אל המטבח ואז בזהירות אל החדר אליו נכנס גרין קודם. הופתעתי לראות שה”חדר” הזה היה בעצם מסדרון, שהסתעף לחמישה חדרים שונים בערך.
“תגידי,” הופיע הקול בראשי. “הדוקטור גרין הזה לא חי לבד? בשביל מה הוא צריך כל כך הרבה חדרים?”
“חמודה?” קול נשמע מאחוריי, “מה את עושה כאן?” הסתובבתי במהירות – היה זה גרין.
“חיפשתי אותך…” השפלתי מבטי. “סליחה…”
הוא חייך אליי חיוך מרגיע וליטף את ראשי. “אל תדאגי, לא אכעס עלייך. רק עדיף שלא תיכנסי לכאן שוב, בסדר?” הנהנתי. “דרך אגב…” הוא נשמע נבוך מעט. “את יודעת, לא אמרת לי את שמך.”
“אה, נכון!” הסמקתי במבוכה. “סליחה, שמי מאריה. מאריה אולפייסט.”
“איזה שם יפה,” הוא הושיט לי את ידו והוביל אותי אחריו אל מחוץ למסדרון ובחזרה לסלון. “אגב, ראית את הבובות והספרים שהבאתי לך? לא ידעתי מה למדת או אם למדת בבית הלמידה בעבר, אז קניתי ספרי לימוד ברמה נמוכה יחסית. זה בסדר מבחינתך?”
“בפעם האחרונה שלמדתי בבית הלמידה הייתי רק בת שש, לפני שש שנים…” אמרתי לו בצער קל. “אז הספרים אמורים להתאים לי. תודה.”
“הבאתי לך גם בובות, שתוכלי לשחק בהן אם תרצי,” הוא הרים אחת מהן והושיט אותה לי.
“מותר?” הבטתי בו בפליאה.
“כמובן שאפשר! בשביל זה קניתי לך אותן.”
“תודה רבה לך… אתה… אתה מאוד נדיב ונחמד אליי,” דמעות עלו לעיניי.
“רגשנית, בכיינית,” הקול הקניט אותי בתוך ראשי.
“שקט!” צעקתי עליו מבלי שגרין יכול היה לשמוע.
דוקטור גרין פתח את ידיו, ואני נפלתי לתוכן, לחיבוק הראשון שקיבלתי מזה שש שנים.
~~~
כבר שבוע שאני גרה אצל דוקטור גרין. והוא מאוד נחמד אליי, קונה לי עוד בובות ועוד ספרים – אותם אני לומדת במהירות ובשקיקה. הוא מאכיל אותי כמו שצריך, ונותן גם ממתקים לפעמים. אלו הן נקודות אושר קטנות בחיי עכשיו.
והאושר הזה רק גדל…
באחד הלילות התעוררתי למשמע קול בכי של תינוק.
“מאחד השכנים אולי?” הציע הקול שבתוכי.
“לא נראה לי… זה נשמע קרוב יותר. מתוך הבית ממש…” אמרתי, מביטה סביבי.
נעמדתי, מאזינה בשקט ומנסה לחפש את מקור הקול. כעבור דקה ארוכה הבנתי: הקול מגיע מן המסדרון שאליו גרין ביקש שלא אכנס. התיישבתי חזרה במקומי והתכוונתי לחזור לישון.
“מה את עושה? לכי לבדוק מאין מגיע הבכי הזה!” שידל אותי הקול. “את לא יכולה פשוט לחזור לישון עכשיו! לא כשיש שם… תינוק… או משהו…”
“מה אתה רוצה ממני? אני רוצה לחזור לישון…” מלמלתי.
“שתלכי ותבדקי את זה!” הוא נאנח. “טוב, יודעת מה? בואי נעשה הסכם. את תיכנסי למסדרון הזה – לשנייה ממש, ואם תראי שהכל בסדר שם תוכלי לחזור לישון. בסדר?”
