יום השם

א’ 296 פקח את עיניו. הוא עצם אותן ופקח אותן שוב ואז קם מהמיטה.

חדרו הקטן שבסוף מדור ג’ היה מרוהט בפשטות; מיטה אחת, שולחן כתיבה אחד וארון בגדים אחד שבו היו שלוש חליפות שנראו כולן אותו הדבר. כל חדרי הילדים היו כמעט זהים ולכן בשבועות הראשונים של ההצבה לפעמים היה מישהו מתבלבל ונכנס לישון בחדר שהוא לא שלו. א’ 296 התמתח והתלבש, הוא ניסה לא להיראות נרגש מדי למקרה שמבוגר ייכנס לחדר אבל הוא עדיין היה צריך שלושה ניסיונות בשביל לקשור את שרוכי הנעליים.

לאחר שעבר טיהור פה במכונת צחצוח השיניים המקובעת אל הקיר הוא יצא מן החדר ומיד נסחף בזרם של כמאה ילדים נרגשים שהלכו כולם לאותו הכיוון במהירות.
“אתה מוכן ליום הגדול?” שאל אותו א’ 281 בזמן שהוא נדחף לתוך שדה הראייה של א’ 296 בעזרת שימוש לא מבוטל במרפקיו.
“עד כמה שאפשר להיות” הגיעה התשובה העייפה מצדו השני של המסדרון, שם הלך א’ 812 בין חבורה גדולה של ילדים מפטפטים. הוא מעך את משקפיו לפניו והוסיף “הלוואי שאהיה מורה, או רופא, רק לא מכונאי. להיות מכונאי זה הכי רע”. הוא המשיך למלמל משהו אבל המסדרון התרחב בפתאומיות והילדים החלו למלא את האולם המרכזי.

האולם המרכזי היה מיועד בעיקר למפגשים של מבוגרים וילדים הורשו להיכנס אליו רק לעיתים נדירות. הקירות, הרצפה והתקרה היו שקופים לגמרי ואם התעלמת מהשולחנות היית בטוח שאתה מרחף באוויר. רק באולם המרכזי היה אפשר להסתכל באמת על הסביבה שמחוץ למתחם המגורים. המתחם כולו נבנה לפני מאות שנים על כיפתו של הר מאוד גבוה והיה ניתן לראות בעיקר עננים מכל צדדיו של האולם. העננים נתנו הרגשה של ריחוף וגם שירתו כמעין מסך שיסתיר את שאר העולם. אחד המורים אמר פעם שכל מה שיש מעבר להם הוא אדמה צחיחה וריקה. הנשורת הגרעינית הייתה מוזכרת לפחות פעם אחת בכל ספרי הלימוד ובחוץ גם היה אמור להיות קר מאוד. הילדים הוזכרו שוב ושוב שיציאה מן המתחם משמעותה מוות.

חלק מהילדים שעמדו בקדמת האולם החלו להשתתק ולהשתיק אחד את השני ובעקבותם האולם כולו השתתק במהרה.
על דוכן הנאומים עמד עתה אלפא-נואם 2.16 ומצדדיו עמדו שני אלפא-שומרים. כל הילדים נשאו את עיניהם לדוכן בשעה שאלפא-נואם 2.16 החל לדבר בקול שהיה מוגבר באמצעים מלאכותיים ושנישא לכל חלקיו של האולם כך שאפילו הילדים שבסוף יכלו לשמוע כל מילה בבירור.

“ברוכים הבאים לאולם המרכזי”, הוא פתח. “אני מברך אתכם על הגעתכם לגיל השם. כפי שכולכם יודעים, היום ינתן לכל אחד מכם שם של מבוגר ויתחיל תהליך ההכשרה שבמהלכו תלמדו את המקצוע בו תעסקו לשארית חייכם. המחשב הגדול כבר חישב את פוטנציאל הלמידה שלכם והנתונים הפיזיים שלכם נלקחו בחשבון. אני מפציר בכם להסיר דאגה מלבכם ולקבל את החלטתו של המחשב באשר לייעודכם בחיים, אסיפת הנתונים שאנו עורכים היא נרחבת וכל פרט נלקח בחשבון. בעזרת התאמתו של המחשב נוכל כולנו להמשיך לתפקד כחברה יעילה ותפקודית המקיימת את עצמה בהצלחה!”.

