נינווה

הסטתי את ההגאים ימינה באיטיות והחללית החלה גולשת בסיבוב רך לכיוון כדור הארץ. טום התיישב לצידי. כבר שנים אנחנו עושים את המסלול הזה ותמיד ברגע הזה אנחנו משתתקים ומביטים אל הכוכב הכחול שנחשף לעיננו, מוקף חשכה זרוית כוכבים. הזמן לא הקהה את ההרגשה המיוחדת של הרגע הזה. הורדתי את סיבובי המנוע בהדרגה, נכנס כמעט במקביל למעטה האטמוספרה. החללית האטה והחלה את שלבי ההנמכה, מזהה את נמל הבית שלה. תוך שעות הגחנו ממנה באתר הנחיתה של החברה. תחושת הכובד ביציאה נעשתה קשה עם השנים כיוון שגופי מאבד את כוחותיו הפנימיים. בחללית גופי קל יותר ואיני חש את אותות הגיל באותו האופן. מיהרתי למתוח את גבי לאחור אך נתקפתי סחרחורת ואיבדתי שיווי משקל. טום אחז בזרועי. “תודה” אמרתי והוא מוכנית שחרר את היד.

“יום נעים מר רן, מר ברונלסקי” חייך לעברנו השומר בשער היציאה של בית הנתיבות. “יום נעים ג’ורג’” ענינו לו שנינו, טום בקולו מסביר הפנים ואני בקולי הרציני- מרוחק. בשער פנינו שמאלה והלכנו לאט לאורך מעבר מקורה עד לכניסה המפוארת של הבניין המוכר שבצידו לוח שיש ועליו הכתובת “קרתגו- חברת המושבות הגלקטית”. בשנים בהן הייתה החברה בידי הממשלה הייתה הכניסה צנועה ואפרורית. אלא שתוכניות יישוב בחלל היו נתונות לביקורת ציבורית וככל שנקפו השנים התקשתה הממשלה להצדיק את התקציבים גם אם הראתה רווח עתידי נאה. היה זה כלי ניגוח תמידי מצד האופוזיציה. לבסוף החליטו להפריט את החברה, ולאחר מכרז מהיר מידי היא נרכשה במחיר מגוחך ע”י תאגיד ענק שקשת מוצריו כללה בין היתר מברשות שיניים ומכוניות מעופפות.

נכנסנו ללובי הבניין המצוחצח שעל קירותיו התנוססו כרזות צבעוניות- תמונות ערים מרחבי הגלקסיה וכתוביות בסגנון “קרתגו- ערש התרבות החללית”. כל מושבות החלל נקראו על שם ערים עתיקות שחלפו מן העולם. את רעיון השמות הגה שר המושבות הראשון שראה בפרויקט ההתיישבות הגלקטי המשך של מפעלי הבנייה אדירי המימדים של העולם העתיק, סמל ליכולתו של האדם להתגבר על מגבלות ולהתמודד עם הבלתי אפשרי. ראשונה הייתה קרתגו ואחריה באו גיזה, אשור, בבל, נימרוד וגולת הכותרת שהגיעה עתה לסיומה- נינווה. הצמדנו את תגי הזיהוי ללוח שעל הקיר ליד המעליות. המעלית נפתחה ואנו נבלענו בתוכה בדרכינו לקומה ה- 42.

“חיכינו לויליאם זמן רב בפעם האחרונה שהיינו כאן” אמר טום בעוד מבטו בוהה לחלל המעלית.
“אל תצפה לזמן קצר יותר עתה” חייכתי אליו. “אנחנו כבר לא חביבי הקהל כאן. טוב שג’ורג’ עוד זוכר מי אנחנו”. המעלית נפתחה אל מבואת כניסה ורגלינו דרכו על שטיח כחול רך בתוכו משולבות נורות זעירות המשוות לו מראה של כוכבים בחלל. טום ואני הבטנו זה בזה בחיוך ציני על החידוש העיצובי. בכל פעם שאנו מגיעים מחכה הפתעה אחרת.