“נו טוב… כל עוד תיתן לי לישון בשקט אחר כך…” שפשפתי את עיניי והלכתי לכיוון המסדרון. פתחתי את הדלת בדממה והצצתי פנימה. הדלת לאחד החדרים שבמסדרון הייתה פתוחה, ואור לבן בקע ממנה. גם קולות הבכי התחזקו, ונראה כי הם מגיעים משם.
“מאריה, בבקשה… את מסכימה לראות מה קורה שם?”
“כן,” לחשתי בתוך ראשי. “גם אני רוצה לדעת. ולמה אתה מבקש בכלל?”
“אני פשוט עייף עכשיו מכדי להשתלט עלייך… אני לא יודע, כל המצב הטוב והמאושר הזה מקשה עליי קצת. אני מרגיש כמעט כאילו אני מתחיל להעלם…” הוא נשמע מוזר קצת. שקט מדי מכדי להיות הקול שהציק לי במשך כל השנים.
המשכתי לפסוע על קצות האצבעות לכיוון הדלת הפתוחה, אך למה שראיתי בתוך החדר כמעט ולא יכולתי להאמין.
דוקטור גרין, אוחז בידיו תינוק קטן ומחבר אותו למן סוג של מכונה משונה, עם הרבה חוטים והרבה כפתורים, כשלידם עומד בגאווה רובוט בגודל של ילד פעוט, כשגם הרובוט… היה מחובר למכונה המשונה הזאת, מצידה השני.
נשמתי בהפתעה, וגרין הרים את עיניו אלי.
“אמרתי לך לא להיכנס לכאן!” גרין הרים את קולו בפעם הראשונה מאז פגשתי אותו. התינוק הגביר את בכיו. “אני באמצע טיפול כרגע! לכי!”
נעצרתי במקומי. רגליי לא רצו לזוז מהמקום… או שמא, לא יכולתי?
הקול שב והשתלט על גופי, והוא מנע ממני לזוז, אך נראה היה שהמעשה דרש ממנו מאמץ לא קטן.
“דוקטור גרין, מה אתה עושה בדיוק?” הקול שאל מתוכי, אינו נסוג.
“אני לא יכול להסביר לך, מאריה… את קטנה מדי,” הוא אמר בקול מנחם ומתנצל.
“אני רוצה לדעת. למה אתה עומד לחבר את התינוק הזה אל הרובוט? מה אתה עומד לעשות לו?!”
“מאריה, צאי מכאן. עכשיו.” הוא כבר ממש התחיל להפחיד אותי.
“אתה מעביר את הנשמה שלו, נכון?” הקול… מה? מה הוא אמר עכשיו? מעביר את ה…? “כי הרגל שלו חסרה.” לא הבחנתי בכך בכלל לפני שהוא ציין זאת.
“איך… איך את יודעת?” הדוקטור שאל.
“כי לזה קיוויתי במשך כל חיי,” הקול ענה לו בחיוך. “נעים להכיר, אני הוא מיכאל.” הוא השתחווה קלות מתוך גופי.
“מה?! קוראים לך… מיכאל? ממתי?” שאלתי, מופתעת. הקול מעולם לא אמר לי את שמו. תמיד קראתי לו הקול, כי לא ידעתי, לא חשבתי אפילו לשאול…
“מאז ומתמיד,” הוא ענה לי בתוך ראשי וחייך לי בעצבות.
“תוכל לומר שאני הוא פיצול האישיות של מאריה. השתוקקתי לצאת מתוך גופה מהרגע בו נוצרתי,” הוא סיפר לדוקטור בכנות. “ומאריה יודעת על כך. היא יודעת עלי. אמא שלה גילתה על כך לפניה. נראה שלא הצלחתי להתנהג מספיק טוב כמו ילדה…”
“אז אתה… ילד?” דוקטור גרין שאל.
“למען האמת אני נער, אני כבר בן שש עשרה בנפשי. אך גדלתי יחד עם מאריה, ממש כמו אחיה הגדול… רק שחייתי כל הזמן הזה בתוך גופה וראשה.”