הסיום הדרמטי נלווה בהנפת ידיו של אלפא-נואם 2.16 ובכמה מחיאות כפיים מהוססות של ילדים בקדמת הבמה. אחד האלפא-שומרים פסע צעד אחד קדימה וצעק “טוב ילדים, כל הבנים דרך הדלת הימנית וכל הבנות דרך הדלת השמאלית”.
שוב החלה תזוזה מהירה ולאחר דקה של הידחפות א’ 296 מצא את עצמו פעם נוספת נסחף קדימה בזרם של ילדים נלהבים.

בהנחייתם של שומרים נוספים, הטור הצפוף עשה את דרכו בין מסדרונות פתלתלים ולבסוף נעצר באולם ההתעמלות, שם חיכתה להם אלפא-מזכירה כעוסה למראה. היא הציצה בפנקס צהוב ועבה וסידרה את הילדים בשורה מסודרת ליד הקיר, לפי סדר מספרי. אחד אחד נכנסו הבנים אל חדר השמות והאולם החל להתרוקן בהדרגה.
א’ 296 ידע שלאחר שייבחרו לו מקצוע ושם, הוא יועבר מידית למגורים חדשים ושם יועבר לו כל הידע אשר לו יזדקק לשארית חייו. הוא מישש בעצבנות את כרטיס הזהות שלו וחיכה לתורו.

הרעש באולם דעך לאט לאט עם דילול שורת הילדים ועתה החשש ניכר היטב על פניהם של אלה המחכים לתורם. יום השם הוא היום החשוב ביותר בחייהם, ביום זה לא רק יקבע שמם ומקצועם אלה גם מעמדם. ילדים נטו שלא להקשר יותר מדי אחד אל השני מאחר שקשרים חברתיים חדשים יכפו עליהם בהמשך. סדר היום שלהם, המזון אותו יאכלו והנשים איתן יתחתנו, כולם נקבעו בראש הבראשונה לפי מעמדם בחברה ולפי מקצועם העתידי. רופא לא יורשה להתרועע עם חקלאי שמרים והחקלאי בתורו לא יורשה להתרועע עם מאדה פסולת.
א’ 296 ידע מי הם הוריו, אך לא התרועע איתם לעיתים קרובות. “סביר להניח שמעמדי יהיה דומה לזה של הורי”, הוא חשב. זו הייתה מחשב מרגיעה; אביו היה אחראי על יינון של מתכות במפעל להכנת סגסוגות ואמו עסקה בניטור של דעיכה רדיואקטיבית לקבלת נוקלידים ספיציפיים. מאחר שתחומי העבודה שלהם חפפו במידה מסויימת, הם הורשו להתרעע זה עם זה ואף צופו לספק צאצא ולהעשיר את המאגר הגנטי של המושבה.
מעמדם אמנם לא היה גבוה כמעמדו של פוליטיקאי או מורה אך הוא עדיין היה מעל לממוצע ואפשר להם מותרות יחסיים כדוגמאת מקלחת נוספת פעם בשבוע, תוספי טעם למזון פעם בחודש, וגישה כמעט בלתי מוגבלת לספרייה.

השעות עברו לאטן אך תורו של א’ 296 מיהן להגיע.
כשהאלפא-מזכירה קראה בשמו לקח לו רגע כדי להבין שלא מדובר במישהו אחר.
הוא פסע קדימה בהיסוס ונתן לה את כרטיס הזהות שלו.
“גש קדימה בבקשה והכנס דרך הדלת הסגולה” היא אמרה בלי שטרחה להרים את מבטה מן הפנקס. בקולה לא היה כל רגש וא’ 296 שהיה שמח לשמוע גם סלידה נאנח בליבו והחל לפסוע לכיוון הדלת שאליה כוון. כשהגיע אליה הוא עצר לרגע במקום, נשם עמוקות ואז סובב את הידית ומהר להכנס.

החדר לא היה מאוד גדול, הוא היה מעט יותר גדול מחדר המגורים שלו ונטול ריהוט לחלוטין. הדבר הראוי לציון היחיד שהיה בו היה צג של מחשב המקובע אל הקיר הנגדי לדלת. א’ 296 פסע אליו והניח עליו את ידו. המסך התעורר לחיים.