המזכיר החדש הרים את ראשו כאשר התקרבנו. “מר רן ומר ברונלסקי” הוא אמר בחיוך וקם לקבל את פנינו. מאז ההפרטה הצוות עבר “רענון”. בכל פעם שחזרנו לחברה מנסיעות עבודה מצאנו עובדים חדשים בכל מקום.

“תוכל לקרוא לנו תומס ופיליפ, מר ..?” אמר לו טום.

“אני מתנצל, הייתי צריך להציג עצמי. שמי רוג’ר סקרץ’” הוא נבוך. “בכל אופן, מר פרסטון עדיין בפגישה. הואילו לשבת. זה ייקח מספר דקות”. ייקח אותו השד. חשתי שאירדם אם אשב.

“תודה” אמרתי לו. טום שקע לתוך הכורסא הרכה. שערו הלבין לגמרי לאחרונה ופניו נראו עייפות יותר מתמיד. אך יחד עם זאת הוא לא נכנע, ישב זקוף ככל שאיפשר הגב ועיניו שייטו על פני החדר. אני ניגשתי לחלון להביט במסלול למטה ואיתרתי את החללית שלנו עם צוות הקרקע שטרח סביבה.

גויסנו בהפרש של שנה לחברת המושבות כשהייתה בחיתוליה ואט אט סללנו את דרכינו עד למעמדנו היום- אני כארכיטקט הראשי של החברה וטום כמהנדס הראשי. אהבנו את העבודה כל כך שויתרנו על הקמת משפחה- איך יכולנו? כל האנרגיה שלנו נשאבה לעבודה. “חיות שטח” קראו לנו בחברה. אהבנו גם את תחושת הקלילות והחופש הזמן השיוט בחלל. המראות הם מופלאים-  שקיעות וזריחות מרהיבות ואינסוף נקודות מנצנצות המציירות בחשכה שבילים מתפתלים וענני אבק כוכבים. חשנו התעלות ממכרת כמו תחושת שכרון המעמקים של צוללנים. המסע אל המושבות הפך להיות חלק שאהבנו לא פחות מהעבודה עצמה. אך כל זה ייגמר בקרוב כפי הנראה.

“מר פרסטון יקבל אתכם עכשיו” רוג’ר קרא לנו ופתח את הדלת.

ויליאם קם מאחורי שולחנו לקבל את פנינו תוך שהוא יישר את חליפתו המבהיקה. עם הפרטת החברה היה ברור שכל מנהלי החברה יוחלפו. רוב המנהלים הקודמים היו מהנדסים ומדענים שצמחו עם החברה. עתה הוצף המקום באנשי עסקים מחויטים. פרסטון הכריז עם בואו שמשימתו הראשונה תהיה לזרז את הפיכתה של החברה לרווחית.

“פיל וטום, קיבלתי את החדשות הטובות- נראה שפרויקט נינווה עומד לפני סיומו המוצלח?”

“אכן” אמר טום בסיפוק “לשם כך באנו. האם יש לך את תוכנית המתאר? נוכל לעבור על הדברים כשאנו מתבוננים במפה”.

פרסטון לחץ על כפתור במחשבו. מסך ירד מאחורינו ולאחר שהוא תקתק במחשבו עלתה תוכנית המתאר של העיר.

“פיל, אני מציע שאתה תציג” אמר טום. בתחילת הדרך היינו טום ואני סתם חברים לעבודה, אך אט אט הפכנו סימביוטיים לחלוטין. במידה רבה הוא היה הדובר שלנו. לא הייתי ביישן או משהו, פשוט לא אהבתי את גינוני הנימוסים עד שמגיעים לעניין. טום לעומת זאת ידע להחליף מילים עם כולם ללא קושי.