דוקטור גרין חייך את החיוך הגדול ביותר שראיתי מימי, וכמעט ושמט את התינוק מידיו.
“אתם פיצול אישיות! פיצול… אני לא מאמין! שלי תיקרה הזדמנות הפז הזאת… הייתי מודה לאלוהים אילו הייתי מאמין בו. אך אני מאמין במדע, אתם מבינים. מיכאל… מיכאל ומאריה! זוג קדושים. חה. אתה כמו המלאך השומר עליה, לא כך? זה נפלא, פשוט נפלא!” הדוקטור דיבר כזאת מהירות שבקושי הספקתי לעקוב, הוא התלהב כל כך.
“אני אוציא אותך ממנה מחר! מחר, עם עלות השחר! אל תדאג, מיכאל, לא תצטרך להישאר בגוף של ילדה יותר. תקבל גוף התואם לגודלך. אעבוד על בניית רובוט מתאים כל הלילה אם אצטרך!” הוא צהל.
“זה… זה בסדר,” מיכאל נשמע נבוך. “עשה זאת בזמנך החופשי, דוקטור. אני פשוט מודה לך…”
“אתם רוצים לראות כיצד הניתוח מתנהל? שלא תפחדו או תחששו מחר?”
מיכאל הנהן, ואני הצטרפתי להנהונו בתוך ראשי.
בשעה שלאחר מכן ישבנו והתבוננו. ראינו איך מחברים חוטים לתינוק גדום הרגל, בעיקר בראש. אז הדוקטור הזריק לתינוק חומר אשר הרדים את התינוק במהירות ולחץ על הרבה מאוד כפתורים. קולות של מים זורמים נשמעו, של שאיבה ודחיפה, שאיבה ודחיפה… מיכאל הניח שזוהי פשוט נשמתו של התינוק, אשר מועברת דרך כל החוטים אל הרובוט הקטן. במהלך התהליך הדוקטור הסביר לנו שאת הניתוח הזה ניתן לבצע רק על תינוקות ביום היוולדם או כשהם עוד בבטן אימם, כי אז נפשו של התינוק עוד עדינה וניתנת לפיתוח ושינוי, כך שהסיכונים לביצוע הניתוח פחותים ביותר. הוא תמיד השתוקק לנסות להעביר סוג נשמה אחר לתוך אחד הרובוטים שלו, והוא תמיד קיווה להיתקל באדם בעל פיצול אישיות, שלנשמתו השנייה לא תהיה בעיה לנסות לעבור לבית חדש. הוא גם הסביר לנו שבגלל שאני, מאריה, היא הדומיננטית מבין שתי הנשמות הנמצאות בראשי, נשמתו של מיכאל למעשה דומה לזו של תינוק במובן מסוים, כי הוא עוד מעולם לא קיבל גוף שעליו הוא יכול לשלוט ללא תנאים.
מיכאל שאל אותו למה הוא מרגיש חלש יותר כשיותר טוב לי… הדוקטור הסביר לו שזה כנראה משום שמיכאל נוצר בעקבות הסבל שלי ובדידותי בשנות הילדות המוקדמות שלי. לכן כאשר אני מרגישה יותר שמחה ופחות בודדה, כוחו של מיכאל נחלש. לי זה נראה די מוזר ולא הוגן.
בשלב מסוים אני ומיכאל נרדמנו שם, על הכיסא. אך התעוררנו למחרת בבוקר על הספה שבסלון.
מסתבר שהדוקטור לא עמד בהבטחתו, אלא נתן לנו להמשיך לישון עד שעות הבוקר המאוחרות, כדי שגופי לא יהיה תשוש בזמן הניתוח.
“דוקטור גרין…?” מלמלתי בעודי מתיישבת במקומי.
“אני כאן! עוד שנייה מוכן!” הוא קרא מכיוון המסדרון.
פסעתי באיטיות אל המסדרון המפולג ואל החדר בו מצאנו את גרין ליל אמש.