“א’ 296 מספר לידה 14632 בנם של אלפא-כימאים 2.86 ו3.03 ברוכים הבאים.
אנא עקוב אחרי הוראותי וענה בקצרה על השאלות הבאות”. לפני שהספיק להנהן נהפך המסך לירוק כהה והמחשב החל לפטפט המהירות רבה.
במשך כעשרים דקות התבקש א’ 296 לענות על עשרות שאלות שחלקן נשמעו לו מגוחכות. כך למשל היה צריך להגיד מהו הקשר בין דולפין ועכבר (הוא לא הכיר את שתי המילים הללו), כמה אטומים יש בסיכה וכמה כפיפות בטן יוכל לעשות לפני שיתעלף.
הוא גם קיבל שאלות מסובכות של חשיבה שאילצו אותו להשתמש בכל הידע שלמד עד אותו הרגע; משוואות גדולות עם 5 נעלמים קפצו על המסך בזו אחר זו ונעלמו. טקסטים ספרותיים סבוכים הופיעו למספר שניות ולאחר מהן הגיעו שאלות ספיצפיות לגבי מידע שהיה שזור בהם. לכל שאלה קיבל א’ 296 מספר שניות ולאחר מהן היא נעלמה והופיעה חדשה. כל שיכל לעשות היה לתת תשובות שיהיו הגיוניות יחסית ושקולות.
הקושי של מבחן הזהות היה ידוע מראש והאלפא-מורים המבוגרים הדגישו שאין ממה להילחץ. מרגע היוולדם של הילדים ועד ליום השם המחשב הגדול מנטר את התפתחותם השכלית והגופנית ובודק את תגובותיהם למצבים חברתיים שונים. המבחן רק מוודא את מה שהמחשב כבר יודע בכל מקרה ואין לו משקל גדול בהחלטת הסיווג.

לאחר שסיים להשיב על השאלה האחרונה (“איזה צבע הוא שילוב של סגול וכתום”), החשיך מסך המחשב ואורות החדר התעמעמו. חלק קטן מהקיר נפתח כלפי חוץ וממנו השתלשלה מעטפה לבנה ופשוטה שעליה היה רשום בכתב שחור ורשמי: “תוצאות”.
א’ 296 עצר את נשימתו. הוא ניסה לנקות את ראשו מאי הוודאות והחל לשלוח את ידו הרועדת אל המעטפה.
הוא הרים אותה אל פניו ובחן אותה אל מול האור. המעטפה נראתה רגילה לחלוטין, כלל לא כמו מעטפה שקובעת גורלות, היא הייתה יכולה באותה מידה להכיל התראה על החזרת ספר לספרייה או על זימון לתור לרופא.

המעטפה נפתחה בקלות והילד שכבר לא נקרא א’ 296 נטל את הפתק שהיה בתוכה וקרא את תוכנו בעיניים יבשות.
הוא היה צריך לקרוא את הפתק שוב, הוא היה בטוח שהוא לא הבין אותו טוב.
בקריאה השלישית הוא החל להרגיש את פעימות ליבו מאיצות. “זאת חייבת להיות טעות” הוא חשב “המחשב עשה טעות”.

זה כמובן היה בלתי אפשרי. הדבר הראשון שלמדו הילדים בבית הספר הוא שהמחשב אינו טועה לעולם. המושבה כולה סמכה על המחשב בכל עניין שהוא והבעת חוסר אמון בו כמוהה כוויתור על הזכות לחיים, שכן, במשך מאות שנים המחשב היה הדבר שאפשר את קיום החיים בבידוד מהסביבה החיצונית.
המחשב הורכב על ידי הדורות המייסדים של המושבה וכיום לא נותר אדם אחד (אפילו מהמומחים ביותר במחשוב) אשר היה מסוגל להבין את אופן פעולתו. המעגלים האלקטרונים שעבדו במרץ במהלך כל שעות היממה היו נשגבים מהבנתם של כל המומחים והפרופסורים. מאחר שהידע שוגר ישירות לראשו של כל בעל מקצוע, השגת ידע חדש הייתה כמעט בלתי אפשרית. המחשב עשה הכל; חינך את המחנכים, הנחה את החקלאים, ביצע תיקונים והחליף חלקים מעצמו שכבר הפסיקו לעבוד. ביום השם הוא גם תפקד כהורה לכל הילדים במושבה וקבע לאיזה תפקיד יועד כל אחד מהם.
מהסיבה הזאת, את א’ 296 (לשעבר) מאוד בלבל הפתק שציין בפשטות:
“שמך החדש הוא דלתא-מנהיג 001, אנא גש אל מסוף חמש לקבלת הנחיות נוספות”.