ויליאם נשען לאחור על כורסתו. נעמדתי לצד המסך והתחלתי לעבור על המבנים בתוכנית. צ’רלי שניהל את החברה בראשית ימיה רצה שלכל מושבה יהיה צביון דומה לעיר העתיקה שעל שמה היא קרויה. עשינו כך גם בנינווה. העיר הוקפה בחומה בה נפערו חמישה עשר שערים ששמותיהם זהים לשערי נינווה. שער אשור היווה בעיר העתיקה את השער לערי אשור האחרות. כאן הוא הוביל לנמל התעופה החללי. כמו בנינווה העתיקה, גם את נינווה החוץ ארצית חוצה נהר. חצבנו תעלה מלאכותית רחבה שמימיה נשאבים ממאגר תת- קרקעי וזורמים חזרה לאותו מאגר. שאר המבנים בעיר היו פונקציונאליים. לבקשתם של המנהלים שהגיעו לאחר ההפרטה, הגדלנו את שטחי בתי המלון בעיר- היה בכוונתם לעודד תיירות עשירים במרחב הגלקטי כדי להביא רווחים מהירים.

את מבנה הספרייה שהיה אמור להיות אחד הבולטים בעיר, העתק של ספריית אשורבניפל של נינווה העתיקה, ביקשו מייד להסב למרכז קניות, וכך היה. למרבה המזל הם תמכו בהשארת הגנים התלויים שכן אלו יכלו להוות מקור משיכה לתיירים. ביקשתי מויליאם שיעלה את תמונת הגנים למסך. היה זה המבנה שחשתי כלפיו גאווה ואהבה יותר מכל פרויקטי הבנייה שהקמתי. איש לא ידע אם אכן הגנים היו קיימים, אך נטען שמלך אשור בנה אותם למען אשתו שהובאה ממדי כדי להינשא לו וערגה לנוף הררי. הסתמכתי על כמה רישומים מימי הביניים שניסו לשחזר את מראה הגנים. בנינו תל ריבועי נישא בנוי טרסות גבוהות מדורגות העומדות על עמודי תמך ענקיים- ארבעה עמודי תמך הוצבו בפינות הריבוע של כל קומה. גרמי מדרגות מפותלים הובילו מטרסה לטרסה במגוון מסלולים וצורות מורכבות. הוספנו גם מעברים וחדרי הסבה תת- קרקעיים.  בכל טרסה נשתלה צמחייה שחלקה פראית וחלקה מסוגננת ושולבו בה גם מבני אבן וסוכות הצלה. קראתי מחקרים שהעלו סברות לגבי שיטת ההשקיה בגנים ולבסוף החלטתי על בורג ארכימדס. בנינו תעלה שמטפסת ממאגר תת קרקעי אל הנקודה הגבוהה בתל ובה מיקמנו בורג לולייני שסיבובו מעלה את המים אל החלק העליון של הגנים. משם ניגרים המים באיטיות דרך תעלות השקיה, באופן שמותאם לאקלים ולכוח הכובד על הכוכב. הוספתי גם מערכת מפלים בגבהים משתנים שזרמו לתוך ברכות ניקוז היקפיות.

“נעשו ניסויי השקיה שבחנו את כל המערכת. ראינו כמה סתימות צינורות שנוצרו במהלך הבנייה. פרט לכך, המערכת עובדת היטב”. העברתי את מבטי אל ויליאם. נראה ששבע מהפרטים והחלטתי לחתוך

“בעצם, למעט החיפוי באזור הקניון, הפרויקט מוכן” סיימתי את דבריי.

“דיברנו על גימור מתאים בכניסה לגנים” אמר ויליאם תוך שהוא מתיישר בכורסא “האם הדברים התבצעו? את טקס ההשקה נעשה שם”

כחכחתי בגרוני והבטתי בטום שחיוך ממזרי דק עלה על שפתיו. “כמובן. אנא העלה את התמונות האחרונות ששלחנו לך” אמרתי. ויליאם שלף את התמונות והקרין אותן על המסך. משני צידי השער נראו פסלי למסו, העתק של הפסלים האשוריים שלהם גוף אריה, כנפיים נשריות ופני אדם מזוקנות. מול השער ניצב קיר עליו נתלו שני לוחות כתובות, האחד כתוב בכתב יתדות שומרי והשני באנגלית. “לבקשתך, הוספנו את השלט באנגלית שמציין את החברה.”