“נו מאריה, את לא מתרגשת?” צהל הקול שבראשי.
“כן… מתרגשת…” לא בדיוק הקשבתי לו, ניסיתי להתעלם מכאב הראש שהחל לפעום בראשי.
“מאריה! את מוכנה?” גרין הציץ מתוך החדר שנייה לפני שנכנסתי אליו.
לא הספקתי להנהן אפילו והוא כבר משך אותי אל כיסא המנותחים. מצידו השני של הכיסא ניצבה המכונה מאתמול – רק שהיום חובר אליה רובוט אחר, הגדול בהרבה מזה שהיה שם אתמול.
“זהו הרובוט החדיש ביותר שנמצא במאגר שלי, הוא יאפשר למיכאל יכולות תמרון מצוינות וחדות עין מדהימה. כמובן, לא מעבר ליכולת האנושית… משרד הרובוטיקה אינו מאשר זאת לצערי.”
“אני מבינה,” אמרתי ובחנתי את הרובוט. הוא היה נראה קצת פחות כסוף מהרובוט של אתמול, יותר… אנושי. צבעו היה כמעט בצבע גוף, ואם היית מלביש לו בגדים כמעט ולא היית מבחין בהבדל בפנים. הוא היה ממש כמו נער אנושי, רק מעט אפור יותר.
“הוא מקסים!” יכולתי להרגיש את התרגשותו של מיכאל. מיכאל… כמה מוזר. עוד לא הייתי רגילה לקרוא לו כך באותו הזמן.
“טוב, עכשיו מאריה, אני צריך שתתני למיכאל את השליטה. אני רוצה שהוא ידבר איתי, וגם במהלך הניתוח. נסי להישאר כמה שפחות פעילה.”
“בסדר…” לא ממש אהבתי את הרעיון, אבל הסכמתי. אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה בה באמת העברתי למיכאל את המושכות של גופי מרצון.
“תודה רבה, דוקטור,” מיכאל דיבר במקומי, ואני ניסיתי להיות כמה שיותר שקטה, ואפילו ניסיתי שלא לחשוב בכלל.
הוא חיבר אלינו את המכונה, עם כל החוטים… המון חוטים. יותר משהיו לתינוק ההוא. כשהוא הזריק את הזריקה אני נרדמתי מיד, ולא יכולתי לדעת מה יקרה למיכאל… קיוויתי… קיוויתי שהוא יהיה בסדר.
כשתפוגת הזריקה חלפה, התעוררתי במן תחושת קלילות מוזרה כזאת. “מיכאל?” שאלתי בראשי. לא הייתה תשובה. “מיכאל?!” לא יכולתי להאמין לכך. הוא באמת… כבר לא היה שם יותר.
“מאריה?” קולו של מיכאל, עם שילוב של קול מתכתי מעט, נשמעו מצידי… מצידי האמיתי. לא מראשי. וואו… מוזר.
“מיכאל!” קראתי בהפתעה. “זה באמת אתה! אתה… אתה רובוט!” חייכתי.
“כן… מי היה מאמין? חיכיתי לרגע הזה כל כך הרבה, ועכשיו סוף כל סוף… מאריה, עכשיו תוכלי לחזור להיות רגילה,” הוא חייך.
“תגיד, מיכאל… איפה גרין?” שאלתי, מיתממת.
“הלך לישון. כל ההתרגשות הזאת גמרה אותו,” גיחך.
“טוב,” קמתי ממקומי. “אני אלך להכין לעצמי ארוחת בוקר. אתה בא?” חייכתי אליו.
הוא הנהן, והתחיל ללכת באיטיות, כשוקל כל צעד שלפניו. “מצטער שאני איטי, את הגוף שלך היה יותר קל לתפעל,” התנצל.
“זה בסדר,” עודדתי אותו. וכעבור זמן לא רב כל כך הגענו למטבח. מיכאל התיישב על השולחן, ואני התחלתי להתעסק ולחטט במגירות אחר הדברים שהייתי צריכה מבלי להביט לאחור.