את הדלת פתח לו מבוגר חשוב למראה.
“טוב לראות אותך פה לפי לוח הזמנים דלתא-מנהיג 001, האלפא-מנהיג ידבר איתך בקרוב”. המבוגר הצביע על ספה סמוכה ודלתא-מנהיג 001 התיישב עליה בכבדות. גופו היה נוקשה ופעולותיו הרגישו אוטומטיות, הוא בקושי זכר את הדרך הסבוכה שהיה עליו לעבור בכדי להגיע למסוף זה, שהיה ממוקם הרבה יותר עמוק לתוך ההתיישבות משרוב האזרחים אי פעם יזכו להגיע. לכל אורך הדרך אלפא-שומרים זזו הצידה בכדי לאפשר לו לעבור ודלתות נפתחו לפניו לפני שהספיק ללחוץ על הידית שלהן. כל התהליך קיבל הילה של מסתורין ודלתא-מנהיג 001 כבר כמעט שלא התרגש כשנאמר לו שייפגש עם    האלפא-מנהיג. זה היה רק צפוי, אם מדענים מתרועעים רק זה עם זה אז הגיוני לשער שהמנהיגים יהיו בעיקר בחברתם אחד של השני. לא התואר הוא זה שהציק לדלתא-מנהיג 001 אלא האות שקדמה לו. כל מי שהכיר אי פעם היה אלפא. המורים שלו היו מסוג אלפא וגם הוריו והשרברבים שנתקל בהם והחקלאים. הוא היה משוכנע שכל המתיישבים נקראים אלפא ולא הייתה לו כל סיבה לחשוב אחרת.

הוא שמע את המבוגר שכנראה היה העוזר של המנהיג קורא לו להכנס לחדר הישיבות. הוא בקושי רב קם מהספה ששקע לתוכה ובכמה צעדים מדודים נכנס לתוך החדר הכי חשוב שאי פעם נבנה במושבה, ועד כמה שהוא ידע, היחיד שנותר ללא שינוי מהיום שהוא נבנה.
את רוב נפחו של החדר תפס שולחן גדול מימדים שאליו הוצמדו כיסאות אדומים ופשוטים שעל גבם של חלק היו רשומים שמות. על כסא הסמוך לדלת ישב מנהיג-אלפא 005 ולצדו ישבה אלפא-מזכירה שהציצה לתוך פנקסה הצהוב וסימנה בו משהו עם עט וורוד. כל הקירות היו מכוסים לחלוטין במסכי מחשב שאפשרו למנהיג הצצה אל ניטור רוב המערכות החשובות של המושבה. שפת המחשב פושטה בכדי שהמנהיג יוכל להבין אותה אך עדיין היה אפשר לקבל כאב ראש אם לא התמקדת רק במסך אחד. כל מסך הראה גרפים תלת מימדיים ומספריים אדומים וגדולים שקפצו ממקום למקום והחליפו זה את זה בצורה רציפה. מקלדת אחת הייתה מקובעת אל הקיר והיו עליה יותר כפתורים משהיו על כל מקלדת אחרת שהמחשב הגדול יצר.