“יפה- עבודה מצוינת. נוכל להכריז על טקס ההשקה. ארבעה חודשים מהיום?”

“כן, בהחלט אפשרי” ענה טום.

ויליאם עלעל ביומנו “מתי שהוא במרץ. אבקש מרוג’ר לתאם זאת. נדאג להטיס את המשתתפים לפתיחה. מובן שנוכחותכם הכרחית”

הנהנו. המסך נבלע ע”י התקרה ואני חזרתי לשבת.

“ועתה, הייתי רוצה לדון איתכם בעניין אחר.” הוא רכן אל שנינו, זרועותיו משולבות על השולחן. “שירתתם את החברה שנים רבות בצורה הראויה לציון”. הנה זה בא.

ויליאם ציין ששנינו עברנו את גיל הפרישה לפני מספר שנים ושהגיע זמננו להירגע וליהנות מהחיים.

טום נדרך והישיר מבטו אל ויליאם “אנחנו אוהבים את העבודה שלנו ומרגישים שנוכל להמשיך לתרום לחברה. הצוותים בשטח לא עושים דבר בלי לשמוע מה יש לנו לומר”. הוא שתק לרגע ואז הגביר קולו “קח גם בחשבון שהניסיון שצברנו בבניית המושבות הוא ייחודי. כל כוכב שונה בהרכב הקרקע, בלחות, בטופוגרפיה. בנינווה למשל שינינו את עומק היסודות בהתאם לכוח המשיכה על הכוכב. המים..”

ויליאם קטע את דבריו “כן, כן, סיפרתם לי כבר בהרחבה על המים שנאלצתם לשאוב משכבה תת- קרקעית. אני מעריך מאוד את ניסיונכם. אבל החברה גם משנה את כיוון פעולתה כך שתזדקק לעובדים מסוג אחר- לא עוד מפעלי בנייה ברי קיימא אלא בנייה קלה שתאפשר התחדשות תכופה. אנחנו חייבים להעלות את הרווח שלנו עכשיו וגם לפתות אנשים להמשיך להקים עסקים בגלקסיה. בעזרת שיטות הבנייה הקלה נוכל להרוס מבנים אחרי כמה שנים ולבנות חדשים. אנשים משתעממים במהרה עכשיו. צריך ליצור גירויים כל הזמן, חידושים שיספקו עניין ושעשועים לקהל היעד שלנו.”

הבטנו זה בזה. “החלטת לפני שהגענו, האין זאת?”  סיננתי, משתדל להחניק את התסכול שחשתי.

למעשה, אמר ויליאם, נינווה היא הפרויקט האחרון שלנו. טקס ההשקה יהיה הזדמנות נאותה להיפרד ולהוקיר לנו תודה על פעלינו בבניית המושבות הגלקטיות. אחר הוסיף שהחברה תדאג לפצות אותנו כך שנוכל לפרוש בכבוד. לאחר חזרתנו מטקס ההשקה נחזיר את החללית ונוכל להתחיל את חיינו כאנשים חופשיים מכל עול. מגיע לנו.

שתקנו מספר רגעים. לבסוף אמרתי לויליאם “מובן, אם כן. תודה על הזמן שלך. אנו נפנה לכוח אדם בעניין הפרישה.” קמנו מהכיסאות. ויליאם לחץ את ידי שנינו ואמר “תודה שבאתם. בהצלחה!”

“זה היה צריך להגיע” אמרתי במעלית.

טום הנהן. אף שרצינו להמשיך לעבוד, לא השלינו את עצמינו. גילנו המתקדם ניכר בכל- בפנינו, ביציבת הגוף- לעזאזל עם כוח הכובד- בתנועה המסורבלת, בהליכה האיטית. גם הרוחות המנשבות בחברה העידו שלא נוכל להחזיק בעבודה עוד זמן רב. בשיחותינו הרבות על הפרישה הכפויה העלינו תרחישים ואפשרויות רבים. תחושתנו התחדדה עתה- ידענו מה עלינו לעשות.