“אז… את שמחה עכשיו, נכון? גם את רצית שזה יקרה, לא? עכשיו שקט לך והכל…” הוא חייך אליי, יותר שמח משהיה אי פעם כשהיה בתוכי. אך לי היו תוכניות קצת אחרות.
“כן, מיכאל, אני שמחה. כי עכשיו אני סוף כל סוף יכולה לטפל בך בעצמי!” קראתי והנפתי סכין מטבח גדולה. “אתה לא תברח ממני!”
הוא קם ממקומו מיד והתרחק. “מאריה! מה את עושה?!” הנפתי שוב, מנסה נואשות לפגוע. “לטפל בי?! כן, אני יודע שהייתי מציק בילדותך, ו- וואו!” הוא התחמק שוב מפגיעה קטלנית במפרקי הצוואר המלאכותיים שלו. “מאריה –רציתי לצאת מתוכך מהרגע שבו נוצרתי מסיבה… אחת!” הוא קפץ לאחור. ואני התחלתי להתנשם.
“מה?! מה אתה רוצה?! מיררת אותי במשך כל חיי, הרסת אותם ואותי. דרכת עליי, העלבת אותי. רצחת את ההורים שלי!!!” צרחתי עליו.
“והכל בשביל להגן עלייך, מאריה! ההורים שלך פגעו בך יותר ממני, וכך גם הילדים בבית הלמידה! פגעתי בך בשביל שתתחזקי ותוכלי להגן על עצמך, כך שביום שבו אצא ממך תוכלי להתמודד עם הכל לבד! מאריה, עכשיו תוכלי לחזור לבית הלמידה מבלי שיצחקו עלייך או שיגידו שאת מעופפת או שקועה בעצמך. עכשיו יש לך שקט, ועכשיו את גם לא צריכה אותי יותר…”
“נכון. אני לא צריכה אותך. אז למה אתה עדיין פה?!” צעקתי, קולות החלו להישמע מכיוון חדרו של גרין.
“כי אני רוצה להישאר לצידך! את חשובה לי, מאריה! אני דואג לך!”
“אתה דואג לי?” שאלתי בחוסר אמונה. “אחרי כל השנים האלו… למה שאאמין לך?”
“די, מאריה… אל תבכי…”
ניגבתי את הדמעות בידי. “א-אני לא שולטת בכך. כל עולמי מתמוטט. ועכשיו אני מבינה שהיחיד שאי פעם עמד לצידי כבר לא איתי. שקט לי… שקט פה מדי…”
“די, די…” מיכאל התקרב אלי באיטיות ועטף אותי בחיבוק. הוא לקח ממני את הסכין והניח אותה על שולחן המטבח. “אני כאן… תמיד אהיה כאן לצידך…”
“מה קורה כאן?!” גרין התפרץ למטבח עם אקדח ביד. “אה, א-אתם בסדר? כבר חשבתי שפרצו לדירה וחטפו את שניכם…” הוא הוריד את האקדח. “למה את בוכה?” שאל אותי.
“אל תדאג, דוקטור גרין,” חייכתי אליו כשדמעות עוד זולגות על לחיי. “היו אלו רק לחישות האפלה שבתוכי. קשה להן קצת. ריק עכשיו. בודד. אבל זה בסדר, אני בסדר… אני…”
“למעשה, דוקטור גרין,” מיכאל השתיק אותי. “יש לי טובה קטנה לבקש ממך.”
עוד באותו הערב גרין החזיר את מיכאל לתוך ראשי. אך עכשיו, גם כשאני שמחה או מאושרת מיכאל אינו נעלם. כי הפעם, מיכאל נוצר מחדש בתוכי – משמחה. ולא מעצב. עכשיו אנחנו שלמים, זהותנו היא אחת. לא מיכאל ומאריה, לא זוג הקדושים. אנחנו פשוט… ישות מאושרת.