את פניו של אלפא-מנהיג 005 הכיר כל אזרח במושבה. אף אחד אף פעם לא ראה אותו אישית אבל פעם ביום היה מבזק של הודעות חשובות שהוא הקריא בעצמו מדף. המבזק הוקלט מראש ושודר בשעה קבועה לכל מסכי המחשב ברחבי המושבה. הוא פתח בדברים וקולו המוכר אימת את זהותו; “דלתא-מנהיג 001 אני מברך אותך על זהותך החדשה. כפי שאולי כבר ניחשת, תפקידך החדש יהיה מעט שונה מהתפקידים האחרים המיועדים לאיוש. אתה תהיה מנהיג ממש כמוני ותנהל מושבה שתהיה זהה לזאת מכל בחינה”. “אבל למה מתחיל שמי בדלתא?” שאל דלתא-מנהיג 001.
“אני אסביר”, באה התשובה. “לאחר שהמלחמה הגרעינית הפכה את רובו של העולם למסוכן למגורי אדם התכנסה מועצה של מדענים ובחרה את האיזור בו אנו חיים כאזור הראוי ביותר ליישוב. כידוע לך, המושבה הזאת הוקמה לפני כמה מאות שנים והיא צוידה במחשב הגדול שיכל כבר מן ההתחלה לנתח ולתכנן את התפתחותה. לפני כמאה שנים המחשב חשף בפני קודמי לתפקיד תוכנית שהייתה טמועה בו להמשך קיום המושבה. ריבוי אוכלוסין הוא טבעי וצפוי, ולכן חושב מראש פרק הזמן שלאחריו יצאו חלק מאזרחי המושבה ויקימו מושבה חדשה בחלק אחר של העולם. כבר באותה שונה מונה לתפקידו בטא-מנהיג 001 ויחד איתו מונו כמאתיים וחמישים אזרחים מסוג בטא שכולם יועדו לתפקידים השונים הנחוצים להקמתה של מושבה חלוצית חדשה. את כל התהליך, כמובן, תיאם וקבע המחשב הגדול. המושבה יצאה לדרכה למקום התיישבות חדש שאף הוא נקבע מראש והם נסעו במטוס שיועד לכך עוד מימי בניית המחשב. אנו משערים שבשלב הזה המושבה כבר התייצבה ושעתה היא גדולה בערך כמו המושבה שלנו.

דלתא-מנהיג 001 החל להבין במה מדובר. “אם כך גם מושבה גאמא כבר יצאה לדרכה?”. “בדיוק!” השיב אלפא-מנהיג 005 בשביעות רצון, “לפני כחמישים שנה.
אתם תהיו חלוציה של ההתיישבות השלישית ואנו מאמינים שקיימות תוכניות עתידיות ליישוב מחודש של כל העולם בתקופה שכבר יהיה בטוח להתגורר בו שוב. לפי התוכנית של המחשב מטוס ממתין לכם מחוץ לדלת הראשית של המושבה והוא ייקח אתכם למושבתכם החדשה. שם כמובן יהיה מחשב חדש שיסביר לך בדיוק את שעליך לעשות בכדי לקיים את מושבה דלתא בימיה החלוציים. אתה צריך להרגיש גאה מאוד בעצמך, זהו כבוד גדול שרבים היו חולמים עליו והוא ניתן רק למוכשרים ביותר.

ראשו של דלתא-מנהיג 001 החל להסתחרר אך הוא ניסה שלא לחשוף זאת. “אני מנהיג עכשיו”, הוא חשב בהתרגשות, עלי להתנהג בהתאם למעמדי. הוא סידר את נשימתו ושאל בקול יציב “אם כך מתי נצא?”. “מצוין, מצוין”, קרא אלפא-מנהיג 005, “אני רואה שאתה כבר מוכן למשימה”. הוא קם על רגליו ואמר בקול חגיגי “אתם תצאו מיד. כל חברי המשלחת שלך כבר מוכנים וכולם ממתינים לך ליד דלת היציאה. בארון שבצד המסדרון בדרך תמצא חליפה חדשה שתתאים לך ותציין את מעמדך החדש כדלתא-מפקד. אני מאחל לך בהצלחה ומקווה שתביא לנו הרבה כבוד. למעשה אני בטוח שתביא לנו הרבה כבוד, הרי נבחרת על ידי המחשב! לא, אין צורך להביא דבר, אין ספק שהמחשב הגדול ידאג לכל צרכיך כפי שעשה תמיד”.