השבועות  שאחרי הפגישה עברו עלינו בקדחתנות. ביום ההמראה נראה השדה כמו לפני קרב- חלליות רבות שהו בכני- הטיסה כדי להסיע את האורחים לנינווה לטקס ההשקה. העמסנו את החבילות הרבות שארזנו בקפידה אל החללית שלנו. “כמה ציוד אתם לוקחים?” שאל אותנו הסבל. “או, דברים שעלינו לקחת לטקס ההשקה” הסברנו.

עליתי לתא הטייס וטום התיישב לידי. קיבלנו בקשר הוראות ממרכז הבקרה והמראנו. אחרי שעזבנו את האטמוספרה הפנינו מבט אחרון לכדור הארץ לפני שאנו חותכים לנינווה- ידענו שלעולם לא נראה עוד את המראה הזה. התקרבנו לעבר הכוכב של נינווה. כיוונו את הטייס האוטומטי להגיע לגובה שלושים אלף רגל בדיוק מעל נינווה במהירות משיקית שתאפשר לחללית לנוע במסלול מעגלי מעל הכוכב. החללית נכנסה למסלול המעגלי והמנועים דממו. מכאן לא נדרש כוח מנועים והחללית תמשיך לנוע מעל נינווה בכוח המשיכה של הכוכב. ממקום זה אוכל לצפות בגנים שלי דרך הטלסקופ בכל יום ושעה שאחפוץ. ניתקנו את מערכת הקשר והמתנו.

קלטנו את שדר הטלוויזיה שהועבר לכל מושבות הגלקסיה מטקס ההשקה בנינווה. אורחים לבושים במיטב האופנה העילית עמדו בשער הגנים בחבורות קטנות, אוחזים כוסות קוקטייל. ויליאם התהלך בחיוך רחב, לוחץ ידיים ומידי פעם משוחח עם אחד מהאורחים. עוזרו ניגש  אליו ולחש על אוזנו. ויליאם הנהן, העיף מבט מסביב, אולי חיפש אותנו. הוא ניגש למיקרופונים. לאחר שהודה לאורחים שהגיעו לטקס הפתיחה הוא המשיך ואמר “נינווה היא המושבה הגלקטית המפותחת ביותר שקיימת היום. חברת המושבות מוכיחה כי יש בידה לכבוש את המרחב הגלקטי ולספק בו רמת תיירות שאין שווה לה. נינווה היא אתר נופש אולטימטיבי שבו תוכלו לבלות בכל דרך שתעלה על רוחכם . לאחר שתסתובבו בגנים המקסימים תוכלו לגשת לקזינו המפואר באולם התת- קרקעי” הוא ניגש ללוחות שעל הקיר והסיר את הבד שכיסה אותם. הכתובת באנגלית על הלוח הימני ציינה את שנת היווסדותה של נינווה ואת שמה של חברת המושבות והעומד בראשה. לא היה זה מדרכה של ההנהלה החדשה בחברה לציין את האנשים שעסקו במלאכה בפועל. נשמעו מחיאות כפיים ומים החלו זורמים במערכת המפלים.

הכתובת בכתב היתדות נראתה כגימיק חסר משמעות וידענו שאף אחד לא יטרח לפענח אותה בזמן הקרוב. אך שיערנו שבעוד אלפי שנים תתפתח ארכיאולוגיה גלקטית ואז תימצא הכתובת שנעשתה מחומר עמיד במיוחד ותפוענח. בכתובת נכתב “נינווה הגלקטית נבנתה בכוח התושייה וההמצאה של אדריכליה ולא בהבל פיהם של עסקני חברת המושבות. על החתום…” כתבנו את שמותינו ואת שמותיהם של אנשי המפתח שעסקו בהקמה.

מספר שעות אח”כ דיווחה מהדורת החדשות על היעלמותה המסתורית של חללית בה נסעו הארכיטקט והמהנדס של חברת המושבות וכי אבד כל קשר עם החללית. לציון האירוע, הפעיל טום את המנוע הרדיאלי לזמן קצר. החללית שלנו עשתה שלושה סיבובים סביב צירה, ואנו זכינו לראות שלוש שקיעות וזריחות מהממות זו אחר זו.