האולם שליד דלת הכניסה היה הומה אדם. דלתא-מנהיג 001 זיהה שם הרבה ילדים שהכיר עוד מהתקופה שלפני יום השם. היו שם דלתא-רופאים ודלתא-טכנאים ואפילו שלושה דלתא-אמנים. “כל מה שהתיישבות טובה צריכה” הוא חשב “עכשיו עלי גם להיות מנהיג טוב לאנשי”. עוד לפני שהספיק לנאום או להציג את עצמו החלו הדלתות הגדולות להיפתח ומלמולים נרגשים נשמעו מכל עבר. הדלתות מעולם לא נפתחו, זה היה ידוע שמחוץ למושבה הטמפרטורה היא מתחת לאפס מעלות צלזיוס ושחיי אדם לא יתאפשרו בכאלה תנאים. עם פתיחתה של הדלת לכדי סדק צר החלה לנשוב פנימה רוח קרה שהפתיעה את האזרחים המורגלים לחום מווסת תמידי. כשהפך הפתח לגדול מספיק החלו בהיסוס לצאת אלה הקרובים אליו אל פסגת ההר המושלגת שבחוץ.

דלתא מנהיג 001 היה האחרון מצדה האחר של הדלת והיא נסגרה אחריו באופן אוטומטי. סביבו היה רק שלג לכל כיוון שהסתכל. המושבה הייתה הדבר היחידי שבלט מתוך הנוף הלבן והחדגוני. הוא הביט סביבו וראה את אזרחי מושבתו החדשה מתקבצים בגושים קטנים בכדי לשמור על חום גופם. הוא חשב בסיפוק שהם יהיו מצוינים כל אחד בתחומו ושלכולם צפוי עתיד נפלא.
זעקה חדה חתכה את השקט ודלתא-מנהיג 001 הפנה את ראשו לכיוונה. קבוצה של אזרחים התקבצו סביב מה שנראה מרחוק כמו סלע שחור וכל שפת גופם אמרה מצוקה.
דלתא-מנהיג 001 רץ בכוונה להרגיע את הרוחות, אך כשהגיע לאיזור כל המילים חמקו מפיו ומוחו היה דומם ומרוקן מכל מחשבה. הוא בקושי הרגיש את גופו ורק כפות רגליו שפילסו לו דרך בשלג העמוק שימשו לו בכדי לחוות את העולם. כל מעייניו היו נתונים למחזה המבאית שנגלה לפניו.

מה שנראה כסלע היה למעשה גופה, או לפחות מה שנשאר ממנה. הקור שימר אותה די טוב אך המדים שלבשה סיפקו את אמת המידה החשובה לזיהוייה; בחזית החליפה היה כתוב באותיות שחורות ורשמיות בטא-מנהיג 001.
מבטו של דלתא-מנהיג 001 נישא הלאה ושם הוא ראה קבוצה גדולה של סלעים. הוא התקרב אליה בהיסוס והצליח לזהות מספר חליפות שנשאו את המילה בטא ועוד מספר גדול של חליפות עם המילה גאמא. ההבנה הגיעה אליו בפתאומיות והוא הרגיש שברכיו נחלשות. הדלת לא תיפתח בשנית והמטוסים לא היו פה מעולם. הוא הוריד מבטו אל החליפה שלבש. היא הייתה דקיקה ולא מותאמת בעליל לתנאי הקור הקיצוניים של ראש ההר הגבוה. גם כשהוא ניצב אל מול אובדנו הוא לא יכל שלא לחשוב על המשלחות הבאות שבוודאי יצאו לדרך בשנים הבאות. כל חמישים שנים המושבה זורקת החוצה את אזרחיה המוכשרים ביותר כדי שימותו בשלג לבדם.

הוא פנה אחורה וראה שורה ארוכה של אזרחים מסוג דלתא מתלחשים ביניהם ומצביעים. רובם כבר הסתכלו עליו ונראה היה שהשמועה על היותו מנהיג הספיקה להתפשט.
הם עמדו בדממה וציפו למוצא פיו.
דלתא-מנהיג 001 ידע שעליו לשאת נאום מאוד משכנע ומאוד מנומק. עליו להסביר להם שקרה דבר שהם לא חשבו שאי פעם יקרה, דבר שעד כמה שהם יודעים לא יכול אף פעם להתרחש ושאין לו תקדים.

“טוב” הוא פתח “אז כנראה שהמחשב טעה..”